קיבלתי הרבה דברים טובים
קיבלתי הרבה דברים טובים
סיפורו של ארתור בונו
זו שנת 1951. אשתי אדית ואני יושבים בכינוס מחוזי ושומעים הודעה האומרת שתתקיים ישיבה עבור כל המעוניינים לשרת כשליחים.
”בואי נלך לשמוע!” אמרתי בהתלהבות.
”ארְתְ, זה לא בשבילנו!” השיבה אדית.
”בואי, אידי, רק נקשיב”.
אחרי הישיבה חולקו טפסים לבית־ספר גלעד.
”בואי נמלא אותם”, דחקתי באשתי.
”אבל, ארת, מה עם המשפחות שלנו?”
כשנה וחצי לאחר הכינוס למדנו בבית־ספר גלעד ונשלחנו לשרת באקוודור, דרום אמריקה.
מהשיחה הזו עם אשתי ודאי שמת לב שהייתה לי אישיות חזקה וגישה של ”אנחנו יכולים הכול!” בניגוד אליי, אדית הייתה רכת מזג וצנועה. היא גדלה בפנסילבניה בעיירה קטנה ששמה אליזבת, ובתקופה הזו מעולם לא נסעה למחוזות רחוקים או פגשה זרים. היה לה קשה לעזוב את משפחתה. אבל למרות זאת היא הסכימה בלב שלם לשרת בחוץ לארץ. הגענו לאקוודור ב־1954, ואנו משרתים שם כשליחים עד עצם היום הזה. בשנות שירותנו באקוודור קיבלנו הרבה דברים טובים. התרצה לשמוע על כמה מהם?
זכרונות נעימים
משימתנו הראשונה הייתה קיטו, בירת אקוודור, השוכנת בגובה של כ־850,2 מטרים במעלה האנדים. כדי להגיע לשם מעיר החוף גווייקיל היינו צריכים לנסוע יומיים ברכבת ובמשאית, מה שהיום אפשר לעשות ב־30 דקות טיסה! שירתנו בקיטו במשך ארבע שנים שהותירו בנו זכרונות רבים. אחרי כן, ב־1958, קיבלנו דבר טוב נוסף: הוזמנו לשרת בשירות הנפתי.
בתקופה ההיא היו רק שתי נפות קטנות בכל המדינה. לכן בנוסף לביקורינו בקהילות
השונות, בילינו במהלך השנה שבועות רבים בהכרזת הבשורה בעיירות אינדיאניות קטנות (”פואבלוס”) שלא היו בהן עדי־יהוה. בדרך כלל שהינו בחדרים קטנטנים ללא חלון שהייתה בהם רק מיטה. נשאנו עימנו ארגז עץ ובו בנזינייה, מחבת, צלחות, גיגית, סדינים, כילה, בגדים, עיתונים ישנים ופריטים אחרים. השתמשנו בעיתונים כדי לסתום את החורים שבקירות, וכך היה לחולדות קצת יותר קשה להיכנס לחדר.אף שהחדרים האלה היו חשוכים ואפלים, יש לנו זכרונות נעימים מהשיחות הליליות שהיינו מקיימים כשאנו יושבים על המיטה ואוכלים ארוחה פשוטה שבישלנו מעל הבנזינייה שלנו. אשתי לפעמים הייתה מנצלת את הרגעים השלווים האלה כדי להציע לי דרכים טקטיות יותר להתבטא בפני האחים שביקרנו. הייתי זקוק לזה כי האופי הפזיז שלי הרבה פעמים גרם לי לפלוט דברים ללא מחשבה תחילה. קיבלתי את הצעותיה, וביקוריי הפכו למעודדים יותר. אם הייתי אומר בטעות דברים שליליים על מישהו, היא לא הייתה מוכנה להשתתף בשיחה. כך למדתי לשמור על גישה חיובית באשר לאחיי. אך בדרך כלל שיחותינו הליליות נסובו סביב נקודות שלמדנו ממאמרים בחוברת המצפה וסביב החוויות שחווינו בשירות באותו היום. ואילו חוויות מסעירות היו לנו!
איך מצאנו את קרלוס
בעיירה היפיחאפה במערב אקוודור אמרו לנו שיש אדם מעוניין ששמו קרלוס מחיאה. אבל מסרו לנו רק את שמו, ללא כתובתו. באותו בוקר יצאנו מחדרנו השכור כדי לחפשו. לא היה לנו מושג איפה להתחיל, ופשוט הלכנו בכיוון אקראי. היינו צריכים לעקוף הרבה בורות בוץ שנוצרו בדרכי העפר, כי בלילה הקודם ירד גשם זלעפות. אשתי הלכה מאחוריי כשפתאום שמעתי קריאת מצוקה: ”ארת!” הסתובבתי וראיתי את אידי שקועה עד ברכיה בתוך בוץ שחור. המראה היה כל כך משעשע, שהייתי פורץ בצחוק אילולא פניה הדומעות.
הצלחתי לחלצה, אבל נעליה נותרו לכודות בבוץ. היו בקרבת מקום ילד וילדה שהתבוננו בנו, ואמרתי להם: ”אני אשלם לכם אם תוציאו את הנעליים מהבוץ”. הנעליים שבו אלינו כהרף עין, אבל היינו צריכים למצוא מקום שבו אדית תוכל להתנקות. אימם של הילדים ראתה את המתרחש והזמינה אותנו לביתה. היא עזרה לאשתי לשטוף את רגליה, והילדים ניקו את הנעליים המלוכלכות. לפני שעזבנו קרה דבר טוב. שאלתי את האישה אם היא יודעת איפה מתגורר קרלוס מחיאה. היא הסתכלה עלינו בפליאה ואמרה: ”זה בעלי”. עם הזמן נוסד שיעור מקרא, ובסופו של דבר כל בני המשפחה נטבלו. כעבור שנים הפכו קרלוס, אשתו ושניים מילדיהם לחלוצים מיוחדים.
מסעות מפרכים והכנסת אורחים לבבית
המעבר בין הקהילות בנפה היה כרוך בקשיים. השתמשנו באוטובוסים, רכבות, משאיות, סירות קנו ומטוסים קטנים. פעם אחת משגיח המחוז, ג׳ון מקלנקן, ואשתו דורותי הצטרפו אלינו למסע הטפה בכפרי הדיג בקרבת הגבול עם קולומביה. את דרכנו לשם עשינו בסירת קנו בעלת מנוע חיצוני. ממש לצדנו שחו כרישים שהיו גדולים כמו הסירה! אפילו השַיָט המנוסה שלנו נבהל מגודלם וקירב במהירות את הסירה אל החוף.
אולם יצאנו מאוד נשכרים מהקשיים שנתקלנו בהם במסגרת פעילותנו בשירות הנפתי. הכרנו אחים נהדרים ומכניסי אורחים. הרבה פעמים קרה שהמשפחות ששהינו בביתן התעקשו שנאכל שלוש ארוחות ביום, בעוד שבני הבית אכלו רק ארוחה אחת, או שנישן במיטה היחידה שהייתה בבית, בעוד שכל המשפחה ישנה על הרצפה. לא אחת אמרה לי אשתי: ”האחים והאחיות היקרים האלה עוזרים לי להבין כמה מעט אנחנו באמת צריכים כדי להתקיים”.
”איננו רוצים לעמוד בדרכה של אף זכות”
ב־1960 קיבלנו עוד דבר טוב: הוזמנו לשרת בסניף בגווייקיל. אני עשיתי עבודה מנהלית, ואדית בישרה עם אחים מקהילה ששכנה קרוב לסניף. אף פעם לא חשבתי שאני מתאים לעבודה משרדית והרגשתי קצת לא שייך. אבל, כפי שכתוב בעברים י״ג:21, אלוהים מכשיר אותנו ’לכל דבר טוב כדי שנעשה את רצונו’. כעבור שנתיים הוזמנתי לקורס בן עשרה חודשים בגלעד בבית־אל בברוקלין, ניו יורק. בתקופה ההיא הנשים התבקשו להישאר מאחור ולהמשיך בשירותן. אשתי קיבלה מכתב מברוקלין ובו נתבקשה לחשוב בכובד ראש אם היא מוכנה שבעלה ייעדר למשך עשרה חודשים.
בתגובה כתבה: ”אני יודעת שזה לא יהיה קל בכלל, אבל אנו בטוחים שיהוה יעזור לנו להתגבר על כל קושי. ... איננו רוצים לעמוד בדרכה של אף זכות המוצעת לנו או של אף הזדמנות לקבל הכשרה נוספת שתעזור לנו לבצע טוב יותר את תפקידי האחריות שלנו”. כשהייתי בברוקלין קיבלתי כל שבוע מכתב מאשתי.
משרתים לצד אחים נאמנים
ב־1966 אדית ואני נאלצנו לחזור לקיטו בגין בעיות בריאות. שם חזרנו לשרת שכם אחד עם האחים והאחיות המקומיים. הם היו דוגמה ומופת בשמירת נאמנות!
אחות נאמנה אחת הייתה נשואה לבעל לא־מאמין שהיכה אותה לעיתים תכופות. יום אחד קיבלנו טלפון בשש בבוקר ואמרו לנו שהוא שוב היכה אותה. נחפזתי לביתה. כשהגעתי לשם לא יכולתי להאמין למראה עיניי. היא שכבה במיטה כשגופה נפוח ממכות ומכוסה חבלות. בעלה היכה אותה במקל מטאטא עד שהוא נשבר לשניים. בהמשך היום פגשתי אותו בביתו ואמרתי לו שמה שהוא עשה היה מעשה פחדני. הוא לא הפסיק להתנצל.
בראשית שנות ה־70 השתפרה בריאותי וחזרנו לשרת בשירות הנפתי. אחת הערים בנפה שלנו הייתה העיר איברה. כשביקרנו בה לראשונה בשלהי שנות ה־50 היו שם רק שני עדי־יהוה — שליח אחד ואח מקומי.
לכן השתוקקנו לפגוש את האחים החדשים הרבים שהצטרפו לקהילה.באסיפה הראשונה שלנו שם אח רודריגו ואקה עמד על הבמה והנחה דיון בהשתתפות הקהל. כאשר שאל שאלה, מי שרצו לענות לא הרימו יד, אלא קראו: ”יו, יו” (”אני, אני”). אדית ואני הבטנו זה בזה בתדהמה. ’מה קורה כאן?’ חשבתי לעצמי. מאוחר יותר התברר לנו שאח ואקה עיוור, אבל הוא מסוגל לזהות את קולם של חברי הקהילה. הוא רועה שבאמת מכיר את כבשיו! נזכרנו בדבריו של ישוע שביוחנן י׳:3, 4, 14. ישוע דיבר על הרועה הטוב המכיר היטב את צאנו ושצאנו מכירות אותו. כיום יש באיברה שש קהילות דוברות ספרדית, קהילה אחת דוברת קיצ׳ואה וקהילה אחת של שפת סימנים. אח ואקה עדיין משרת בנאמנות כזקן־קהילה וכחלוץ מיוחד. *
אסירי תודה על טובו של יהוה
ב־1974 יהוה שוב היה טוב אלינו והוזמנו לחזור לבית־אל. עבדתי שוב בעבודה מנהלית ואחר כך התמניתי לחבר בוועד הסניף. אדית עבדה בהתחלה במטבח ומאוחר יותר במשרד, והיה עליה לטפל בפריטי דואר. זהו תפקידה עד היום.
לאורך השנים היה לנו העונג לקבל לאקוודור מאות שליחים שזכו להכשרה בבית־ספר גלעד. הם מביאים לקהילות שבהן הם משרתים בגרות וקנאות. התעודדנו למראה אלפי האחים והאחיות שהגיעו מיותר מ־30 ארצות שונות כדי לשרת כאן. רוח ההקרבה העצמית שלהם הותירה בנו חותם עמוק! היו שמכרו את ביתם ואת עסקיהם כדי לבוא לפה ולשרת באזורים שיש בהם צורך רב במבשרי מלכות. הם קנו רכבים כדי לבשר באזורים מרוחקים, ייסדו קהילות חדשות והשתתפו בבניית אולמי מלכות. אינספור אחיות רווקות הגיעו מחוץ לארץ כדי לשרת כחלוצות. הן הוכיחו עצמן כפועלות נלהבות ומוכשרות מאין כמוהן!
אכן במרוצת שנות שירותי קיבלתי הרבה דברים טובים מאלוהים. הברכה הגדולה מכול היא הקשר שלי עם יהוה. אני גם אסיר תודה ליהוה על כך שנתן לי ’עזר כנגדי’ (בר׳ ב׳:18). כאשר אני נזכר ב־69 שנות נישואינו, אני חושב על הכתוב במשלי י״ח:22: ”מצא אישה [טובה], מצא טוב”. חברתה של אשתי מסבה לי עונג רב. היא עזרה לי בדרכים כה רבות. בנוסף לכך, היא הוכיחה עצמה כבת טובה. מאז שהגענו לאקוודור, אשתי שלחה לאימה מכתב כל שבוע עד 1990, השנה שבה נפטרה אימה והיא בת 97.
כיום אני בן 90 ואדית בת 89. ליבנו שופע שמחה מכך שהתאפשר לנו לעזור לכ־70 איש להכיר את יהוה. אנחנו כל כך שמחים שמילאנו את הטפסים לבית־ספר גלעד לפני 60 שנה. ההחלטה הזו הולידה הרבה דברים טובים.
[הערת שוליים]
^ ס׳ 29 סיפור חייו של אח ואקה יצא לאור בחוברת עורו! מ־8 בספטמבר 1985 (אנג׳).
[תמונה בעמוד 29]
באיצטדיון ינקי שבניו יורק בחברת שליחים אחרים מהכיתה שלנו בבית־ספר גלעד, 1958
[תמונה בעמוד 31]
אצל משפחה של עדי־יהוה בעת השירות הנפתי, 1959
[תמונה בעמוד 32]
בסניף באקוודור, 2002