קרוב לוודאי שאתה מכיר מישהו גרוש, ואולי אף כמה כאלה. הסיבה לכך היא שגירושין הינם חזון נפרץ. לדוגמה, על־פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, באחת השנים האחרונות עמד מספר הנישואין על 51,271 ומספר הגירושין על 13,460. בממוצע, הגירושין מתרחשים לאחר 12 שנה.‏

למעשה, ”על־פי נתונים סטטיסטיים [באירופה] מחצית מאלה שמתחתנים צפויים להתגרש”, מוסר המוסד למדיניות המשפחה בספרד. בארצות מפותחות אחרות תמונת המצב דומה.

מה הן ההשלכות של תופעה שכיחה זו? יועצת מנוסה לענייני נישואין במזרח אירופה העירה: ”הגירושין נותנים תוקף רשמי למה שכבר אירע — פירוק מערכת היחסים והפירוד שבא בעקבותיו, דברים המייסרים מבחינה רגשית”. היא הוסיפה: ”סערה של רגשות עזים וקיצוניים — כעס, חרטה, אכזבה, ייאוש ובושה” לרוב מגיעה בהמשך. עקב כך לפעמים מתעוררות מחשבות אובדניות. ”לאחר שהגירושין אושרו סופית בבית המשפט, מתחיל השלב הבא. כשהוא מוצף ברגשות של ריקנות וריחוק, הגרוש עלול לחשוב: ’כעת כשהתגרשתי, מי אני בעצם? למה אני חי?’”.

כשהיא נזכרת כיצד חשה לפני מספר שנים, אווה אומרת: ”לאחר שהתגרשתי סופית מאוד התביישתי ששכניי ועמיתיי לעבודה הדביקו לי תווית של ’גרושה’. הייתי אכולת כעס. נותרתי לבד עם שני ילדים קטנים והייתי צריכה למלא את תפקיד האמא והאבא”.‏ * אדם, ששירת כזקן־קהילה מוערך במשך 12 שנים, מספר: ”כבודי העצמי נפגע כה עמוקות עד כי לעיתים אני מתמלא כעס ונוטה להתרחק מכל אחד”.‏

אחוזי חרדות לגבי עתידם, יש שנאבקים על מנת להשיב לעצמם את האיזון — אפילו שנים לאחר הגירושין. הם עלולים להסיק שאחרים אינם מתעניינים בהם. בעלת טור העוסקת בתחום זה אומרת שנוסף על כך הם צריכים כעת ”לשנות את הרגליהם וללמוד להתמודד עם בעיות בכוחות עצמם”.

סטניסלב מספר: ”כאשר התגרשנו, גרושתי מנעה ממני להיפגש עם שתי בנותיי הקטנות. בעקבות כך חשתי שלאף אחד כבר לא אכפת ממני ואפילו הסקתי שיהוה נטש אותי. איבדתי  את הרצון לחיות. עם הזמן הבנתי עד כמה שגויה הייתה צורת חשיבתי”. גם ונדה, שחשה אי־ודאות לגבי העתיד לאחר גירושיה, אומרת: ”הייתי בטוחה שכעבור זמן מה אנשים, כולל אחים לאמונה, לא יגלו כל עניין בי ובילדיי. אבל בדיעבד אני מבינה עד כמה האחים התלכדו סביבנו ותמכו במאמציי לגדל את ילדיי ולעזור להם להפוך למשרתי יהוה”.

הערות מעין אלה עוזרות לנו להבין שלאחר הגירושין יש השוקעים ברגשות שליליים. הם עלולים לפתח דימוי עצמי נמוך ולחשוב שהם חסרי ערך ושלא מגיעה להם תשומת לב. יחד עם זאת, אולי הם יהפכו לביקורתיים כלפי מי שבסביבתם. כתוצאה מכך, ייתכן שיתחילו לחשוב ששוררת אווירה קרה ולא־אוהדת בקהילה. אולם חוויות כמו אלה של סטניסלב וונדה מראות שאנשים גרושים בסופו של דבר יכולים להיווכח שלאחיהם ולאחיותיהם כן אכפת מהם. למעשה, אחינו לאמונה מגלים דאגה יוצאת מגדר הרגיל, אפילו אם בתחילה תמיכתם לא זוכה להכרה.‏

זכור שלמרות כל מאמצינו, אחינו לאמונה הגרושים עלולים מפעם לפעם להיתקף בדידות. בייחוד אחיות גרושות עלולות לחוש שמעטים מגלים בהן עניין. אליציה מודה: ”עברו שמונה שנים מאז גירושיי. אך עדיין אני חשה לעיתים רגשי נחיתות. ברגעים מעין אלה, אני נוטה להתבודד ולבכות ולהיכנע לרחמים עצמיים”.‏

בעוד שהרגשות המתוארים כאן שכיחים בקרב המתמודדים עם גירושין, עצת המקרא היא לא להתבודד. אדם הנוהג בניגוד לעצה זו עלול לדחות ”כל תושייה”, כלומר חוכמה מעשית (‏מש’ י”ח:1‏). אולם אדם החש בדידות צריך להבין שמן החוכמה להימנע מלפנות פעם אחר פעם למישהו מבני המין השני במטרה לבקש עצות ולמצוא נחמה. כך לא תתעורר הסכנה שיתפתחו רגשות רומנטיים בלתי־הולמים.‏

בני אמונתנו הגרושים עלולים לחוש סערת רגשות, הכוללת חרדה באשר לעתיד, בדידות ואף דחייה. אנו מכירים בעובדה שאין זה נדיר לחוש כך ואין זה קל לגבור על רגשות אלו. לכן עלינו לחקות את יהוה ולתמוך בנאמנות באחים ואחיות אלה (‏תהל’ נ”ה:23;‏ פט”א ה’:6, 7‏). נוכל להיות סמוכים ובטוחים שכל עזרה שנושיט להם תתקבל בהערכה רבה. הם בהחלט ימצאו בתוך הקהילה ידידים אמיתיים שייסיעו להם! (‏מש’ י”ז:17; י”ח:24‏).‏