מאבק משפטי ממושך מסתיים בניצחון!‏

זה התחיל ב־1995 ונמשך 15 שנה.‏ במשך כל התקופה הזו הותקפו המשיחיים האמיתיים ברוסיה על־ידי מתנגדי חופש הדת.‏ מתנגדים אלה היו נחושים בדעתם להוציא אל מחוץ לחוק את עדי־יהוה במוסקבה ומחוצה לה.‏ למרות זאת,‏ יהוה ראה לנכון להעניק לאחינו היקרים ברוסיה ניצחון משפטי כגמול על כך ששמרו לו אמונים.‏ מה הוביל למאבק זה?‏

חירות סוף סוף!‏

במחצית הראשונה של שנות ה־90 הושבו לאחינו ברוסיה החירויות הדתיות שנשללו מהם ב־1917.‏ ב־1991 רשמה ממשלת ברית המועצות את עדי־יהוה כדת רשמית.‏ לאחר התפרקות ברית המועצות נרשמו עדי־יהוה בממשלת רוסיה.‏ זאת ועוד,‏ עדים שנרדפו על רקע דתי עשרות שנים לפני כן הוכרו רשמית על־ידי המדינה כקורבנות דיכוי פוליטי.‏ ב־1993 רשמה מחלקת המשפטים של מוסקבה את עדי־יהוה כ”‏קהילת עדי־יהוה במוסקבה”‏.‏ באותה השנה גם נכנסה לתוקף החוקה החדשה של רוסיה המבטיחה חופש דת.‏ אין פלא שאח אחד קרא בהתרגשות:‏ ”‏מעולם לא חלמנו שנזכה לראות חופש כזה!‏”‏ והוסיף,‏ ”‏חיכינו לזה 50 שנה!‏”‏

האחים והאחיות ברוסיה ניצלו היטב ’‏עת’‏ נוחה זו ומייד הגבירו את פעילות ההטפה שלהם,‏ ורבים נענו למסר שבפיהם (‏טימ״ב ד׳:‏2‏)‏.‏ ”‏אנשים מאוד התעניינו בדת”‏,‏ אמרה אישה אחת.‏ עד מהרה הלך והתרבה מספר המבשרים,‏ החלוצים והקהילות.‏ למעשה,‏ מ־1990 עד 1995 זינק מספר העדים במוסקבה מכ־300 ללמעלה מ־000,‏5!‏ לנוכח ההתרחבות ההולכת וגוברת של שורות משרתי יהוה במוסקבה,‏ נתמלאו מתנגדי חופש הדת חשש.‏ באמצע שנות ה־90 החלו במתקפה כשעוררו מלחמה משפטית.‏ עד אשר יגיע המאבק לקיצו,‏ הוא יעבור ארבעה שלבים מייגעים.‏

חקירות פליליות מסתיימות במפנה מפתיע

השלב הראשון של המאבק החל ביוני 1995.‏ קבוצה אחת שמרכזה במוסקבה,‏ המצדדת בגלוי בכנסייה הרוסית האורתודוקסית,‏ הגישה תלונה נגד אחינו באמתלה שהם מבצעים מעשי פשיעה.‏ הקבוצה טענה שהיא פועלת למען אנשים שהתרעמו על כך שבני זוגם או ילדיהם הפכו לעדי־יהוה.‏ ביוני 1996 החלו החוקרים לחפש ראיות מפלילות,‏ אך לא העלו דבר בחכתם.‏ למרות זאת הגישה הקבוצה תלונה נוספת,‏ ושוב האשימה את אחינו במעשי פשיעה.‏ החוקרים ערכו עוד חקירה,‏ אך כל ההאשמות הופרכו.‏ אף־על־פי־כן,‏ המתנגדים הגישו תלונה שלישית על בסיס אותן האשמות.‏ שוב עדי־יהוה במוסקבה נחקרו,‏ אך התביעה הגיעה לאותה מסקנה — לא היה כל בסיס לפתוח תיק פלילי.‏ מאוחר יותר הגישו המתנגדים את אותה התלונה בפעם הרביעית,‏ ושוב התביעה לא מצאה כל ראיה.‏ למרבה הפליאה,‏ אותה הקבוצה ביקשה שתיערך חקירה נוספת.‏ לבסוף,‏ ב־13 באפריל 1998,‏ סגרה החוקרת החדשה את התיק.‏

‏”‏אך לפתע”‏,‏ אומר עורך דין שהיה מעורב בפרשה,‏ ”‏קרה משהו מוזר”‏.‏ אף שהנציגה מטעם משרד התובע שערכה את החקירה  החמישית הודתה שלא הייתה כל ראיה לפעילות פלילית,‏ היא ייעצה שתוגש תביעה אזרחית נגד אחינו.‏ הנציגה טענה ש”‏קהילת עדי־יהוה במוסקבה”‏ הפרה חוקים לאומיים ובינלאומיים.‏ התובע של המחוז המנהלי הצפוני של מוסקבה הסכים והגיש תלונה אזרחית.‏ * ב־29 בספטמבר 1998 החלו השימועים בבית המשפט המחוזי של גולובינסקי במוסקבה.‏ השלב השני החל.‏

המקרא בבית משפט

באולם צפוף בבית משפט בצפון מוסקבה פתחה התובעת טטיאנה קונְדְרַטֵיבה במתקפה,‏ כשהיא מתייחסת לחוק ממשלתי שעבר ב־1997 המגדיר את הנצרות האורתודוקסית,‏ האיסלאם,‏ היהדות והבודהיזם כדתות מסורתיות.‏ * החוק הזה למעשה מקשה על דתות אחרות להשיג הכרה חוקית.‏ הוא גם מאפשר לבית המשפט להוציא אל מחוץ לחוק דתות המקדמות שנאה.‏ בהסתמך על חוק זה האשימה התובעת את עדי־יהוה בהאשמות שווא — שהם מקדמים שנאה והורסים משפחות — וטענה שיש להוציאם אל מחוץ לחוק.‏

עורך דין שהגן על אחינו שאל:‏ ”‏מי הם האנשים בקהילת מוסקבה האשמים בהפרת החוק?‏”‏ התובעת לא יכלה לנקוב ולו בשם אחד.‏ עם זאת,‏ היא טענה שהספרות של עדי־יהוה מציתה שנאה על רקע דתי.‏ כדי להוכיח את טענתה,‏ היא הקריאה מתוך כתבי העת המצפה ועורו!‏ ומפרסומים אחרים (‏ראה התמונות למעלה)‏.‏ כשנשאלה כיצד הפרסומים האלה מעוררים שנאה,‏ אמרה:‏ ”‏עדי־יהוה מלמדים שהדת שלהם היא דת האמת”‏.‏

עורך דין,‏ שהוא גם אחד מאחינו,‏ נתן ספר מקרא לשופטת ולתובעת וקרא את הכתוב באפסים ד׳:‏5‏:‏ ”‏אדון אחד,‏ אמונה אחת,‏ טבילה אחת”‏.‏ תוך זמן קצר,‏ כשספרי מקרא בידיהם,‏ דנו השופטת,‏ התובעת ועורך הדין בפסוקים כמו יוחנן י״ז:‏18 ויעקב א׳:‏27‏.‏ בית המשפט שאל:‏ ”‏האם פסוקים אלה מעוררים שנאה על רקע דתי?‏”‏ התובעת השיבה שהיא אינה מוסמכת להשיב לשאלות הקשורות למקרא.‏ עורך הדין הציג פרסומים מטעם הכנסייה הרוסית האורתודוקסית שהוקיעו בחריפות את עדי־יהוה,‏ ושאל:‏ ”‏האם הכתוב כאן הוא בגדר עבירה על החוק?‏”‏ התובעת השיבה:‏ ”‏אינני מוסמכת להגיב על טיעונים של הכנסייה”‏.‏

לתביעה אין מה לומר

בהאשימה את עדי־יהוה בפירוק משפחות,‏ ציינה התובעת שאין הם חוגגים חגים כמו חג המולד.‏ אולם בהמשך הודתה שהחוק הרוסי אינו דורש מאזרחים לחגוג את החג.‏ לאזרחי רוסיה — כולל עדי־יהוה שהם אזרחי רוסיה — יש בחירה.‏ בנוסף טענה התובעת שהארגון שלנו ’‏מונע מילדים מנוחה מספקת והנאות  רגשיות’‏.‏ אולם משנשאלה הודתה שמעולם לא דיברה עם צעירים שהוריהם עדי־יהוה.‏ כשעורכת דין שאלה את התובעת אם היא אי פעם נכחה באסיפות של עדי־יהוה,‏ זו השיבה:‏ ”‏לא היה צורך”‏.‏

התביעה הביאה פרופסור לפסיכיאטריה שיעיד כעד מומחה.‏ הוא טען שקריאת הספרות שלנו גורמת לבעיות נפשיות.‏ כאשר עורכת דין מטעם ההגנה ציינה שהצהרתו הכתובה של הפרופסור לבית המשפט זהה למסמך שהוכן בידי הפטריארכייה של מוסקבה,‏ הוא הודה שהיו חלקים זהים מילה במילה.‏ ”‏אנחנו עובדים מאותו דיסקט”‏,‏ הוא אמר.‏ בעזרת שאלות נוספות התברר שהוא מעולם לא טיפל באחד מעדי־יהוה.‏ בניגוד לכך,‏ פרופסור אחר לפסיכיאטריה העיד בבית המשפט שהוא בחן למעלה מ־100 עדים במוסקבה.‏ הוא מצא שכולם היו בריאים בנפשם והוסיף שהם החלו לגלות סובלנות רבה יותר כלפי דתות אחרות מאז שהפכו לעדי־יהוה.‏

ניצחון — אך לא סופי

ב־12 במרס 1999 מינתה השופטת חמישה אקדמאים שילמדו את הספרות של עדי־יהוה והשהתה את המשפט.‏ ללא קשר למשפט במוסקבה,‏ הורה משרד המשפטים של רוסיה עוד לפני כן לפאנל אקדמאים ללמוד את הספרות שלנו.‏ ב־15 באפריל 1999 דיווח הפאנל,‏ שמינה משרד המשפטים,‏ שהוא לא מצא שום דבר מזיק בפרסומים שלנו.‏ לכן ב־29 באפריל 1999 העניק משרד המשפטים לעדי־יהוה הכרה רשמית מחודשת.‏ למרות המחקר החיובי החדש,‏ התעקש בית המשפט במוסקבה שפאנל חדש יבחן את הספרות שלנו.‏ כך נוצר מצב מוזר:‏ עדי־יהוה הוכרו במדינה על־ידי משרד המשפטים של רוסיה כדת מקובלת ושומרת חוק,‏ אך בו בזמן הם  נחקרו בידי מחלקת המשפטים של מוסקבה בשל אי־ציות לכאורה לחוק!‏

עברו כשנתיים עד אשר התחדש המשפט,‏ וב־23 בפברואר 2001 מסרה השופטת ילנה פרוחוריצ׳בה את פסק הדין.‏ לאחר שבחנה את ממצאי הפאנל שמינתה,‏ היא פסקה:‏ ”‏אין כל בסיס להחרים ולהוציא אל מחוץ לחוק את הפעילות של הקהילה הדתית של עדי־יהוה במוסקבה”‏.‏ לבסוף,‏ זוכו אחינו מכל ההאשמות שטפלו עליהם.‏ ברם,‏ התובעת סירבה לקבל את פסק הדין וערערה לבית המשפט העירוני של מוסקבה.‏ שלושה חודשים לאחר מכן,‏ ב־30 במאי 2001,‏ ביטל בית המשפט את פסיקתה של השופטת פרוחוריצ׳בה.‏ הוא הורה שיתקיים משפט חוזר,‏ ובו תשתתף אותה התובעת,‏ אך הוא ינוהל בידי שופט אחר.‏ השלב השלישי עמד להתחיל.‏

תבוסה — אך לא סופית

ב־30 באוקטובר 2001 נפתח המשפט החוזר,‏ שנוהל על־ידי השופטת ורה דובינסקיה.‏ * התובעת קונדרטייבה שוב טענה שעדי־יהוה מקדמים שנאה,‏ אך הפעם הוסיפה שיש להוציא את הקהילה החוקית של עדי־יהוה אל מחוץ לחוק על מנת להגן על זכויותיהם של העדים במוסקבה!‏ בתגובה לטענה מגוחכת זו,‏ חתמו מייד כל 000,‏10 העדים במוסקבה על עצומה וביקשו שבית המשפט ידחה את הצעתה של התובעת שתוענק להם ”‏הגנה”‏.‏

התובעת ציינה שלא היה כל צורך שהיא תספק עדויות לכך שעדי־יהוה אשמים באי־ציות לחוק.‏ היא אמרה שהמשפט היה בנושא הספרות של עדי־יהוה ואמונתם,‏ ולא מעשיהם.‏ היא הודיעה שהיא תביא דובר של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית בתור עד מומחה.‏ הודעה זו,‏ כמובן,‏ אישרה שחברי הכמורה אכן היו מעורבים מאוד במאמץ להוציא את עדי־יהוה אל מחוץ לחוק.‏ ב־22 במאי 2003 הורה בית המשפט שפאנל של מומחים יבחן את הספרות של עדי־יהוה פעם נוספת!‏

ב־17 בפברואר 2004 חודש המשפט על מנת לבחון את ממצאיהם של חברי הפאנל.‏ אותם מומחים מצאו שהפרסומים שלנו מעודדים את הקורא ”‏לשמור על מוסד המשפחה ועל מוסד הנישואין”‏ וש”‏אין בסיס”‏ לטענה שהספרות שלנו מעודדת שנאה.‏ מלומדים אחרים הסכימו איתם.‏ פרופסור להיסטוריה דתית נשאל:‏ ”‏מדוע עדי־יהוה מבשרים?‏”‏ הוא השיב לבית המשפט:‏ ”‏פעילות הבישור היא חובה המוטלת על כל משיחי.‏ כך נאמר בספרי הבשורה וכך ציווה המשיח על תלמידיו:‏ ’‏לכו ובשרו בכל הארצות’‏”‏.‏ למרות זאת,‏ ב־26 במרס 2004 אסרה השופטת את פעילותם של עדי־יהוה במוסקבה.‏ ב־16 ביוני 2004 אישר בית המשפט העירוני של מוסקבה החלטה זו.‏ * עד־יהוה ותיק ציין בנוגע לפסק הדין:‏ ”‏בתקופה הסובייטית אזרח רוסי היה צריך להיות אתיאיסט.‏ היום,‏ אזרח רוסי צריך להיות אורתודוקס”‏.‏

כיצד הגיבו האחים לנוכח ההוצאה אל מחוץ לחוק?‏ הם פעלו בדומה לנחמיה מימי קדם.‏ כאשר אויבי עם אלוהים התנגדו למאמציו לבנות מחדש את חומת ירושלים,‏ הוא ואנשיו לא הניחו להתנגדות מכל סוג שהוא להסיח את דעתם.‏ תחת זאת,‏ הם המשיכו ’‏לבנות’‏ והיה להם ’‏לב לעשות’‏ את המלאכה (‏נחמ׳ ג׳:‏33–38‏)‏.‏ באופן דומה,‏  אחינו במוסקבה לא הניחו למתנגדים לגרום להם לחדול מהמלאכה שיש לבצע כיום — הכרזת הבשורה הטובה (‏פט״א ד׳:‏12,‏ 16‏)‏.‏ הם היו סמוכים ובטוחים שיהוה ידאג להם והיו מוכנים לעבור לשלב הרביעי במאבק ממושך זה.‏

העוינות גוברת

ב־25 באוגוסט 2004 מסרו אחינו עצומה לקרמלין שיועדה לנשיא רוסיה דאז,‏ ולדימיר פוטין.‏ בעצומה בת 76 הכרכים,‏ שבה למעלה מ־000,‏315 חתימות,‏ הביעו האחים דאגה עמוקה באשר לאיסור הפעילות.‏ בינתיים הראתה הכמורה האורתודוקסית של רוסיה את פרצופה האמיתי.‏ דובר מטעם הפטריארכייה של מוסקבה הצהיר:‏ ”‏אנחנו מאוד מתנגדים לפעילותם של עדי־יהוה”‏.‏ מנהיג מוסלמי אמר שהאיסור מהווה ”‏אבן דרך ומאורע חיובי”‏.‏

אין פלא שגורמים בחברה הרוסית שהולכו שולל ראו בכך משום תמריץ לתקוף את עדי־יהוה.‏ היו עדים במוסקבה שספגו מכות אגרוף ובעיטות מידי מתנגדים בשעה שבישרו.‏ גבר זועם אחד רדף אחרי אחת מאחיותינו אל מחוץ לבניין ובעט בעמוד השדרה שלה בכזו פראות שהיא נפלה ונפגעה בראשה.‏ היא נזקקה לטיפול רפואי,‏ אך המשטרה לא נקטה כל צעד נגד התוקף.‏ עדי־יהוה אחרים נעצרו על־ידי המשטרה,‏ נתבקשו למסור תביעות אצבעות,‏ צולמו ונלקחו למעצר לילה.‏ מנהלים של מקומות התכנסות אוימו שאם ימשיכו להשכיר אולמות לעדי־יהוה,‏ יפוטרו.‏ לא חלף זמן רב וקהילות רבות איבדו את מקומות ההתכנסות המושכרים שלהן.‏ ארבעים קהילות נאלצו לחלוק את אותו הקומפלקס,‏ שהיו בו ארבעה אולמי מלכות.‏ אחת הקהילות הייתה צריכה לקיים את האסיפה הפומבית בשבע וחצי בבוקר.‏ ”‏כדי  להגיע לשם,‏ היה על המבשרים לקום בחמש בבוקר”‏,‏ מספר משגיח נודד אחד,‏ ”‏אך הם עשו כן ברצון במשך יותר משנה”‏.‏

‏”‏לעדות”‏

כדי להוכיח סופית שהאיסור על הפעילות היה בלתי חוקי,‏ פנו עורכי הדין שלנו בדצמבר 2004 לבית הדין האירופי לזכויות אדם.‏ (‏ראה התיבה ”‏מדוע פסק דין שהתקבל ברוסיה נבחן מחדש בצרפת?‏”‏ בעמוד 6.‏)‏ כעבור שש שנים,‏ ב־10 ביוני 2010,‏ פסק בית הדין פה אחד לטובת עדי־יהוה וזיכה אותם לחלוטין!‏ * בית הדין בחן את כל ההאשמות שהועלו נגדנו ומצא שהן משוללות כל בסיס.‏ עוד קבע שרוסיה מחויבת על־פי חוק ”‏לשים קץ להפרה שמצא בית הדין ולתקן במידת האפשר את ההשלכות”‏ (‏ראה התיבה ”‏פסיקתו של בית הדין”‏,‏ בעמוד 8)‏.‏

המסקנות הברורות של בית הדין באשר לאופן שבו האמנה לזכויות אדם מגנה על פעילותם של עדי־יהוה מחייבות לא רק את רוסיה,‏ אלא את כל 46 המדינות האחרות החברות במועצת אירופה.‏ יותר מכך,‏ בשל היקף ניתוח החוק והעובדות,‏ ייקרא פסק הדין בעיון רב על־ידי למדנים העוסקים בענייני משפט,‏ שופטים,‏ מחוקקים ומומחים לזכויות אדם ברחבי העולם.‏ מדוע?‏ מכיוון שכאשר קיבל בית הדין את החלטתו,‏ הוא התייחס לא רק לשמונה החלטות קודמות שפסק לטובת עדי־יהוה,‏ אלא גם לתשעה נצחונות משפטיים שנחלו עדי־יהוה בערכאות הגבוהות בארגנטינה,‏ ארצות־הברית,‏ בריטניה,‏ דרום אפריקה,‏ יפן,‏ ספרד,‏ קנדה ורוסיה.‏ התייחסויות אלה והעובדה שבית הדין הפריך מכל וכול את ההאשמות שהעלתה התביעה במוסקבה,‏ מספקות לקהילה הבינלאומית של עדי־יהוה כלי רב עוצמה להגנת אמונתם ופעילותם.‏

ישוע אמר לתלמידיו:‏ ”‏לפני מושלים ומלכים תובאו בגללי,‏ לעדות להם ולגויים”‏ (‏מתי י׳:‏18‏)‏.‏ המאבק המשפטי שהתרחש בעשור וחצי האחרון העניק לאחינו את ההזדמנות לפרסם את שם יהוה יותר מאי פעם במוסקבה ומחוצה לה.‏ תשומת הלב שהופנתה לעדי־יהוה בעקבות החקירות,‏ המשפטים ופסיקתו של בית דין בינלאומי הייתה ”‏לעדות”‏ ו”‏לטובת הבשורה”‏ (‏פיל׳ א׳:‏12‏)‏.‏ למעשה,‏ כשעדי־יהוה מבשרים כיום במוסקבה,‏ רבים מבעלי הבתים שואלים:‏ ”‏לא הוציאו אתכם מחוץ לחוק?‏”‏ הרבה פעמים שאלה זו מאפשרת לאחינו לספר להם בהרחבה רבה יותר על אמונתנו.‏ כמובן,‏ לא קיים כוח חזק דיו המסוגל לעצור את פעילות ההכרזה על המלכות שאנו מבצעים.‏ אנו מתפללים שיהוה ימשיך לברך את אחינו ואחיותינו האהובים והאמיצים ברוסיה ולתמוך בהם.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 6]‏

מדוע פסק דין שהתקבל ברוסיה נבחן מחדש בצרפת?‏

ב־28 בפברואר 1996 חתמה רוסיה על האמנה האירופית לזכויות אדם.‏ (‏ב־5 במאי 1998 היא אשררה את האמנה.‏)‏ בעשותה כן,‏ הכריזה ממשלת רוסיה שלנתיניה יש הזכויות הבאות:‏

‏’‏הזכות לחופש דת והזכות לקיים את דתם בבית ובציבור ולהמיר את דתם אם הם רוצים בכך’‏ (‏סעיף 9)‏.‏

‏’‏הזכות לומר ולכתוב בדרך אחראית מה הם חושבים ולחלוק מידע עם הזולת’‏ (‏סעיף 10)‏.‏

‏’‏הזכות להשתתף בהתכנסויות שלוות’‏ (‏סעיף 11)‏.‏

אנשים או ארגונים שנפלו קורבן להפרת האמנה וניצלו עד תום את כל הדרכים החוקיות שבארצם רשאים לעתור לבית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג,‏ צרפת (‏בתמונה למעלה)‏.‏ בבית הדין 47 שופטים,‏ כמספר המדינות שחתמו על האמנה האירופית לזכויות אדם.‏ הפסיקות של בית הדין הן פסיקות מחייבות.‏ הארצות שחתמו על האמנה מחויבות לפעול על־פי פסקי הדין.‏

‏[‏תיבה בעמוד 8]‏

פסיקתו של בית הדין

להלן שלוש מובאות קצרות מפסק בית הדין.‏

אחת ההאשמות שהועלו נגד עדי־יהוה הייתה שהם מפרקים משפחות.‏ בית הדין פסק שאין זה כך.‏ הוא ציין:‏

‏”‏הקונפליקט נובע מההתנגדות וחוסר הנכונות של בני משפחה חילוניים לקבל ולכבד את חופש הדת של בן משפחתם ואת זכותו לקיים את דתו”‏ (‏סעיף 111)‏.‏

בית הדין גם לא מצא כל ראיה התומכת בהאשמה בדבר ”‏שטיפת מוח”‏,‏ וקבע:‏

‏”‏בית הדין מתפלא שבתי המשפט [‏הרוסים]‏ לא נקבו אף לא בשמו של אדם אחד שזכותו לחופש מצפון נגזלה ממנו באמצעות שיטות כאלה”‏ (‏סעיף 129)‏.‏

לפי האשמה אחרת,‏ עדי־יהוה פוגעים בבריאות המאמינים מכיוון שאינם מקבלים עירויי דם.‏ בית הדין פסק שאין זה נכון,‏ וציין:‏

‏”‏החירות להסכים או לסרב לטיפול רפואי מסוים או לבחור בשיטת טיפול חלופית חיונית על־פי עקרונות ההגדרה העצמית והאוטונומיה האישית.‏ למטופל מבוגר כשיר יש החירות להחליט,‏ למשל,‏ אם לעבור או לא לעבור ניתוח,‏ אם לקבל או לא לקבל טיפול,‏ ובאותה מידה אם לקבל או לא לקבל עירוי דם”‏ (‏סעיף 136)‏.‏