זהו אחד מהזיכרונות הראשונים שיש לי מאבי שהיה אדם צנוע וחרוץ.‏ היה לו חוש צדק מפותח,‏ לכן הוא מייד נמשך למסר המקראי ששמע ב־1953.‏ מאז ואילך הוא עשה את מיטבו כדי להנחיל לנו הילדים את מה שלמד.‏ בהתחלה אמי לא רצתה לזנוח את המסורות הקתוליות.‏ אך עם הזמן גם היא החלה לאמץ לעצמה את עיקרי האמונה המקראיים.‏

להוריי היה קשה ללמד אותנו.‏ אמי כמעט לא ידעה קרוא וכתוב,‏ ואבי עבד קשה במשך שעות ארוכות בשדות.‏ לפעמים מרוב עייפות הוא לא היה מסוגל להישאר ער במהלך השיעור.‏ אך מאמציו נשאו פרי.‏ כיוון שהייתי הבכורה,‏ עזרתי להוריי ללמד את אחותי ואת שני אחיי.‏ בשיחות אלה דיברנו בין היתר על מה שאבי היה אומר לנו פעמים רבות בנוגע לאהבתו של נוח למשפחתו שהתבטאה בציותו לאלוהים.‏ כל כך אהבתי את הסיפור המקראי הזה!‏ לא חלף זמן רב וכולנו נכחנו באסיפות שבאולם המלכות ברוֹזטו דֶלי אברוצי,‏ עיר השוכנת לאורך החוף האדריאטי של איטליה.‏

ב־1955 כשהייתי רק בת 11 אמי ואני חצינו את ההרים מערבה כדי לנכוח בכינוס הראשון שלנו ברומא.‏ מאותו רגע התכנסויות גדולות אלה היו עבורי אחד מההיבטים היפים ביותר בחיים המשיחיים.‏

בשנה שלאחר מכן נטבלתי,‏ וזמן קצר אחרי כן התחלתי לשרת בשירות המורחב.‏ כאשר הייתי בת 17 התחלתי לשרת כחלוצה מיוחדת בלטינה,‏ השוכנת דרומית לרומא וכ־300 קילומטר מהבית.‏ זו הייתה עיר די חדשה,‏ לכן אף אחד לא חשש יותר מדי מה יחשבו השכנים.‏ אני והשותפה שלי לחלוציות שמחנו לחלק ספרות מקראית רבה,‏ אך כיוון שהייתי די צעירה התגעגעתי מאוד לבית הוריי.‏ בכל זאת,‏ רציתי לציית ולדבוק במשימה שקיבלתי.‏

מאוחר יותר נשלחתי למילאנו כדי לעזור בהכנות לכינוס הבינלאומי ”‏בשורת עולם”‏ שהתקיים ב־1963.‏ במהלך הכינוס התנדבתי עם עוד רבים אחרים,‏ אחד מהם היה פאולו פיצ׳ולי,‏  אח צעיר מפירנצה.‏ ביום השני של הכינוס,‏ הוא נשא נאום מלהיב על רווקות.‏ אני זוכרת שחשבתי לעצמי:‏ ’‏האח הזה בטח לעולם לא יתחתן’‏.‏ אבל התחלנו להתכתב וגילינו שהיו לנו הרבה דברים משותפים — מטרות,‏ אהבה ליהוה ורצון עז לציית לו.‏ פאולו ואני התחתנו ב־1965.‏

שירתי כחלוצה רגילה בפירנצה במשך עשר שנים.‏ זה היה מרגש לראות את הגידול שחל בקהילות,‏ בייחוד את התקדמותם של הצעירים.‏ פאולו ואני נהננו להקדיש להם זמן ולשוחח אתם על דברים רוחניים וגם לבלות עמם.‏ פעמים רבות פאולו שיחק אתם כדורגל.‏ מובן שנהנתי לבלות בחברת בעלי,‏ אבל ראיתי שהצעירים הללו והמשפחות בקהילה היו זקוקים לתשומת לבו ולזמן שהקדיש להם,‏ והם הפיקו תועלת מכך.‏

אני עדיין מתמלאת שמחה כשאני חושבת על שיעורי המקרא הרבים שניהלנו.‏ למדנו עם אישה בשם אדריאנה שסיפרה לשתי משפחות על מה שהיא למדה.‏ המשפחות ארגנו פגישה עם כומר על מנת לדון בדוקטרינות של הכנסייה,‏ כגון השילוש ונפש בת אלמוות.‏ שלושה כמרים בכירים הגיעו לפגישה.‏ כאשר תלמידי המקרא שלנו השוו בין הסבריהם לבין עיקרי האמונה הברורים שבמקרא,‏ הם יכלו להבחין בקלות שההסברים שלהם היו מסובכים ולא עקביים.‏ פגישה זו אכן הייתה נקודת מפנה.‏ כעבור זמן מה 15 איש מאותן המשפחות הפכו לעדים.‏

כמובן,‏ כיום שיטות הבישור שלנו די שונות.‏ באותם ימים פאולו היה ”‏מומחה”‏ בשיחות עם כמרים — והיו לו מספר שיחות כאלה.‏ אני זוכרת שיחה אחת שהייתה לו בפני קהל של אנשים שלא היו עדי־יהוה.‏ היה ברור שהמתנגדים ביקשו מראש מכמה שהיו בקהל לשאול שאלות שנחשבו מביכות.‏ אולם חל מפנה בשיחה כאשר מישהו שאל אם היה זה נכון מצד הכנסייה להתערב בעניינים פוליטיים,‏ כפי שעשתה במשך מאות שנים.‏ בשלב זה היה ברור שהכמרים בצרות.‏ לפתע פתאום האורות כבו והאסיפה פוזרה.‏ שנים לאחר מכן נודע לנו שכיבוי האורות היה מתוכנן למקרה שהשיחה לא תתפתח לכיוון שרצו הכמרים.‏

לאחר עשר שנות נישואים הוזמנו אני ופאולו לשרת בשירות הנפתי.‏ לפאולו הייתה עבודה טובה,‏  לכן זו לא הייתה החלטה קלה.‏ אך לאחר ששקלנו זאת בליווי תפילות,‏ החלטנו להיענות להזמנה לשרת בתחום שירות זה.‏ נהנינו לבלות בחברת המשפחות שאירחו אותנו.‏ לעיתים קרובות למדנו בערבים עם המשפחות,‏ ואחר כך פאולו עזר לילדים להכין שיעורי בית,‏ הוא אהב במיוחד לעזור להם במתמטיקה.‏ פאולו אהב מאוד לקרוא,‏ והוא היה חולק עמנו בהתלהבות נקודות מעניינות ובונות שקרא.‏ בימי שני נהגנו לבשר בערים שלא היו בהן עדים ולהזמין אנשים להרצאה שתוכננה לאותו ערב.‏

כעבור שנתיים בלבד בשירות הנפתי הוזמנו לשרת בבית־אל ברומא.‏ פאולו טיפל בעניינים משפטיים ואני שירתי במחלקת כתבי העת.‏ השינוי לא היה קל,‏ אבל היינו נחושים לציית.‏ זה היה מרגש לחזות בהתרחבות ההדרגתית של הסניף ובגידול העצום במספר האחים באיטליה.‏ באותה תקופה השיגו עדי־יהוה באיטליה הכרה חוקית רבת־חשיבות.‏ בהחלט שמחנו מאוד לשרת בבית־אל.‏

בזמן ששירתנו בבית־אל עמדתנו המקראית באשר לדם עוררה הדים באיטליה.‏ בראשית שנות ה־80 של המאה הקודמת היה מקרה משפטי בנושא שעורר תסיסה רבה.‏ זוג עדים הואשמו שלא בצדק שגרמו למות בתם שלמעשה מתה כתוצאה ממחלת דם תורשתית רצינית הפוגעת ברבים ממוצא ים־תיכוני.‏ אחים ואחיות במשפחת בית־אל סייעו לעורכי הדין שייצגו את ההורים המשיחיים.‏ כדי שאנשים ידעו את העובדות ויבינו במדויק מה אומר דבר־אלוהים באשר לדם הופצו עלון והוצאה מיוחדת של עורו!‏ בנושא.‏ במהלך חודשים אלה עבד פאולו לעיתים קרובות עד 16 שעות ביום בלי הפסקה.‏ עשיתי את מיטבי כדי לתמוך בו בעבודה חשובה זו.‏

היינו נשואים כבר 20 שנה כשחל מפנה לא־צפוי בנסיבות חיינו.‏ הייתי בת 41 ופאולו היה בן 49 כשסיפרתי לו שאני חושבת שאני בהיריון.‏ ביומנו מצאתי את מה שכתב באותו יום:‏ ”‏תפילה:‏ אם זה נכון,‏ עזור לנו להישאר בשירות המורחב,‏ לא לנוח על זרי הדפנה מבחינה רוחנית ולהיות הורים טובים באמצעות הדוגמה שנציב.‏ מעל לכול,‏ עזור לי ליישם לפחות אחוז אחד מכל מה שאמרתי מעל הבמה ב־30 השנה האחרונות”‏.‏ אם לשפוט על־פי התוצאה,‏ יהוה ודאי נענה לתפילתו — וגם לתפילתי.‏

לאחר לידתה של אילריה קיבלו חיינו תפנית חדה.‏ אם לומר בכנות,‏ היו לנו רגעי ייאוש כפי שמוזכר  במשלי כ״ד:‏10‏:‏ ”‏הִתרפִּיתָ ביום צרה?‏ צר כוחֶכָה”‏.‏ אך תמכנו זה בזה כי ידענו שיש ערך רב לעידוד הדדי.‏

אילריה אומרת לא אחת שהיא כל כך שמחה שהיא גדלה במשפחה שבה שני הוריה היו עדים פעילים בשירות המורחב.‏ היא אף פעם לא הרגישה שהזניחו אותה;‏ היא גדלה במשפחה נורמלית לחלוטין.‏ במהלך היום הייתי שם בשבילה.‏ בערב כשפאולו חזר הביתה,‏ לעיתים קרובות הייתה לו עבודה שהוא היה צריך לסיים;‏ בכל זאת הוא הקדיש לאילריה זמן,‏ שיחק אתה ועזר לה בשיעורי הבית.‏ הוא עשה כן אפילו אם ידע שיידרש ממנו להישאר ער עד שתיים או שלוש לפנות בוקר כדי לסיים את עבודתו.‏ אילריה נהגה לומר:‏ ”‏אבי הוא החבר הכי טוב שלי”‏.‏

אתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם שנדרשה עקביות — ולפעמים תקיפות — כדי לעזור לאילריה להישאר בדרך המשיחית.‏ אני זוכרת שפעם אחת היא שיחקה עם חברתה והתנהגה בצורה לא־מתאימה.‏ הסברנו לה מתוך המקרא מדוע אין זה יאה להתנהג כך וביקשנו ממנה להתנצל בפני חברתה בנוכחותנו.‏

אילריה אומרת שהאהבה לשירות שגילו הוריה השפיעה עליה עמוקות.‏ כעת כשהיא נשואה היא מבינה אף טוב יותר כמה חשוב לציית ליהוה ולפעול על־פי הדרכתו.‏

ב־2008 גילה פאולו שיש לו סרטן.‏ בהתחלה היה נראה שהוא יתגבר על המחלה,‏ והוא אף עודד אותי רבות.‏ לא רק שניסינו למצוא את הרופאים הטובים ביותר שבנמצא,‏ אלא גם התפללנו לא אחת באריכות יחד עם אילריה וביקשנו מיהוה שיעזור לנו להתמודד עם מה שמצפה לנו בעתיד.‏ למרות זאת,‏ ראיתי לנגד עיניי אדם כה חזק ונמרץ שהלך ונחלש.‏ מותו ב־2010 היה מהלומה קשה.‏ אולם אני מתנחמת בעובדה שהצלחנו לבצע רבות במשך 45 שנה שהיינו יחד.‏ נתנו ליהוה את מיטבנו.‏ אני יודעת שהפעילות שביצענו היא בעלת ערך נצחי,‏ ואני מצפה בכיליון עיניים לתחייתו של פאולו בהתאם לדבריו של ישוע ביוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏.‏

בתוך תוכי אני עדיין אותה ילדה קטנה המאוהבת בסיפור של נוח.‏ אני עדיין נחושה כפי שהייתי בעבר — אני רוצה לציית ליהוה ואין זה משנה מה יתבקש ממני לעשות.‏ אני בטוחה שכל מכשול,‏ הקרבה או אובדן הנם קטנים יחסית בהשוואה לברכות הנהדרות שאלוהינו האוהב מעניק לנו.‏ התנסיתי בכך באופן אישי — ואני יכולה לומר לכם,‏ המאמצים כדאיים.‏