למעשה, לא הפריע לי שבאותו יום ב־1957 קהל כה קטן נכח בהרצאה שלי. האמת היא שתמיד הייתי ביישן מאוד; כשהייתי צעיר נהגתי להסתתר כשהגיעו אורחים לביתנו, אפילו כאלה שהכרתי.‏

לאור זאת, ודאי תופתעו לגלות שבמסגרת רוב התפקידים שקיבלתי בארגונו של יהוה נאלצתי לבוא במגע עם הרבה אנשים — הן אנשים שהכרתי והן זרים. אך המשכתי להיאבק בביישנותי ובחוסר הביטחון שלי, לכן איני יכול לזקוף לעצמי כל הצלחה שהייתה לי במילוי תפקידים אלו. במקום זאת, נוכחתי באמיתות הבטחתו של יהוה: ”אימצתיך אף עזרתיך, אף תמכתיך בימין צדקי” (‏יש’ מ”א:10‏). אחת הדרכים העיקריות שבהן עזר לי יהוה היא באמצעות תמיכתם של אחים לאמונה. הרשו לי לספר לכם על כמה מהם, החל מאז שהייתי ילד.‏

בבוקרו של יום ראשון שטוף שמש בשנות ה־40 ביקרה אלסי האנטינגפורד בחווה המשפחתית שלנו  בדרום־מערב אונטריו. אמי פתחה את הדלת בזמן שאבי — שהיה ביישן כמוני — ישב לידי בתוך הבית והקשיב. אבי חשב שאחות האנטינגפורד היא סוכנת מכירות ושאמי תרכוש משהו שאיננו צריכים, לכן אחרי זמן מה הוא ניגש לדלת ואמר לה שאנחנו לא מעוניינים. ”האם אתם לא מעוניינים בשיעור מקרא?”, שאלה אחות האנטינגפורד. ‏”בכך ברור שאנחנו מעוניינים”, השיב אבי.‏

אחות האנטינגפורד ביקרה אותנו בדיוק ברגע הנכון. הוריי היו פעילים מאוד בכנסייה הקנדית המאוחדת, אך זמן קצר לפני כן החליטו לעזוב. מדוע? מפני שבטרקלין הכנסייה הכומר היה תולה רשימה ממוינת של כל התורמים לפי סכום התרומה שתרמו. הוריי, שהיו דלי אמצעים, היו רשומים בדרך כלל בתחתית הרשימה, וזקני הכנסייה לחצו עליהם לתרום יותר. כומר אחר הודה שהוא לא לימד את מה שהוא באמת מאמין כי הוא רצה להמשיך להחזיק במשרתו. לכן עזבנו את הכנסייה, אבל עדיין חיפשנו דרך למלא את צורכנו הרוחני.‏

הואיל ופעילותם של עדי־יהוה הייתה במחתרת בקנדה, כשאחות האנטינגפורד ניהלה שיעור עם משפחתנו היא השתמשה רק במקרא ובכמה הערות שהיו לה במחברת שחורה קטנה. מאוחר יותר הבינה שלא נסגיר אותה לרשויות, ולכן החלה להביא לנו ספרות מקראית. החבאנו היטב את הפרסומים בסיום כל שיעור.‏ *

למרות התנגדות ומכשולים אחרים, אחות האנטינגפורד בישרה בקנאות את הבשורה הטובה. קנאותה הרשימה אותי ועוררה בי את הרצון לצדד באמת. שנה לאחר שהוריי נטבלו כעדי־יהוה, גם אני נטבלתי כסמל להקדשתי לאלוהים בהיותי בן 17; היה זה ב־27 בפברואר 1949. נטבלתי בשוקת ממתכת שחוואים השקו בה את עדריהם. מאז הייתי נחוש להצטרף לשירות המורחב.‏

היססתי להתחיל מייד בשירות החלוצי. למשך תקופה מסוימת עבדתי בבנק ובמשרד כי שיכנעתי  את עצמי שאני צריך לחסוך קצת כסף כדי שאוכל להתקיים בזמן שאשרת כחלוץ. אולם הייתי צעיר חסר ניסיון ובזבזתי את כספי באותה מהירות שבה הרווחתי אותו. לפיכך אח אחד, טד סרג’נט, האיץ בי לגלות אומץ ואמונה ביהוה (‏דה”א כ”ח:10‏). בזכות דחיפה קלה זו, התחלתי לשרת כחלוץ בנובמבר 1951. היו ברשותי רק 40 דולר, אופניים משומשים ותיק חדש. אך יהוה דאג תמיד שיהיה לי את מה שאני צריך. עד כמה אני אסיר תודה על כך שטד עודד אותי להצטרף לשירות החלוצי! הדבר הוביל לברכות נוספות.‏

בערב אחד בשלהי אוגוסט 1952 קיבלתי שיחת טלפון מטורונטו. משרד הסניף של עדי־יהוה בקנדה הזמין אותי להתחיל לשרת בבית־אל החל מספטמבר. אומנם הייתי ביישן ומעולם לא ביקרתי בסניף, אך שמחתי בגלל הדברים הנפלאים שסיפרו לי חלוצים אחרים על בית־אל. כשהגעתי הרגשתי מייד בבית.‏

שנתיים לאחר שהגעתי לבית־אל החלפתי את ביל ייקוס בתור משרת הקהילה (כיום מכונה מתאם מועצת הזקנים) באחד מהקהילות בטורנטו. הייתי רק בן 23 וראיתי את עצמי כבחור פשוט שגדל בחווה ותו לא. אבל אח ייקוס הראה לי בענווה ובאהבה מה עליי לעשות, ויהוה עזר לי מאוד.‏

אח ייקוס היה אח חסון וחייכן והיה אכפת לו מאנשים. הוא אהב את האחים והם אהבו אותו. הוא ביקר בקביעות את האחים בבתיהם, ולא רק כשהיו להם בעיות. הוא עודד אותי לעשות כן ולהשתתף בשירות השדה יחד עם האחים והאחיות. הוא אמר לי: ”הראה לאחים שאכפת לך מהם. זה יכסה על רבות ממגרעותיך”.‏

יהוה עזר לי בדרך מיוחדת מאז ינואר 1957. באותו חודש נישאתי לאוולין, בוגרת הכיתה ה־14 של בית־ספר גלעד. לפני שהתחתנו היא שירתה במחוז קוויבק, מחוז דובר צרפתית. באותם ימים הכנסייה הרומית קתולית קנתה לה אחיזה רבה בקוויבק. לכן לאוולין הייתה משימה קשה מאוד, אבל היא דבקה בנאמנות בתפקיד וביהוה.‏

אוולין דבקה גם בי בנאמנות (‏אפ’ ה’:31‏). למעשה, נאמנותה נבחנה מייד לאחר שנישאנו. קודם לכן תכננו לנסוע לפלורידה, ארה”ב, אבל יום לאחר חתונתנו ביקשו ממני מהסניף לנכוח באסיפה שתיערך שבוע ימים בבית־אל בקנדה. כמובן שאסיפה זו שיבשה את תוכניותינו, אך אוולין ואני רצינו לעשות את כל מה שיהוה מבקש מאתנו. בעקבות זאת, ביטלנו את ירח הדבש שלנו. במהלך אותו השבוע היא השתתפה בשירות השדה בשטח הסמוך לסניף. השטח היה שונה מאוד מהשטח שבקוויבק, אך היא עשתה את מיטבה.‏

 בסוף השבוע הופתעתי לגלות שמינו אותי למשגיח נפה בצפון אונטריו. הייתי בעל טרי, רק בן 25 וחסר ניסיון, אבל יצאנו לדרך תוך ביטחון ביהוה. בשיא החורף הקנדי עלינו על רכבת לילית עם מספר משגיחים נודדים מנוסים שחזרו לאזורים שבהם שירתו. הם עודדו אותנו כל כך! אח אחד אפילו התעקש על כך שנלון במקומו בקרון שינה כדי שלא נאלץ לשבת כל הלילה בקרון רגיל. למחרת, רק 15 ימים אחרי שהתחתנו, ביקרנו את הקבוצה הקטנה בהורנפיין, כפי שכבר הזכרתי בפתיח.‏

ציפו לאוולין ולי שינויים נוספים. במהלך שירותנו בשירות המחוזי בשלהי 1960 הוזמנתי ללמוד בכיתה ה־36 של בית־ספר גלעד, היה זה קורס בן עשרה חודשים שנועד להתחיל בתחילת חודש פברואר 1961 בברוקלין, ניו יורק. מובן ששמחתי מאוד, אבל שמחתי לא הייתה שלמה כי אוולין לא הוזמנה. בדומה לנשים אחרות שהיו באותו מצב, התבקשה אוולין לכתוב מכתב שבו היא מציינת שהיא מסכימה שניפרד למשך עשרה חודשים לפחות. אוולין הזילה דמעות, אך היינו משוכנעים שעליי לנכוח בבית־הספר, והיא שמחה בשבילי שאקבל הכשרה יקרת ערך בגלעד.‏

בינתיים שירתה אוולין בסניף בקנדה. הייתה לה זכות מיוחדת לחלוק חדר עם אחות משוחה יקרה, מרגרט לוול. כמובן שאוולין ואני התגעגענו מאוד זה לזה, אולם בעזרת יהוה הסתגלנו למשימותינו הזמניות. נכונותה להקריב את הזמן שהיינו יכולים לבלות יחד כדי שנוכל להיות כלים יעילים יותר בידי יהוה וארגונו ריגשה אותי עמוקות.‏

לאחר שלמדתי בגלעד במשך כשלושה חודשים, אח נתן נור, שהשגיח על הפעילות הכלל עולמית באותם ימים, הציע לי הצעה יוצאת דופן. הוא שאל אותי אם אני מוכן כעת לעזוב את בית־ספר גלעד ולחזור לקנדה כדי לשרת שם באופן זמני כמורה בבית־הספר לשירות המלכות בסניף. אח נור אמר לי שאני לא חייב להיענות להזמנה. הייתי יכול להשלים את הקורס בבית־ספר גלעד אם אני רוצה ואז אולי לשרת כשליח. הוא גם ציין שאם אחליט לחזור לקנדה, ייתכן שלעולם לא אוזמן שוב לגלעד ושכעבור זמן מה אשלח בחזרה לשטח בקנדה. הוא הותיר את ההחלטה בידי לאחר שאדבר על כך עם אשתי.‏

מאחר שאוולין כבר אמרה לי מהי השקפתה באשר לתפקידים תיאוקרטיים, מייד אמרתי לאח נור: ”מה שארגון יהוה מבקש מאתנו לעשות, נשמח לעשות”. תמיד חשבנו שאין זה משנה מה הן העדפותינו, עלינו ללכת לכל מקום שארגון יהוה שולח אותנו.‏

 לכן באפריל 1961 עזבתי את ברוקלין ושבתי לקנדה כדי ללמד בבית־הספר לשירות המלכות. מאוחר יותר התחלנו לשרת כחברי משפחת בית־אל. ואז להפתעתי, קיבלתי הזמנה ללמוד בכיתה ה־40 של בית־ספר גלעד, שנועדה להיפתח ב־1965. שוב אוולין הייתה צריכה לכתוב מכתב בו היא מביעה את הסכמתה לכך שניפרד. אך מספר שבועות לאחר מכן, לשמחתנו הרבה, גם היא קיבלה הזמנה ללמוד בבית־הספר.‏

לאחר שהגענו לבית־ספר גלעד אח נור אמר לנו שתלמידים שנרשמו לשיעורי צרפתית, כמונו, יישלחו לאפריקה. אך בטקס הסיום נודע לנו שנישלח חזרה לקנדה! התמנתי למשגיח הסניף (המכונה כיום מתאם ועד הסניף). הייתי רק בן 34 ואמרתי לאח נור: ”אני די צעיר”. אך הוא חיזק אותי. וכבר מההתחלה, לפני שקיבלתי החלטות כבדות משקל השתדלתי להתייעץ עם אחים בבית־אל שהיו מבוגרים ומנוסים יותר.‏

השירות בבית־אל העניק לי הזדמנויות נפלאות ללמוד מאחרים. אני מכבד ומוקיר את חברי ועד הסניף האחרים. גם הושפעתי לטובה ממאות משיחיים נאמנים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שהכרנו במשך השנים כאן בסניף ובקהילות השונות שבהן שירתנו.‏

שירות בית־אל גם אפשר לי ללמד אחרים ולחזק את אמונתם. השליח פאולוס אמר לטימותיאוס: ”המשך לנהוג על־פי הדברים שלמדת”. ובנוסף אמר: ”את הדברים ששמעת ממני ושנתמכו על־ידי עדים רבים הפקד בידי אנשים נאמנים, וכך יהיו הם כשירים דיים ללמד אחרים” (‏טימ”ב ב’:2; ג’:14‏). לפעמים אחיי לאמונה שואלים אותי אילו לקחים למדתי במהלך 57 שנות שירותי בבית־אל. תשובתי הפשוטה היא: ”היה מוכן לעשות ללא דיחוי מה שארגון יהוה מבקש ממך לעשות, והישען על יהוה שיעזור לך”.‏

נראה שרק אתמול הגעתי לבית־אל כצעיר ביישן וחסר ניסיון. אולם במהלך כל השנים הללו יהוה ’החזיק בימיני’. בייחוד באמצעות אחיי לאמונה הנוהגים בי בטוב לב ומגישים לי עזרה בעתה, ממשיך יהוה לנסוך בי ביטחון וכביכול אומר לי: ”אל תירא. אני עזרתיך” (‏יש’ מ”א:13‏).‏