על־פי העובדות מדובר בבניו הרוחניים של אלוהים.‏ מה הן העובדות?‏

הכתוב מוסר:‏ ”‏ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה,‏ ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו”‏ (‏בר׳ ו׳:‏2‏)‏.‏

בתנ״ך הביטויים ”‏בני האלוהים”‏ ו”‏בני אלוהים”‏ מופיעים בבראשית ו׳:‏2,‏ 4;‏ ובאיוב א׳:‏6;‏ ב׳:‏1;‏ ל״ח:‏7‏.‏ בתהלים פ״ט:‏7 מופיע הצירוף ”‏בני אלים”‏.‏ * על מה מצביעים פסוקים אלה באשר ל”‏בני אלוהים”‏?‏

‏”‏בני האלוהים”‏ שעליהם אנו קוראים באיוב א׳:‏6 היו ללא ספק יצורים רוחניים שהתאספו לפני אלוהים.‏ ביניהם היה השטן ש’‏שוטט בארץ’‏ (‏איוב א׳:‏7;‏ ב׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏ בדומה לכך,‏ באיוב ל״ח:‏4–7 אנו קוראים על ”‏בני אלוהים”‏ ש’‏הריעו’‏ כאשר הניח אלוהים את ’‏אבן הפינה’‏ של הארץ.‏ מדובר כאן בוודאי בבנים שמימיים,‏ משום שבני האדם עדיין לא נבראו.‏ כמו כן,‏ ניתן לומר בוודאות ש’‏בני האלים’‏ המוזכרים בתהלים פ״ט:‏7 אינם בני אדם,‏ אלא יצורים שמימיים השוכנים בקרבת אלוהים.‏

אם כן,‏ מי הם ”‏בני האלוהים”‏ המוזכרים בבראשית ו׳:‏2,‏ 4‏?‏ לאור העובדות המקראיות שהוזכרו לעיל,‏ הגיוני להסיק שהפרשה מתייחסת לבנים רוחניים של אלוהים שירדו לכדור הארץ.‏

יש המתקשים לקבל את הרעיון שישנם מלאכים המעוניינים לקיים יחסי מין.‏ מדבריו של ישוע במתי כ״ב:‏30 עולה שנישואין ויחסי מין אינם מתקיימים בשמיים.‏ אולם היו מקרים שבהם לבשו מלאכים גוף בשר ודם,‏ ואף אכלו ושתו בחברת בני אדם (‏בר׳ י״ח:‏1–8;‏ י״ט:‏1–3‏)‏.‏ מכאן שהגיוני להסיק שכאשר הם לבשו גוף גשמי,‏ היה באפשרותם לקיים יחסי מין עם נשים.‏

ישנן סיבות מקראיות להאמין שהיו כמה מלאכים שעשו כן.‏ ביהודה 6,‏ 7 ישנה השוואה בין החטא של הגברים שבסדום שהלכו אחרי תאוות בשר לא־טבעיות,‏ לבין החטא של ”‏המלאכים אשר לא שמרו את מעמדם המקורי אלא נטשו את מעונם”‏.‏ אחד הדברים המשותפים בין אותם מלאכים לבין אנשי סדום הוא ששניהם ”‏השתעבדו לאי־מוסריות משוועת והלכו אחרי תאוות בשר לא־טבעיות”‏.‏ קטע דומה בפטרוס א׳.‏ ג׳:‏19,‏ 20 קושר את המלאכים שלא צייתו ל”‏ימי נוח”‏ (‏פטרוס ב׳.‏ ב׳:‏4,‏ 5‏)‏.‏ מכאן שניתן להשוות את קו הפעולה שבו נקטו המלאכים הלא־צייתניים בימי נוח לחטא של אנשי סדום ועמורה.‏

מסקנה כזו מתקבלת על הדעת אם אנו מכירים בכך ש”‏בני האלוהים”‏ המוזכרים בבראשית ו׳:‏2,‏ 4 היו מלאכים שלבשו גוף בשר ודם וקיימו יחסי מין לא־מוסריים עם נשים.‏

השליח פטרוס זיהה את הרוחות הללו כמי ש”‏לא צייתו בעבר כאשר חיכה אלוהים בסבלנות בימי נוח”‏ (‏פט״א ג׳:‏20‏)‏.‏ ברור אפוא שפטרוס התייחס ליצורים רוחניים שבחרו לחבור לשטן במרדו.‏ יהודה הזכיר את המלאכים ”‏אשר לא שמרו את מעמדם המקורי אלא נטשו את מעונם”‏ ואמר שאלוהים ”‏שמר [‏אותם]‏ בכבלי עולם בעלטה כבדה למשפט היום הגדול”‏ (‏יהד׳ 6‏)‏.‏

במה התבטא חוסר ציותם של היצורים הרוחניים בימי נוח?‏ לפני המבול לבשו רוחות מרושעות אלו גוף בשר ודם — מה שאלוהים לא יעד להם (‏בר׳ ו׳:‏2,‏ 4‏)‏.‏ יתר על כן,‏ מלאכים אלה סטו כאשר קיימו יחסי מין עם נשים.‏ אלוהים לא התכוון שיצורים רוחניים יקיימו יחסי מין עם נשים (‏בר׳ ה׳:‏2‏)‏.‏ מלאכים מרושעים ולא־צייתניים אלה יישמדו במועד שקבע אלוהים.‏ לעת עתה,‏ כפי שמציין יהודה,‏ הם נמצאים ”‏בעלטה כבדה”‏ — כביכול במאסר רוחני.‏

מתי וכיצד בישר ישוע ”‏לָרוחות הכלואות במאסר”‏?‏ פטרוס כותב שזה קרה לאחר שישוע ”‏הוחיה ברוח”‏ (‏פט״א ג׳:‏18,‏ 19‏)‏.‏ בנוסף,‏ ראוי לציין שפטרוס אומר שישוע ”‏בישר”‏.‏ העובדה שפטרוס השתמש בזמן עבר מצביעה על כך שישוע בישר להן לפני שפטרוס כתב את איגרתו הראשונה.‏ ניתן להסיק מכך שזמן מה אחרי תחייתו הכריז ישוע בפני הרוחות המרושעות על העונש המוצדק לגמרי שהן יקבלו בעתיד.‏ לא הייתה זו בשורה שנשאה בחובה שום תקווה עבורן.‏ הייתה זו בשורה של משפט (‏יונה א׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏ לאחר שישוע הוכיח את אמונתו ונאמנותו עד מוות והוקם לתחייה ובכך הראה שלשטן אין שום אחיזה בו,‏ הוא יכול היה להכריז דברים מגנים אלו (‏יוח׳ י״ד:‏30;‏ ט״ז:‏8–11‏)‏.‏

בעתיד יכבול ישוע את השטן וגם את המלאכים האלה וישליכם אל תוך התהום (‏לוקס ח׳:‏30,‏ 31;‏ ההת׳ כ׳:‏1–3‏)‏.‏ עד אז מלאכים לא־צייתניים אלה מצויים בעלטה רוחנית כבדה והשמדתם הסופית הנה וודאית (‏ההת׳ כ׳:‏7–10‏)‏.‏