המצפה מ־15 בספטמבר 1950 הסביר שלפעמים דמויות,‏ אירועים או עצמים כלשהם במקרא מצביעים על דברים גדולים יותר לעתיד לבוא.‏ בעבר נאמר בפרסומינו שגברים ונשים נאמנים כמו איוב,‏ אליהוא,‏ דבורה,‏ יפתח,‏ רבקה ורחב,‏ וכן גם רבים אחרים,‏ שימשו כסמלים או כצללים נבואיים של המשוחים או של ’‏ההמון הרב’‏ (‏ההת׳ ז׳:‏9‏)‏.‏ לדוגמה,‏ הדעה הייתה שאיוב,‏ יפתח ורבקה סימלו את המשוחים ואילו דבורה ורחב סימלו את ההמון הרב.‏ אולם בשנים האחרונות איננו עורכים השוואות מעין אלה.‏ מדוע?‏

כתבי־הקודש אכן מלמדים שכמה דמויות מקראיות שימשו כסמל לדברים גדולים יותר.‏ בגלטים ד׳:‏21–31 מדבר השליח פאולוס על דרמה סמלית הקשורה לשתי נשים.‏ הגר,‏ שפחתו של אברהם,‏ סימלה את עם ישראל הגשמי שהיה כפוף ליהוה על בסיס תורת משה.‏ אך שרה,‏ ”‏האישה החופשייה”‏,‏ סימלה את אשת אלוהים,‏ החלק השמימי של ארגונו.‏ באיגרתו אל העברים הצביע פאולוס על ההקבלה בין המלך והכוהן מלכי־צדק לבין ישוע והבליט קווי דמיון מסוימים בין השניים (‏עב׳ ו׳:‏20;‏ ז׳:‏1–3‏)‏.‏ בנוסף,‏ פאולוס השווה בין ישעיהו ובניו לבין ישוע ותלמידיו המשוחים (‏עב׳ ב׳:‏13,‏ 14‏)‏.‏ פאולוס כתב בהשראת אלוהים ולכן אנו מקבלים ללא היסוס את דבריו בנוגע להקבלות ולצללים נבואיים אלה.‏

אולם גם כאשר המקרא מראה שדמות מסוימת משמשת סמל לדמות אחרת,‏ אל לנו להסיק שכל פרט או כל מאורע בחיי הדמות מסמלים דבר גדול יותר.‏ למשל,‏ אף שפאולוס אומר לנו שמלכי־צדק מסמל את ישוע,‏ אין הוא מתייחס כלל לעובדה שמלכי־צדק הגיש לחם ויין לאברהם לאחר שהלה  הביס ארבעה מלכים.‏ אם כן,‏ אין כל בסיס מקראי לחפש משמעות נסתרת באותו מקרה (‏בר׳ י״ד:‏1,‏ 18‏)‏.‏

במאות שלאחר מות המשיח נפלו מספר כותבים במלכודת — הם ייחסו משמעות סמלית לכל דבר.‏ בהתייחסה לתורותיהם של אוריגנס,‏ אַמְבּרוֹזיוּס והירונימוס מציינת האנציקלופדיה הבינלאומית הסטנדרטית למקרא (‏אנג׳)‏:‏ ”‏הם חיפשו,‏ וכמובן מצאו,‏ משמעויות סמליות בכל אירוע ואירוע בכתבי־הקודש,‏ זניח ככל שיהיה.‏ אפילו במקרים הפשוטים והשכיחים ביותר הם סברו שחבויה אמת עמוקה מאוד.‏.‏.‏ גם במספר הדגים שלכדו התלמידים בלילה שבו נראה אליהם המושיע לאחר תחייתו — עד כמה ניסו אחדים לפענח את המספר הזה,‏ 153!‏”‏

אוֹגוּסטינוּס מהִיפּוֹ התייחס בהרחבה לפרשה שבה האכיל ישוע כ־000,‏5 גברים בחמש כיכרות לחם שעורים ושני דגים.‏ הואיל ושעורה נחשבה לפחות איכותית מחיטה הסיק אוֹגוּסטינוּס שחמש כיכרות הלחם מסמלות את חמשת חומשי התורה (‏’‏השעורה’‏ הנחותה מסמלת את ”‏הברית הישנה”‏ שנחשבה לנחותה)‏.‏ ומה סימלו שני הדגים?‏ משום מה הוא דימה אותם למלך ולכוהן.‏ חוקר אחר שאהב לחפש משמעויות סמליות טען שרכישת זכות הבכורה בידי יעקב מאת עשיו בתמורה לנזיד עדשים אדום מסמלת את רכישת הנחלה השמימית שביצע ישוע עבור האנושות באמצעות דמו האדום.‏

אם פרשנויות אלה נראות מופרכות,‏ תוכל להבין את הדילמה.‏ בני האדם אינם יכולים לדעת אילו פרשות מקראיות מהוות צללים נבואיים ואילו לא.‏ קו הפעולה הנבון הוא שכאשר כתבי־הקודש מלמדים שדמות,‏ מאורע או עצם מהווים סמל לדבר אחר,‏ אנו מקבלים זאת.‏ מאידך,‏ אל לנו למהר לייחס משמעות סמלית לדמות או לפרשה כלשהן אם אין בסיס מקראי לעשות כן.‏

אם כן,‏ כיצד נוכל להפיק תועלת מהמאורעות ומהדוגמאות שבכתבי־הקודש?‏ ברומים ט״ו:‏4 אנו קוראים את דבריו של השליח פאולוס:‏ ”‏כל מה שנכתב מקדם נכתב להדרכתנו,‏ כדי שבזכות עמידתנו האיתנה ותודות לנחמה שמתוך הכתובים תהיה לנו תקווה”‏.‏ פאולוס בעצם אמר שאחיו המשוחים בני המאה הראשונה יכולים ללמוד לקחים רבי־עוצמה מן המאורעות המתועדים בכתבי־הקודש.‏ עם זאת,‏ משרתי אלוהים בכל דור ודור,‏ אם מן המשוחים ואם מן ’‏הכבשים האחרים’‏,‏ אם ”‏באחרית הימים”‏ ואם בתקופה אחרת,‏ הפיקו תועלת — או יכולים להפיק תועלת — מהלקחים הנלמדים מ”‏כל מה שנכתב מקדם”‏ (‏יוח׳ י׳:‏16;‏ טימ״ב ג׳:‏1‏)‏.‏

במקום לחשוב שמרבית הפרשות הללו מוצאות את התגשמותן אך ורק בקבוצה אחת — המשוחים או ההמון הרב — ואך ורק בתקופת זמן אחת,‏ יכולים משרתי אלוהים משתי הקבוצות ובכל תקופת זמן ליישם רבים מהלקחים הנלמדים מפרשות אלו.‏ לדוגמה,‏ אין כל סיבה לחשוב שספר איוב מצביע אך ורק על החוויות שעברו על המשוחים במהלך מלחמת העולם הראשונה.‏ רבים ממשרתי אלוהים — גברים ונשים,‏ משוחים וחברי ההמון הרב — עברו ניסיונות דומים לאלה שעבר איוב ו’‏ראו מה היה באחריתם בזכות יהוה;‏ הם נוכחו כי עמוקה חיבתו של יהוה וכי רחום הוא’‏ (‏יעקב ה׳:‏11‏)‏.‏

צא וחשוב:‏ האין אנו מוצאים בקהילותינו כיום נשים מבוגרות הנאמנות כדבורה,‏ זקני־קהילה צעירים טובים הנבונים כאליהוא,‏ חלוצים אמיצים הקנאים כיפתח וגברים ונשים נאמנים הסבלניים כאיוב?‏ עד כמה אנו אסירי תודה על כך שיהוה שימר את ”‏כל מה שנכתב מקדם”‏ כדי ש”‏תודות לנחמה שמתוך הכתובים תהיה לנו תקווה”‏!‏

לכן מסיבות אלו מדגישים פרסומינו בשנים האחרונות את הלקחים הנלמדים מן הפרשות המקראיות במקום לנסות למצוא צללים נבואיים ומשמעויות סמליות.‏