‏”אאורקה!” מילה זו משמעה ”מצאתי!” במהלך הבהלה לזהב במאה ה־19 בקליפורניה, ארה”ב, נשמעה קריאה זו לא אחת כאשר כורה מצא זהב. אולם צ’ארלס טייז ראסל ותלמידי מקרא אחרים מצאו משהו יקר ערך בהרבה — את האמת המקראית. והם היו נלהבים לחלוק אותה עם אחרים.

עד לשלהי קיץ 1914 נהרו מיליונים בערים הגדולות ל”‏פוטו־דרמה של הבריאה‏”, יצירה מטעם האגודה הבינלאומית של תלמידי המקרא שארכה שמונה שעות. יצירה זו המבוססת על המקרא שהכילה תמונות נעות מהממות, שקופיות בצבעים חיים, טקסטים מרתקים מוקלטים, ומוזיקה קלאסית טובה, לקחה את הצופים למסע המתחיל מתקופת הבריאה לאורך תולדות האנושות ועד לסוף שלטון אלף השנים של ישוע המשיח (‏ההת’ כ’:4‏).‏ *

אך מה לגבי אלה שהתגוררו בעיירות קטנות ובאזורים כפריים? כדי שאף צמא לאמת לא יחמיץ את המידע, באוגוסט 1914 הוציאה לאור האגודה הבינלאומית של תלמידי המקרא את ה”אאורקה־דרמה” — גרסה ניידת של ”הפוטו־דרמה” ללא קטעי הסרטים. ניתן היה לבחור בין שלושה סוגים וכל אחד מהם היה זמין במספר שפות: ה”אאורקה X” הכילה את כל הטקסטים המוקלטים והמוזיקה. ה”אאורקה Y” הכילה את כל ההקלטות וגם שקופיות צבעוניות יפהפיות. וה”אאורקה־דרמה למשפחה” נועדה לשימוש ביתי והיו בה טקסטים מושמעים נבחרים ושירים. כמו כן, ניתן היה להשיג פונוגרפים זולים וציוד להקרנה.‏

ללא צורך במקרן סרטים או במסך גדול, יכולים היו תלמידי המקרא לשאת את היצירה, שהוצגה חינם אין כסף, לאזורים כפריים, וכך להגיע לשטחים חדשים עם מסר המלכות. ניתן היה לנגן את ה”אאורקה X” שהכילה רק קטעי שמע בשעות היום או בשעות הערב. את מקרן השקופיות של ה”אאורקה Y” ניתן היה להפעיל ללא חשמל, תוך שימוש במנורת קרביד. ”אנו יכולים להראות תמונות אלה כמעט בכל מקום”, דווח בכתב העת המצפה בפינית. עד כמה נכון היה הדבר!‏

במקום לשכור תיאטראות גדולים, היו תלמידי מקרא שגילו תושייה ומצאו במקרים רבים מבנים בחינם, כגון כיתות, בתי משפט, תחנות רכבת ואפילו  טרקלינים של בתים גדולים. הקרנות רבות התקיימו תחת כיפת השמיים, וה”מסך” היה עשוי מסדין לבן גדול התלוי על צדו של אסם. אנטוני המבוק כתב: ”חקלאים הקימו איצטדיון קטן בבוסתנים שלהם שהיה עשוי מבולי עץ שעליהם יכולים היו האנשים לשבת וליהנות מהתוכנית”. חברי צוות ”אאורקה” זה השתמשו ב”מכונית דרמה” כדי לשאת את הציוד להקרנות, את המזוודות שלהם ואת הציוד לבישול ולקמפינג.‏

מספר הנוכחים ב”אאורקה” נע בין אחדים למאות. בעיירה בארצות הברית שמנתה 150 תושבים נכחו 400 איש בהקרנות שהתקיימו בבית־ספר. במקום אחר, היו שצעדו מרחק של 8 קילומטרים לכל כיוון כדי לצפות ב”אאורקה־דרמה”. בשבדיה, שכניה של שרלוט אלברג שהתאספו בביתה הקטן ”התרגשו עד מאוד” כששמעו את ההקלטות. בעיירת כורים מרוחקת באוסטרליה הגיעו 1,500 איש להקרנה אחת. המצפה דיווח שבבתי־ספר תיכוניים ובמכללות ”פרופסורים ותלמידים מוקסמים מהתמונות ומתקליטי הפונוגרף הנפלאים שלנו”. ה”אאורקה־דרמה” הייתה פופולארית אפילו במקומות בהן היו אולמות קולנוע.‏

הכיתות, או הקהילות, של תלמידי המקרא שלחו נואמים לאזורים שונים שהגישו הרצאות והציגו את ה”אאורקה־דרמה” וכך ייסדו כיתות לימוד חדשות. קשה לקבוע כמה צפו ב”אאורקה־דרמה”. נעשה שימוש רב בערכות רבות של ה”דרמה”, אך ב־1915 רק 14 מתוך 86 צוותי ה”דרמה” דיווחו בקביעות על פעילותם. אומנם על־פי סיכום סוף השנה כמה מהנתונים חסרים, אך נמסר בו שמעל מיליון איש צפו ב”דרמה”. בסביבות 30,000 איש ביקשו ספרות מקראית.‏

ה”אאורקה־דרמה” אולי לא הותירה חותם בל יימחה בהיסטוריה, אך ככל הנראה צפו מיליונים בהפקה הייחודית מאוסטרליה עד ארגנטינה, מדרום אפריקה עד איי בריטניה, בהודו ובקריבים. רבים מהם מצאו את האמת המקראית היקרה יותר מזהב ויכולים היו להשמיע את הקריאה ”אאורקה!”.‏