התחלתי לשרת כחבר משפחת בית־אל בברוקלין ב־7 בספטמבר 1950. בימים הללו משפחת בית־אל כללה 355 אחים ואחיות מלאומים שונים שגילם נע בין 19 ל־80. רבים מהם היו משיחיים משוחים.‏

אמי לימדה אותי לשרת את ”האל המאושר” (‏טימ”א א’:11‏). היא החלה לשרת את יהוה כשהייתי ילד קטן. ב־1 ביולי 1939 כשהייתי בן עשר נטבלתי בכינוס נפתי בקולמבוס, נברסקה, ארה”ב. כמאה מאתנו נפגשו באולם מושכר כדי להקשיב להקלטה של הרצאה בנושא ”פשיזם או חירות” שהגיש ג’וזף רתרפורד. באמצע ההרצאה התאסף אספסוף מחוץ לאולם הקטן שבו התכנסנו, פרץ אל האולם, פיזר את האסיפה שלנו וגירש אותנו מהעיר. בעקבות זאת, התאספנו בחווה של אח אחד לא רחוק מהעיר והקשבנו להמשך התוכנית. כפי שתוכל לדמיין לעצמך, מעולם לא שכחתי את התאריך שבו נטבלתי!‏

אמי עשתה מאמצים שקדניים לגדל אותי באמת. אף־על־פי שאבי היה אדם טוב ואבא טוב, הוא גילה עניין מועט בדת וברווחתי הרוחנית. אמי ועדים אחרים בקהילת אומהה העניקו לי את העידוד שלו הייתי זקוק מאוד.‏

כשעמדתי לסיים את לימודיי בתיכון, הייתי צריך להחליט מה לעשות בחיי. בכל חופשת קיץ מבית־הספר שירתי כחלוץ חופשה (המכונה כיום חלוץ עוזר) יחד עם אחרים בני גילי.‏

שני אחים רווקים צעירים שבאותו זמן סיימו ללמוד בכיתה השביעית של בית־ספר גלעד — ג’ון צ’ימיקליס ותד ג’רס — מונו לשרת כמשגיחים נודדים באזורנו. הופתעתי לגלות שהם היו רק בשנות ה־20 המוקדמות לחייהם. הייתי אז בן 18 ועמדתי לסיים את לימודיי בתיכון. אני עדיין זוכר את הרגע שבו שאל אותי אח צ’ימיקליס מה אני מתכוון לעשות בחיי. כשאמרתי לו, הוא האיץ בי: ”כן, היכנס מייד אל השירות המורחב.  לעולם לא תדע לאן זה יוביל אותך”. עצה זו יחד עם דוגמתם של אחים אלה הטביעו בי את חותמן. לכן בשנת 1948 לאחר סיום לימודיי התחלתי לשרת כחלוץ.‏

ביולי 1950 נסעתי עם הוריי לכינוס בינלאומי באיצטדיון ינקי בניו־יורק סיטי. במהלך הכינוס נכחתי בישיבה עבור המעוניינים לשרת בבית־אל. הגשתי מכתב ובו הבעתי את רצוני לשרת שם.‏

אף שאבי לא התנגד לכך שאשרת כחלוץ בזמן שאגור אתם בבית, הוא חשב שעליי לשלם סכום סביר עבור אוכל ולינה. לכן התחלתי לחפש עבודה, וביום אחד מוקדם בחודש אוגוסט החלטתי לבדוק תחילה את תיבת הדואר שלנו ושם מצאתי מכתב מברוקלין המיועד עבורי. על החתום היה נתן ה. נור שכתב: ”קיבלנו את בקשתך לשרת בבית־אל. אני מבין שאתה מסכים להישאר בבית־אל למשך כל חייך. אי לכך, ב־7 בספטמבר 1950 תוכל להגיע לבית־אל בקולומביה הייטס 124, ברוקלין, ניו־יורק”.‏

כאשר הגיע אבי מהעבודה באותו יום, אמרתי לו שמצאתי עבודה. הוא אמר: ”יופי, איפה תעבוד?” השבתי: ”בבית־אל בברוקלין, תמורת 10 דולר בחודש”. הוא היה קצת בהלם, אבל הוא אמר שאם זה מה שבחרתי עליי לעשות כל מאמץ כדי להצליח בכך. זמן קצר לאחר מכן ב־1953 הוא נטבל בכינוס באיצטדיון ינקי.‏

לשמחתי שותפי לחלוציות אלפרד נסראללה הוזמן גם הוא לבית־אל באותו זמן, ונסענו לשם יחד. מאוחר יותר הוא התחתן ויחד עם אשתו ג’ואן למדו בגלעד ונשלחו לשרת בלבנון כשליחים, ואחר כך חזרו לארצות הברית ושירתו בשירות הנפתי.‏

התפקיד הראשון שקיבלתי בבית־אל היה בכריכייה, שם תפרתי חלקי ספרים יחד. הפרסום הראשון שעליו עבדתי היה הספר מה עשתה הדת למען האנושות? ‏(אנג’). לאחר כשמונה חודשים בכריכייה הועברתי למחלקת שירות ועבדתי תחת השגחתו של אח תומס ג’. סליבן. נהנתי לעבוד אתו וללמוד מהחוכמה ומההבנה שצבר בעניינים רוחניים במהלך השנים בארגון.‏

לאחר ששירתי כמעט שלוש שנים במחלקת שירות, משגיח בית הדפוס מקס לרסון אמר לי שאח נור רוצה לדבר אתי. חשבתי שעשיתי משהו לא־בסדר. חשתי הקלה כאשר אח נור אמר לי שהוא רוצה לדעת אם אני מתכוון לעזוב את בית־אל בעתיד הקרוב. הוא היה זקוק למישהו שיעבוד במשרדו באופן זמני ורצה לבדוק אם אוכל למלא את התפקיד. אמרתי שאין לי שום כוונה לעזוב את בית־אל. בסופו של דבר הייתה לי הזכות לעבוד במשרדו במהלך 20 השנים שלאחר מכן.‏

לא אחת אמרתי שמעולם לא הייתי יכול לשלם עבור הדברים שלמדתי הודות לכך שעבדתי לצד האחים סליבן ונור ואחרים מבית־אל, כגון מילטון הנשל, קלאוס ג’נסן, מקס לרסון, הוגו ריימר וגרנט סוטר.‏ *

 האחים שעמם שירתי היו מאורגנים היטב לביצוע עבודתם למען הארגון. אח נור היה עובד בלתי נלאה ורצה שהפעילות למען המלכות תתרחב ככל האפשר. מי ששירתו במשרדו גילו שקל לדבר אתו. אפילו אם היו לנו השקפות שונות בעניין מסוים, היינו יכולים לבטא את עצמנו בפתיחות ועדיין לזכות לאמונו.‏

במקרה אחד דיבר אתי אח נור על הצורך להקפיד על דברים הנחשבים לקטנים. לשם המחשה, הוא אמר לי שכאשר הוא שימש כמשגיח בית הדפוס, אח רתרפורד נהג להתקשר אליו ולומר: ”אח נור, כשתגיע מבית הדפוס לארוחת צהריים, תביא לי כמה מחקים. אני צריך אותם על שולחני”. אח נור אמר שהוא נהג מייד ללכת למחסן, לקחת את המחקים ולהכניסם לכיסו. ואז בצהריים הוא הביא אותם למשרדו של אח רתרפורד. זה היה דבר כה קטן, אבל זה עזר לאח רתרפורד. ואז אח נור אמר לי: ”אני אוהב שיש לי עפרונות מחודדים על שולחני. אז בבקשה תדאג שיהיו לי כאלה כל בוקר”. במשך שנים רבות דאגתי לכך שעפרונותיו יהיו מחודדים.‏

אח נור דיבר לעיתים קרובות על הצורך להקשיב היטב כאשר אנו מתבקשים לבצע משימה כלשהי. פעם אחת הוא נתן לי הוראות מפורטות כיצד לטפל בעניין מסויים, אבל לא הקשבתי לו היטב. כתוצאה מכך גרמתי לו מבוכה רבה. הרגשתי נורא, אז כתבתי לו מכתב קצר שבו אמרתי שאני מאוד מצטער על מה שעשיתי ושאני חושב שכדאי שלא אמשיך לעבוד במשרדו. מאוחר יותר באותו הבוקר אח נור ניגש לשולחני. ”רוברט”, הוא אמר, ”קיבלתי את המכתב שלך. עשית טעות. דיברתי איתך על זה ואני בטוח שבעתיד תנהג במשנה זהירות. עכשיו בוא נחזור לעבודה”. הערכתי עד מאוד את טובו והתחשבותו.‏

עברו שמונה שנים מאז שהתחלתי לשרת בבית־אל והתכוונתי להמשיך בשירות זה. אולם המצב השתנה. בשנת 1958, באותה תקופה שבה התקיים הכינוס הבינלאומי באיצטדיון ינקי ובפולו גראונדס, פגשתי את לוריין ברוקס, שאותה הכרתי ב־1955 בזמן ששירתה כחלוצה במונטריאול, קנדה. התרשמתי מגישתה באשר לשירות המורחב ומנכונותה להישלח לכל מקום שארגון יהוה יראה לנכון לשלוח אותה. מטרתה של לוריין הייתה ללמוד בבית־ספר גלעד. בשנת 1956 כשהייתה בת 22 היא התקבלה ללמוד בכיתה ה־27. לאחר סיום הלימודים היא נשלחה לברזיל. לוריין ואני חידשנו את הקשר ב־1958, והיא נענתה להצעת הנישואין שלי. תכננו להתחתן שנה אחר כך וקיווינו שנשרת כשליחים יחד.‏

כשסיפרתי לאח נור על כוונותיי, הוא הציע  שנחכה שלוש שנים עד שנתחתן ולאחר מכן נוכל לשרת בבית־אל בברוקלין. באותו הזמן כדי שזוג יישאר בבית־אל לאחר נישואיו, היה על אחד מהם לשרת כבר בבית־אל במשך עשר שנים או יותר, ועל השני לשרת לפחות שלוש שנים. אי לכך, הסכימה לוריין לשרת שנתיים בבית־אל בברזיל ושנה אחת בבית־אל בברוקלין לפני שהתחתנו.‏

הדרך היחידה שבה תקשרנו במהלך השנתיים הראשונות של אירוסינו הייתה במכתבים. זה היה יקר מדי לטלפן, ולא היה אי־מייל באותם ימים. כשהתחתנו ב־16 בספטמבר 1961 הייתה לנו הזכות לשמוע את נאום החתונה שלנו מפי אח נור. אמת, שנים אלו של המתנה נראו כתקופה ארוכה, אבל כעת כאשר אנו מביטים לאחור בסיפוק גדול ובשמחה רבה אל עבר למעלה מ־50 שנות נישואין, אנו מסכימים שהיה כדאי להמתין.‏

בשנת 1964 ניתנה לי הזכות לבקר בארצות אחרות כמשגיח אזור. באותו זמן לא היה נהוג שנשים יתלוו לבעליהן בנסיעות אלה. ב־1977 חל שינוי — הנשים החלו לנסוע עם בעליהן. באותה שנה לוריין ואנוכי התלוונו לגרנט ואדית סוטר וביקרנו במשרדי הסניף בגרמניה, אוסטריה, יוון, קפריסין, טורקיה וישראל. בסך הכול ביקרתי בכ־70 ארצות ברחבי העולם.‏

בשנת 1980, באחד הביקורים שלנו, הגענו לברזיל לעיר בֶּלֶם השוכנת בקו המשווה. קודם לכן שירתה שם לוריין כשליחה. בנוסף, הגענו למַנַאוּס וביקרנו שם את האחים. בהרצאה שהוגשה באיצטדיון ראינו קבוצה שישבה יחד שבה הנשים לא נשקו זו לזו על הלחי והגברים לא לחצו ידיים זה לזה כשם שנוהגים הברזילאים. מדוע לא?‏

היו אלה אחים יקרים ממושבת מצורעים שהייתה ממוקמת בלב יערות הגשם של האמזונס. מטעמי בטיחות הם נמנעו ממגע ישיר עם הנוכחים. אולם הם ללא ספק נגעו ללבנו, ולעולם לא נשכח את השמחה שהשתקפה על פניהם. כמה נכונים דבריו של יהוה: ”הנה עבדיי ירונו מטוב לב” (‏יש’ ס”ה:14‏).‏

לוריין ואני מהרהרים תכופות על יותר משישה עשורים שהקדשנו לשירות יהוה. אנחנו שמחים מאוד על כל הברכות שלהן זכינו על שאפשרנו ליהוה להדריך אותנו באמצעות ארגונו. אף־על־פי שאין באפשרותי לנסוע למקומות שונים בעולם כשם שעשיתי בשנים קודמות, אני מסוגל להמשיך לעבוד מדי יום כעוזר לגוף המנהל, לצד ועדת המתאמים ולצד ועדת השירות. אני מעריך עד מאוד את הזכות לתרום את חלקי הקטן בתמיכה באגודת האחים הבינלאומית. אנחנו ממשיכים להתרשם ממספרם הרב של גברים ונשים צעירים המצטרפים לשירות המורחב באותה גישה שהייתה לישעיהו שאמר: ”הנני! שלחני” (‏יש’ ו’:8‏). המונים אלה מעידים על נכונות המילים שאמר לי משגיח הנפה לפני זמן רב: ”היכנס מייד אל השירות המורחב. לעולם לא תדע לאן זה יוביל אותך”.‏