אבי נולד בגרץ שבאוסטריה ב־1899, כך שבמהלך מלחמת העולם הראשונה הוא היה נער. זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939 הוא גויס לצבא הגרמני, ובשנת 1943 נפל בקרב ברוסיה. למרבה הצער, כך איבדתי את אבי כשהייתי רק כבן שנתיים. מעולם לא הייתה לי הזדמנות להכיר אותו וחסרה לי מאוד דמות אב, במיוחד כשראיתי שלמרבית הבנים בבית־הספר היה אבא. מאוחר יותר כנער שאבתי נחמה מהידע שרכשתי על אבינו השמימי, אב נעלה יותר שאינו יכול למות.‏

בגיל שבע הצטרפתי לתנועת הצופים. תנועת הצופים הינה ארגון כלל עולמי שנוסד בבריטניה ב־1908 על־ידי רוברט סטיבנסון סמית’ באדן פאוול, לוטננט גנרל בצבא הבריטי. ב־1916 הוא ייסד קבוצה בתוך תנועת הצופים המיועדת לבנים בני גילי.‏

אהבתי לצאת למחנאות באזורים כפריים בסופי שבוע — לישון באוהלים, ללבוש מדים ולצעוד לקול תופים. נהניתי במיוחד לבלות עם החניכים האחרים, לשיר מסביב למדורה בערבים ולשחק משחקים ביער. למדנו גם רבות על הטבע, מה שגרם לי להעריך את יצירות הבורא.‏

חברי תנועת הצופים נקראים לעשות מעשה טוב מדי יום, וזה הקו המנחה שלהם. בירכנו זה את זה במילים: ”היה נכון”, וזה מצא חן בעיני. בקבוצתנו שמנתה מעל למאה בנים, כחצי היו קתולים, חצי פרוטסטנטים ואחד מהם היה בודהיסט.‏

מאז 1920 נערכים מפגשים בינלאומיים או כנסים של תנועת הצופים אחת לכמה שנים. באוגוסט 1951 נכחתי בכנס העולמי השביעי של תנועת הצופים בבאד אישֶל שבאוסטריה, ובאוגוסט 1957 נכחתי בכנס העולמי התשיעי בסאטן פארק, סמוך לברמינגהם, אנגליה. בכנס זה נכחו כ־33,000 חברי תנועת הצופים מ־85 מדינות וטריטוריות. בנוסף, כ־750,000 איש ביקרו אותנו בכנס וביניהם מלכת אנגליה, אליזבת. עבורי היה זה כמו להשתייך לאגודת אחים בינלאומית. באותם ימים לא ידעתי שבקרוב אתוודע לאגודת אחים מרשימה הרבה יותר — אגודת אחים רוחנית.‏

באביב 1958 עמדתי לסיים את חניכותי כמלצר בגרנד הוטל ויסלר שבגרץ, אוסטריה. רודולף שיגרל, עמית לעבודה ושף קונדיטור, בישר לי באופן לא־רשמי. מעולם לא שמעתי דבר על האמת. תחילה הוא העלה את נושא דוקטרינת השילוש  ואמר שאין היא עיקר אמונה מקראי. אני העליתי טיעונים בעד השילוש ורציתי להוכיח שהוא טועה. חיבבתי את עמיתי לעבודה והתכוונתי לשכנע אותו לחזור לכנסייה הקתולית.‏

רודולף, שכינויו היה רודי, השיג לי מקרא. התעקשתי שזה יהיה תרגום קתולי. התחלתי לקרוא בו ומייד שמתי לב שרודי צירף למקרא עלון שיצא לאור מטעם חברת המצפה. זה לא מצא חן בעיניי כיוון שחשבתי שספרות כזו יכולה להיות מנוסחת בדרך שנראית נכונה כשלמעשה אינה כזאת. אולם הסכמתי לדבר אתו על המקרא. רודי גילה חוש הבחנה ולא הציע לי עוד חומר מודפס. במשך כשלושה חודשים קיימנו מדי פעם דיונים מקראיים שלעיתים נמשכו עד מאוחר בלילה.‏

עם סיום החניכות שלי במלון שבעיר מולדתי גרץ, מימנה לי אמי השכלה נוספת בבית־ספר לניהול מלונות. לכן עברתי לבאד הופגאסטיין, עיר השוכנת בעמק באלפים, שם היה ממוקם בית־הספר. הוא היה קשור לגרנד הוטל שבבאד הופגאסטיין, ולעיתים עבדתי שם כדי לרכוש ניסיון נוסף מעבר למה שלמדתי בכיתה.‏

רודי מסר את כתובתי החדשה למשרד הסניף בווינה, והסניף העביר אותה לשתי שליחות, אילזה אונטרדרפר ואלפרידה לור.‏ * יום אחד קרא לי פקיד הקבלה במלון ואמר ששתי נשים מחכות לי ברכב ושהן רוצות לדבר אתי. הופתעתי כי לא הכרתי אותן, אך יצאתי כדי לראות מי הן. מאוחר יותר נודע לי שעדות־יהוה אלה שירתו כבלדריות בגרמניה הנאצית כאשר הוצאה פעילות הבישור אל מחוץ לחוק לפני מלחמת העולם השנייה. עוד לפני פרוץ המלחמה הן נתפסו בידי המשטרה החשאית של גרמניה (גסטאפו) ונשלחו למחנה ריכוז ליכטֶנבּוּרג. ואז במהלך המלחמה הועברו למחנה רוונסבריק שליד ברלין.‏

מאחר שהאחיות היו בערך בגיל אמי, רחשתי להן כבוד. משום כך לא רציתי לבזבז את זמנן בשיחות או בדיונים שאאלץ לסיים לאחר מספר שבועות או חודשים עקב חוסר עניין מצדי. אז ביקשתי מהן שרק יספקו לי רשימת פסוקים על הדוקטרינה הקתולית שלפיה האפיפיור הוא יורשו של השליח פטרוס. אמרתי להן שאראה לכומר המקומי את הרשימה ואשוחח עמו על כך. חשבתי שבדרך זו אוכל לדעת היכן נמצאת האמת.‏

הכנסייה הרומית קתולית מלמדת שיש רצף בלתי פוסק של אפיפיורים שניתן להתחקות על עקבותיהם עד לשליח פטרוס. (הכנסייה מפרשת באופן מוטעה את דבריו של ישוע שבמתי ט”ז:18, 19‏.) כמו כן, לטענת הדת הקתולית האפיפיור אינו יכול לשגות בענייני דוקטרינה כאשר הוא מדבר אקס קתדרה, כלומר כשהוא בתפקיד רשמי. האמנתי בזה וחשבתי שאם האפיפיור, שהקתולים  מכנים האב הקדוש, אינו יכול לשגות בעניינים דוקטרינריים והוא קבע שהשילוש נכון, אז זה חייב להיות כך. אך אם הוא כן יכול לשגות, אז אולי הדוקטרינה כוזבת. אין פלא אפוא שעבור קתולים רבים הדוקטרינה שלפיה האפיפיור הוא יורשו של השליח פטרוס היא עיקר האמונה החשוב ביותר, שהרי אמיתותן של תורות קתוליות אחרות נשענת עליו.‏

כשביקרתי את הכומר הוא לא יכול היה להשיב על שאלותיי, אך הוא שלף מהמדף שלו ספר שהכיל הסברים על הדוקטרינה הזאת. קיבלתי את הצעתו ולקחתי את הספר הביתה, קראתי בו וחזרתי עם שאלות נוספות. בסופו של דבר הכומר שלא היה מסוגל להשיב על שאלותיי, אמר: ”אינני יכול לשכנע אותך, ואתה אינך יכול לשכנע אותי... אני מאחל לך כל טוב!” הוא לא רצה לשוחח אתי יותר.‏

בשלב הזה הייתי מוכן ללמוד את המקרא עם אילזה ואלפרידה. הן לימדו אותי רבות על האב הקדוש האמיתי שבשמיים, יהוה אלוהים (‏יוח’ י”ז:11‏). לא הייתה אז קהילה באזור, לכן שתי האחיות ניהלו את האסיפות בביתה הפרטי של משפחה שגילתה עניין באמת. רק מעטים נכחו. האחיות דנו יחד על רוב החומר של האסיפות, כיוון שלא היה אף אח טבול שיכול היה לנהל את האסיפות. מדי פעם היה מגיע אח מאזור אחר ומגיש הרצאה פומבית במקום שכור.‏

אילזה ואלפרידה החלו ללמד אותי את המקרא באוקטובר 1958, ונטבלתי כעבור שלושה חודשים בינואר 1959. לפני שנטבלתי שאלתי אותן אם אוכל להתלוות אליהן לשירות מבית לבית רק כדי לראות איך מבשרים (‏מה”ש כ’:20‏). לאחר שהתלוותי אליהן בפעם הראשונה שאלתי אם אוכל לקבל שטח משלי. הן הקצו לי כפר, ונהגתי ללכת אליו ולבשר לבדי מבית לבית וגם לערוך ביקורים חוזרים אצל המעוניינים. האח הראשון שהתלוותי אליו בשירות מבית לבית היה משגיח הנפה שמאוחר יותר ביקר אותנו.‏

בשנת 1960, לאחר שסיימתי את לימודיי בתחום המלונאות, חזרתי לעיר מולדתי במטרה לנסות לעזור לקרובי משפחתי ללמוד את אמיתות המקרא. עד עתה אף אחד מהם לא אימץ לעצמו את האמת, אך יש כמה שמגלים מידה מסוימת של עניין.‏

בשנת 1961 הוקראו בקהילות מכתבים ממשרד הסניף שעודדו להצטרף לשירות החלוצי. הייתי רווק ובריא, ולא היה לי תירוץ לא להתחיל לשרת כחלוץ. דיברתי עם משגיח הנפה קורט קון, ושאלתי מה דעתו על כך שאעבוד בעבודתי החילונית מספר חודשים נוספים כדי שאוכל לרכוש רכב שיועיל לי בשירות החלוצי. מה הייתה תגובתו לכך? הוא אמר: ”האם ישוע והשליחים היו צריכים רכב כדי לשרת בשירות המורחב?” זה היה מספיק עבורי! תיכננתי להצטרף לשורות החלוצים מהר ככל האפשר. אך מאחר שעבדתי 72 שעות מדי שבוע במסעדה במלון, היה עליי תחילה לערוך מספר שינויים.‏

שאלתי את המנהל שלי אם אוכל לעבוד 60 שעות. הוא נענה לבקשתי ושילם לי את אותו  השכר. זמן קצר לאחר מכן שאלתי אותו אם אוכל לעבוד רק 48 שעות בשבוע. הוא אישר גם בקשה זו ושילם לי את אותו השכר. בהמשך ביקשתי שיאפשר לי לעבוד רק 36 שעות בשבוע, או 6 שעות ביום 6 ימים בשבוע, וגם בקשה זו נענתה בחיוב. למרבה הפלא עדיין קיבלתי את אותו השכר! נראה היה שהמנהל שלי לא רצה שאעזוב. לוח זמנים זה אפשר לי להתחיל לשרת כחלוץ רגיל. באותו זמן מכסת השעות לחלוציות רגילה עמדה על 100 שעות בחודש.‏

ארבעה חודשים לאחר מכן התמניתי לחלוץ מיוחד ולמשרת הקהילה בקהילה קטנה בעיר ספיטל אן דר דראו במחוז קֶרְנְטֶן. באותם ימים מכסת השעות לחלוצים מיוחדים עמדה על 150 שעות בחודש. לא היה לי שותף לחלוציות, אך הערכתי מאוד את התמיכה שקיבלתי בשירות מאחות גרטרוד לובנר ששירתה כעוזרת משרת הקהילה.‏ *

בשנת 1963 הוזמנתי לשרת בשירות הנפתי. לפעמים נסעתי ברכבת מקהילה לקהילה ונשאתי מזוודות כבדות. לרוב האחים לא היה רכב, לכן אף אחד לא יכול היה לאסוף אותי מתחנת הרכבת. כדי לא ”להתרברב” לא רציתי לנסוע במונית לבית שבו הייתי אמור ללון, אז נהגתי ללכת לשם ברגל.‏

בשנת 1965, בעודי רווק, הוזמנתי ללמוד בכיתה ה־41 של בית־ספר גלעד. רבים מחבריי לכיתה היו גם הם רווקים. להפתעתי הרבה, נשלחתי בסיום לימודיי חזרה לאוסטריה ארץ מולדתי על מנת להמשיך בשירות הנפתי. אבל לפני שעזבתי את ארצות הברית התבקשתי להתלוות למשגיח נפה למשך ארבעה שבועות. הוקרתי את הזכות לשרת לצד אנטוני קונטי, אח לבבי שאהב את שירות השדה ובישר ביעילות רבה. שירתנו יחד בצפון מדינת ניו יורק באזור קורנוול.‏

כשחזרתי לאוסטריה נשלחתי לשרת בנפה שבה פגשתי את טובֶה מֶרֵטֶה, אחות רווקה יפהפייה. היא חונכה בדרך האמת מגיל חמש. כשאחים שואלים אותנו כיצד נפגשנו, אנחנו מתלוצצים ואומרים: ”משרד הסניף דאג לכך”. שנה לאחר מכן, באפריל 1967, התחתנו והותר לנו להמשיך בשירות הנפתי יחדיו.‏

כעבור שנה הבנתי שברוב חסדו אימץ אותי יהוה כאחד מבניו הרוחניים. כך החלו יחסיי המיוחדים עם אבי השמימי ועם כל מי שעל־פי רומים ח’:15 ”קוראים: ‏’אבא, אבינו!’”.‏

מרטה ואני המשכנו לשרת יחד בשירות הנפתי והמחוזי עד 1976. לפעמים במהלך עונת החורף היינו צריכים לישון בחדרי שינה לא מחוממים בטמפרטורות מתחת לאפס. פעם אחת כשהתעוררנו ראינו שקצה שמיכתנו העליון היה קשה ולבן כיוון שהבל פינו קפא! בסופו של דבר החלטנו להביא אתנו תנור חשמלי קטן כדי לשמור על טמפרטורות סבירות בלילה. במקומות מסוימים כדי  להשתמש בשירותים בלילה היינו צריכים ללכת בשלג למבנה חיצוני שבדרך כלל היה חשוף למשבי רוח. בנוסף, לא הייתה לנו דירה, לכן לרוב נשארנו בימי שני באותו בית שבו לנו במהלך השבוע. ואז בימי שלישי בבוקר נסענו לקהילה הבאה.‏

אני שמח לומר שלאורך השנים אשתי היקרה תמיד תמכה בי רבות. היא מאוד אוהבת את שירות השדה ומעולם לא הייתי צריך לדרבן אותה לצאת לבשר. היא גם אוהבת את האחים ומגלה דאגה רבה לאחרים. זה מהווה עזרה של ממש עבורי.‏

בשנת 1976 הוזמנו לשרת במשרד הסניף של אוסטריה שבווינה, ומוניתי לחבר בוועד הסניף. באותו זמן השגיח הסניף באוסטריה על הפעילות בכמה ארצות במזרח אירופה וארגן משלוחים חשאיים של ספרות לאותן ארצות. אח יורגן רנדל עמד בראש פעילות זו וגילה יוזמה רבה. הייתה לי הזכות לעבוד לצדו, ומאוחר יותר התבקשתי להשגיח על מלאכת התרגום לעשר שפות מזרח אירופאיות. יורגן ואשתו גרטרוד ממשיכים לשרת בנאמנות כחלוצים מיוחדים בגרמניה. בשנת 1978 החל הסניף באוסטריה לעמד כתבי עת בשש שפות ולהדפיס אותם במכונת דפוס קטנה. כמו כן, שלחנו כתבי עת למנויים מארצות שונות. אוטו קוגליטש, המשרת כעת עם אשתו אינגריד במשרד הסניף בגרמניה, היה איש מפתח במשימות אלה.‏

האחים במזרח אירופה גם הוציאו לאור ספרות בארצותיהם בעזרת מכונות שכפול או על־ידי הפקת חומר מסרטי צילום. עם זאת, הם עדיין היו זקוקים לתמיכה מארצות אחרות. יהוה הגן על פעילות זו, ואנחנו בסניף רכשנו אהבה לאחים שנאלצו לשרת בנסיבות קשות ובתנאי מחתרת במשך שנים רבות.‏

בשנת 1989 הייתה לי הזכות להתלוות לאח תיאודור ז’ארֶז, חבר בגוף המנהל, לביקור ברומניה. המטרה הייתה לעזור לקבוצת אחים גדולה להתאחד שוב עם הארגון. משנת 1949  הם ניתקו קשר עם הארגון מסיבות שונות וייסדו קהילות משלהם. אולם הם המשיכו לבשר ולהטביל חדשים. הם גם ישבו בכלא מפני ששמרו על עמדתם הניטרלית המשיחית, ממש כשם שעשו האחים שהיו חלק מהארגון שהיה מאושר על־ידי המשרדים הראשיים. הפעילות הייתה עדיין מחוץ לחוק ברומניה, לכן נפגשנו בחשאי בביתו של אח פמביל אלבו עם ארבעה זקני־קהילה בולטים ועם נציגים מהוועד הארצי המאושר של רומניה. צירפנו אלינו גם מתורגמן מאוסטריה, את רולף קלנר.‏

בלילה השני של הדיון שכנע אח אלבו את ארבעת עמיתיו הזקנים להתאחד אתנו כשאמר להם: ”אם לא נעשה זאת עכשיו, אולי לעולם לא תהיה לנו הזדמנות נוספת”. בעקבות כך, קרוב ל־5,000 אחים התאחדו שוב עם הארגון. איזה ניצחון ליהוה ומהלומה לשטן!‏

לקראת סוף 1989, לפני נפילת המשטר הקומוניסטי במזרח אירופה, הזמין הגוף המנהל אותי ואת אשתי לעבור למשרדים הראשיים בניו יורק. הייתה זו הפתעה גדולה עבורנו. התחלנו לשרת בבית־אל בברוקלין ביולי 1990. בשנת 1992 מוניתי לעוזר בוועדת השירות של הגוף המנהל, ומאז יולי 1994 יש לי הזכות לשרת בגוף המנהל.‏

התקופה שבה הייתי מלצר במלון חלפה עברה לה. כעת אני נהנה מהזכות להשתתף בהכנה ובחלוקה של מזון רוחני עבור אגודת האחים הבינלאומית שלנו (‏מתי כ”ד:45–47‏). במבט לאחור על יותר מ־50 שנה בשירות המורחב המיוחד, לא נותר לי אלא לבטא את הערכתי העמוקה ואת שמחתי הרבה על הברכות שיהוה מרעיף על אגודת האחים הבינלאומית שלנו. אני אוהב לנכוח בכינוסינו הבינלאומיים המדגישים את החשיבות ללמוד על אבינו השמימי, יהוה, ועל האמת המקראית.‏

תפילתי היא שמיליוני אנשים נוספים ילמדו את המקרא, יאמצו ללבם את האמת וישרתו את יהוה באחדות עם אגודת האחים הבינלאומית המשיחית (‏פט”א ב’:17‏). אני גם מצפה בכליון עיניים ליום שבו אחזה מהשמיים בתחייה הארצית וסוף כל סוף אמצא את אבי הביולוגי. אני מקווה שהוא, אמי וקרובי משפחה יקרים אחרים ירצו לשרת את יהוה בגן עדן.‏