שירות יהוה הסב לי אושר גדול

סיפורו של פרד ראסק

עוד בצעירותי נוכחתי באמיתות דבריו של דוד בתהלים כ״ז:‏10‏:‏ ”‏כי אבי ואמי עזבוני,‏ ויהוה יאספני”‏.‏ הרשו לי להסביר כיצד התגשמו מילים אלה בחיי.‏

גדלתי בחוות הכותנה של סבי בג׳ורג׳יה,‏ ארצות־הברית,‏ בזמן השפל הכלכלי הגדול של שנות ה־30.‏ אבי,‏ שהיה שבור בעקבות מות אמי ואחי התינוק,‏ השאיר אותי אצל אביו האלמן ועבר לעבוד בעיר רחוקה.‏ מאוחר יותר ניסה להחזיר אותי אליו,‏ אך ללא הצלחה.‏

בנותיו הגדולות יותר של סבי ניהלו את משק הבית.‏ הוא לא היה אדם דתי,‏ אך בנותיו היו מאמינות אדוקות שהשתייכו לכנסייה הבפטיסטית של הדרום.‏ הן הכריחו אותי ללכת מדי יום ראשון לכנסייה,‏ ואיימו להכות אותי אם לא אעשה זאת.‏ משום כך כבר מגיל צעיר לא הייתה לי כל הערכה לדת.‏ אולם אהבתי ללמוד בבית־הספר ולעסוק בספורט.‏

הביקור ששינה את חיי

יום אחד בשנת 1941,‏ כשהייתי בן 15,‏ הגיעו לביתנו בשעות אחר הצהריים איש קשיש ואשתו.‏ הוא הוצג בפניי כ”‏דוד טלמדג’‏ ראסק”‏.‏ מעולם לא שמעתי עליו קודם לכן,‏ אך נודע לי שהוא ואשתו עדי־יהוה.‏ הוא הסביר שמטרת אלוהים היא שבני האדם יחיו לנצח עלי אדמות,‏ וזאת בניגוד גמור למה ששמעתי בכנסייה.‏ רוב בני המשפחה דחו את מה שאמרו ואף בזו לדבריהם,‏ והם לא הורשו לשוב ולבקר בביתנו.‏ אולם דודתי מרי,‏ שהייתה מבוגרת ממני רק בשלוש שנים,‏ הסכימה לקבל מהם ספר מקרא וכמה פרסומים שנועדו להסבירו.‏

מרי השתכנעה במהרה שמצאה את האמת,‏ וב־1942 נטבלה כאחת מעדי־יהוה.‏ היא חוותה את מה שמתואר בנבואתו של ישוע,‏ לפיה ”‏יהיו אויבי איש אנשי ביתו”‏ (‏מתי י׳:‏34–36‏)‏.‏ המשפחה התנגדה בצורה חריפה.‏ אחת האחיות הגדולות,‏ שהייתה בעלת השפעה רבה בענייני המחוז,‏ עשתה יד אחת עם ראש העיר,‏ והם הביאו למעצרו ולהרשעתו של דוד טלמדג’‏ באשמת רוכלות ללא רישיון.‏

העיתון המקומי דיווח כי ראש העיר,‏ שהיה גם השופט,‏ אמר ליושבים בבית המשפט העירוני:‏ ”‏הספרות שאדם זה מחלק.‏.‏.‏ מסוכנת כרעל”‏.‏ דודי ערער על הרשעתו ולבסוף זוכה,‏ אך בינתיים נאלץ לשהות עשרה ימים בכלא.‏

 כיצד עזרה לי דודה מרי

מרי נהגה לדבר איתי על אמונתה החדשה והחלה גם לבשר לשכנים.‏ התלוויתי אליה לאחד משיעורי המקרא שנתנה לאדם שקיבל את הספר העולם החדש ‏(‏בלעז)‏.‏ * אשתו סיפרה לנו שהוא נשאר ער כל הלילה כדי לקרוא בספר.‏ לא רציתי להישאב במהירות אל תוך משהו דתי,‏ אך הדברים שלמדתי משכו אותי.‏ אולם מה ששכנע אותי יותר מכול שהעדים הם עמו של אלוהים לא היה מה שלמדתי מהמקרא,‏ אלא היחס שהם קיבלו.‏

לדוגמה,‏ יום אחד כשמרי ואני עשינו את דרכנו חזרה הביתה לאחר שניכשנו עשבים במטע עגבניות,‏ עברנו ליד משרפת האשפה ונוכחנו שאחיותיה שרפו את הספרות שלה וכן גם פונוגרף ותקליטים של דרשות מקראיות.‏ זעמתי על מה שהן עשו,‏ ובתגובה אמרה לי אחת מהן ביהירות:‏ ”‏יום אחד עוד תודה לנו על מה שעשינו”‏.‏

ב־1943 נאלצה מרי לעזוב את הבית כיוון שלא הייתה מוכנה לזנוח את אמונתה החדשה ולהפסיק לבשר לשכנים.‏ עד אז כבר למדתי שלא רק שלאלוהים יש שם — יהוה — אלא שהוא גם אל אוהב ורחום,‏ ולא אל השורף אנשים באש גיהינום.‏ עד כמה התרגשתי להיחשף לאמיתות אלו.‏ עוד למדתי שליהוה יש ארגון אוהב,‏ אם כי עדיין לא נכחתי באף אסיפה.‏

יום אחד,‏ בשעה שכיסחתי את הדשא,‏ התקרבה בזחילה מכונית שבה ישבו שני גברים.‏ אחד מהם שאל אותי אם אני פרד.‏ כשנודע לי שהם עדי־יהוה אמרתי:‏ ”‏תנו לי להיכנס,‏ וניסע למקום בטוח שבו נוכל לדבר”‏.‏ מרי שלחה אותם לבקר אותי.‏ אחד מהם היה שִילד טוטג׳יאן ששירת כמשגיח נודד.‏ הוא עודד אותי והעניק לי הדרכה רוחנית בדיוק בזמן המתאים.‏ כעת עמדתי אני במוקד ההתקפות מצד המשפחה כי הגנתי על עיקרי האמונה של עדי־יהוה.‏

מרי,‏ שהתגוררה באותו זמן בווירג׳יניה,‏ כתבה לי ואמרה שאם אני נחוש בדעתי לשרת את יהוה,‏ אני יכול לעבור לגור איתה.‏ מייד הסכמתי להצעתה.‏ בערב שישי אחד באוקטובר 1943 שמתי כמה חפצים אישיים בקופסה וקשרתי אותה על עץ במרחק מה מהבית.‏ בשבת לקחתי את הקופסה,‏ הלכתי בדרך אחורית לביתו של אחד השכנים  ותפסתי טרמפ לעיירה הקרובה.‏ משם נסעתי לעיר רואנוק,‏ שם מצאתי את מרי בביתה של עדנה פַאוולס.‏

צמיחה רוחנית,‏ טבילה,‏ בית־אל

עדנה הייתה עדת־יהוה משוחת רוח בעלת לב רחב — ממש כמו לידיה מימי המקרא.‏ היא שכרה בית גדול ופתחה אותו לגיסתה ולשתי בנותיה וגם לדודה מרי.‏ שתי הבנות — גלדיס וגרייס גרגורי — הפכו מאוחר יותר לשליחות.‏ גלדיס,‏ כיום בשנות ה־90 לחייה,‏ עדיין משרתת בנאמנות בסניף ביפן.‏

בתקופה שהתגוררתי בביתה של עדנה,‏ הגעתי בקביעות לאסיפות וניתנה לי הכשרה בשירות.‏ החופש ללמוד את דבר־אלוהים ולנכוח באסיפות המשיחיות עזר לי להשביע את תיאבוני ההולך וגדל לדברים רוחניים.‏ נטבלתי ב־14 ביוני 1944.‏ מרי והאחיות גרגורי החלו לשרת כחלוצות ונשלחו לצפון וירג׳יניה,‏ שם תרמו רבות להקמתה של קהילה בעיר ליסברג.‏ בראשית שנת 1946 התחלתי לשרת כחלוץ באחד המחוזות הסמוכים.‏ בקיץ נסענו יחד לכינוס הבינלאומי הבלתי נשכח שהתקיים בקליבלנד,‏ אוהיו,‏ בין ה־4 ל־11 באוגוסט.‏

באותו כינוס סיפר נתן נור,‏ שעמד אז בראש פעילות הארגון,‏ על תוכניות להרחבת בית־אל בברוקלין,‏ תוכניות שכללו בניית מגורים חדשים והרחבת בית הדפוס.‏ היה צורך באחים צעירים רבים.‏ החלטתי שזהו המקום שבו אני רוצה לשרת את יהוה.‏ הגשתי טופס בקשה,‏ ותוך מספר חודשים,‏ ב־1 בדצמבר 1946,‏ התחלתי לשרת בבית־אל.‏

כעבור שנה בערך ניגש למשרדי במחלקת הדואר משגיח בית הדפוס,‏ מקס לרסון,‏ והודיע לי שאני עובר למחלקת השירות.‏ במחלקה זו למדתי רבות בנוגע ליישום עקרונות המקרא ותפקודו של ארגון אלוהים,‏ בייחוד כשעבדתי עם ראש המחלקה,‏ ת.‏ ג׳.‏ (‏באד)‏ סליבן.‏

אבי,‏ שבשלב מסוים בחייו הפך לאדם דתי,‏ ביקר אותי מספר פעמים בבית־אל.‏ בביקורו האחרון,‏ ב־1965,‏ אמר לי:‏ ”‏אתה יכול לבוא לבקר אותי,‏ אבל אני לעולם לא אשוב לבקר אותך כאן”‏.‏ ביקרתי אותו כמה פעמים בטרם נפטר.‏ הוא היה משוכנע שהוא יעלה לשמיים.‏ אני מקווה שהוא נמצא בזכרונו של יהוה.‏ אם אבי יקום לתחייה,‏ הוא לא יהיה במקום שבו חשב,‏ אלא כאן בכדור־הארץ,‏ ותהיה לו התוחלת לחיות לנצח בגן עדן.‏

 כינוסים בלתי נשכחים ופרויקטים לבניית אולמי מלכות

הכינוסים,‏ ובייחוד הכינוסים הבינלאומיים שהתקיימו בשנות ה־50 באיצטדיון ינקי בניו יורק,‏ היוו תמיד ציוני דרך בצמיחתנו הרוחנית.‏ באחד מחלקי הכינוס שהתקיים בשנת 1958 מילאו 922,‏253 איש מ־123 ארצות את איצטדיון ינקי ואת הפולו גראונדס.‏ בכינוס זה אירע מקרה שאותו לעולם לא אשכח.‏ בשעה שהייתי במשרד הכינוס,‏ ניגש אליי אח נור בצעדים מהירים ואמר לי:‏ ”‏פרד,‏ איכשהו שכחתי למנות אח שינאם בפני כל החלוצים שהתאספו באולם אירועים שכור בקרבת מקום.‏ תוכל לרוץ לשם ולתת נאום טוב על נושא שתחשוב עליו בדרך?‏”‏ כל הדרך התפללתי,‏ והגעתי לשם מתנשם ומתנשף.‏

במהלך שנות ה־50 וה־60 גדל מספר הקהילות בניו יורק סיטי בצורה משמעותית,‏ ולא היה די באולמות השכורים ששימשו באותה תקופה את הקהילות.‏ משום כך בין השנים 1970–1990 נרכשו ושופצו שלושה בניינים במנהטן כדי לספק לאחים מקומות התאספות הולמים.‏ שירתתי בתור יושב ראש ועדות הבנייה בפרויקטים הללו,‏ ואני נהנה להיזכר בברכות הרבות שהרעיף יהוה על הקהילות ששיתפו ביניהן פעולה במימון ובשיפוץ מבנים אלה,‏ המשמשים עד היום כמרכזים של עבודת האמת.‏

שינויים בחיים

יום אחד ב־1957,‏ בשעה שהלכתי לעבודה דרך הפארק שבין מתחם המגורים בבית־אל לבין בית הדפוס,‏ החל לפתע לרדת גשם.‏ לפניי הלכה צעירה בלונדינית יפהפייה שהחלה לא מכבר לשרת בבית־אל.‏ לא הייתה לה מטרייה,‏ לכן הצעתי לה להיכנס תחת המטרייה שלי.‏ כך פגשתי את מרג׳ורי,‏ ומאז נישואינו בשנת 1960 אנו מתהלכים יחד באושר בשירות יהוה,‏ בגשם ובשמש.‏ בספטמבר 2010 חגגנו את יום נישואינו ה־50.‏

מייד עם חזרתנו מירח הדבש,‏ הודיע לי אח נור שהתמניתי למורה בבית־הספר גלעד.‏ איזו זכות נפלאה זו הייתה!‏ בין השנים 1961–1965 נערכו בבית־הספר חמישה קורסים ארוכים מהרגיל שיועדו בעיקר לאחים מסניפים שונים,‏ וזאת כדי להעניק להם הכשרה מיוחדת בניהול הסניפים.‏ בסתיו 1965 שבו הקורסים למתכונתם הרגילה:‏ אורכם חזר להיות חמישה חודשים,‏ ושוב הושם דגש בהכשרת שליחים.‏

 ב־1972 הועברתי מבית־ספר גלעד למחלקת התכתובת,‏ שם שירתתי כמשגיח המחלקה.‏ המחקרים שערכתי כדי למצוא מענה לשאלות ובעיות שונות עזרו לי להבין יותר לעומק את דבר־אלוהים ואת יישום עקרונותיו הנעלים של אלוהים במתן עזרה לאחרים.‏

ב־1987 התמניתי לשרת במחלקה חדשה,‏ ”‏מחלקת שירותי מידע לבתי־חולים”‏.‏ ערכנו סמינרים על מנת ללמד את זקני־הקהילה בוועדי הקישור עם בתי־החולים כיצד לשוחח עם רופאים,‏ שופטים ועובדים סוציאליים בנוגע לעמדתנו המקראית בנושא הדם.‏ אחת הבעיות העיקריות הייתה שרופאים נהגו לתת עירויי דם לילדים של עדי־יהוה תוך התעלמות מרצון ההורים,‏ ופעמים רבות היו בידם צווים משפטיים שהתירו להם לעשות כן.‏

כאשר הצגנו בפני הרופאים טיפולים חלופיים לעירויי דם,‏ תגובתם לרוב הייתה שטיפולים אלה אינם זמינים או שהם יקרים מדי.‏ פעמים רבות כשרופא טען כך,‏ נהגתי לומר:‏ ”‏הושט לי את ידך”‏.‏ לאחר מכן הייתי אומר:‏ ”‏אתה יודע,‏ יש לך כאן את אחד הטיפולים החלופיים הטובים ביותר לעירויי דם”‏.‏ מחמאה זו הזכירה לרופאים עובדה שהייתה ידועה להם היטב — שימוש זהיר באזמל מצמצם את אובדן הדם למינימום.‏

במהלך שני העשורים האחרונים בירך יהוה עד מאוד את המאמצים לספק מידע לרופאים ולשופטים.‏ משהבינו טוב יותר את עמדתנו,‏ השתנתה גישתם באופן משמעותי.‏ הם נוכחו לדעת שממחקרים רפואיים עולה שטיפולים ללא דם יעילים ושישנם רופאים רבים המוכנים לשתף פעולה ובתי־חולים רבים שאליהם ניתן להעביר את המטופלים.‏

מאז 1996 מרג׳ורי ואני משרתים במרכז החינוכי של חברת המצפה בפטרסון,‏ השוכן כ־110 קילומטר צפונית לברוקלין.‏ עבדתי כאן זמן קצר במחלקת השירות,‏ ולאחר מכן העברתי קורסים לחברי סניף ולמשגיחים נודדים.‏ ב־12 השנים האחרונות שירתתי שוב כמשגיח מחלקת התכתובת,‏ אשר הועברה מברוקלין לפטרסון.‏

קשיי הזקנה

כיום,‏ באמצע שנות ה־80 לחיי,‏ קשה לי יותר למלא את תפקידיי בבית־אל.‏ נלחמתי בסרטן למעלה מעשר שנים.‏ אני מרגיש כמו חזקיהו,‏ אשר קיבל מאת יהוה ארכה של כמה שנים לחייו (‏יש׳ ל״ח:‏5‏)‏.‏ גם אשתי סובלת מבריאות לקויה,‏ ואנו מתמודדים יחד עם מחלת האלצהיימר שלה.‏ מרג׳ורי היא משרתת יהוה למופת שהעניקה הדרכה רוחנית לצעירים רבים.‏ היא שותפה נאמנה שתמכה בי לאורך השנים.‏ היא תמיד למדה את המקרא בשקדנות ולימדה אותו במיומנות,‏ ורבים מילדינו הרוחניים שומרים איתנו על קשר.‏

דודתי מרי נפטרה במרס 2010 בגיל 87.‏ היא הייתה מורה מעולה של דבר־אלוהים ועזרה לאחרים לצדד בעבודת האל האמיתית.‏ היא שירתה שנים רבות בשירות המורחב.‏ אני אסיר תודה לה על כך שעזרה לי ללמוד את האמת המקראית ולשרת את אלוהינו האוהב,‏ יהוה.‏ מרי נקברה לצד בעלה,‏ ששירת בתקופה מסוימת בחייו כשליח בישראל.‏ אני סמוך ובטוח שהם נמצאים בזכרונו של יהוה ושהוא יקימם לתחייה.‏

במבט לאחור על 67 השנים שבהן שירתתי את יהוה,‏ מתמלא ליבי הערכה על שפע הברכות שקיבלתי.‏ עשיית רצונו הסבה לי אושר גדול.‏ תמיד בטחתי בחסדו,‏ ואני מקווה בכל ליבי לקבל את מה שהבטיח בנו:‏ ”‏כל מי שעזב בתים או אחים ואחיות או אב ואם או אישה או בנים או שדות למען שמי — יקבל פי מאה ויירש חיי עולם”‏ ‏(‏מתי י״ט:‏29‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

בחוות הכותנה של סבי בג׳ורג׳יה,‏ ארה״ב,‏ 1928

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

דודה מרי ודוד טלמדג’‏

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

מרי,‏ גלדיס וגרייס

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

טבילתי,‏ 14 ביוני 1944

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

במחלקת השירות בבית־אל

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

עם מרי בכינוס הבינלאומי באיצטדיון ינקי,‏ 1958

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

עם מרג׳ורי ביום נישואינו

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

מרג׳ורי ואני ב־2008