כשיצאתי לאוויר העולם במרס 1930 הייתי מוקף בקרובי משפחה וחברים ששירתו את יהוה בנאמנות.‏ היה זה בכפר נמקומבה הסמוך לעיר לילוֹנגווֶה בארץ הנקראת כיום מלאווי.‏ ב־1942 הקדשתי את חיי לאלוהים ונטבלתי באחד מנהרות ארצנו המרהיבים.‏ במהלך 70 השנים שלאחר מכן השתדלתי ליישם את מה שהשליח פאולוס האיץ בטימותיאוס לעשות:‏ ”‏הכרז את דבר אלוהים,‏ עשה זאת בדחיפות,‏ הן בזמנים נוחים והן בזמנים קשים”‏ (‏טימ״ב ד׳:‏2‏)‏.‏

ביקורם הראשון של נתן ה.‏ נור ומילטון ג׳.‏ הנשל במלאווי בתחילת 1948 הצית בי את הרצון לשרת את יהוה במסגרת השירות המורחב.‏ אני זוכר בחיבה את דברי העידוד של אותם נציגים מהמשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו יורק.‏ עמדנו כ־000,‏6 איש בשדה בוצי והקשבנו קשב רב להרצאה המעודדת שנאם אח נור בנושא:‏ ”‏מנהיג נצחי לכל העמים”‏.‏

כשפגשתי את לידַסי,‏ אחות מקסימה שגדלה אף היא במשפחה של עדי־יהוה,‏ התברר לי שגם היא הציבה לעצמה את המטרה לשרת בשירות המורחב.‏ בשנת 1950 התחתנו,‏ ובשנת 1953 כבר היו לנו שני ילדים.‏ למרות אחריות נוספת זו החלטנו שאוכל להתחיל לשרת כחלוץ רגיל.‏ כעבור שנתיים הוזמנתי לשרת כחלוץ מיוחד.‏

זמן קצר לאחר מכן נפלה בחלקי הזכות לבקר בקהילות שונות כמשגיח נפה.‏ הודות לתמיכתה הרבה של לידסי עלה בידי לדאוג למשפחתי מבחינה חומרית ורוחנית ובה בעת לעסוק בפעילות זו.‏ a אך רצוננו העז היה ששנינו נשרת בשירות המורחב.‏ בעזרת תכנון קפדני ובזכות שיתוף הפעולה מצד חמשת ילדינו התאפשר ללידסי להתחיל בשירות המורחב בשנת 1960.‏

בזמנים נוחים אלה שירתנו בשמחה את אחינו ואחיותינו בקהילות שונות.‏ במסגרת שירותנו הגענו ממדרונותיו היפהפיים של רכס מולאנג׳י בדרום עד לחופיו השלווים של אגם מלאווי הנמתח לאורך כמעט כל חלקה המזרחי של המדינה.‏ ראינו את העלייה המתמדת במספר המבשרים ובמספר הקהילות בנפות שבהן שירתנו.‏

 בשנת 1962 נהנינו מהכינוס המחוזי ”‏מבשרים אמיצים”‏.‏ במבט לאחור,‏ אירועים רוחניים אלה היו בדיוק מה שנדרש לכולנו במלאווי על מנת להיערך לזמנים הקשים שנכונו לנו.‏ כעבור שנה שוב ביקר אח הנשל במלאווי,‏ ובכינוס מיוחד שנערך מחוץ לעיר בלנטייר נכחו כ־000,‏10 איש.‏ כינוס מעודד זה היווה עבורנו מקור עזרה וחיזוק לקראת הניסיונות הבאים.‏

ב־1964 התנסו העדים בניסיונות קשים בשל סירובם להשתתף בפעילויות פוליטיות.‏ מעל 100 אולמי מלכות ולמעלה מ־000,‏1 בתי עדים נהרסו בגל הרדיפות.‏ עם זאת,‏ התאפשר לנו להמשיך בשירות הנפתי עד שרשויות מלאווי הוציאו את פעילותם של העדים אל מחוץ לחוק ב־1967.‏ הסניף בבלנטייר עוקל,‏ השליחים גורשו ועדים מקומיים רבים,‏ ובכללם אני ולידסי,‏ הושלכו לכלא.‏ לאחר שחרורנו המשכנו לשרת בשירות הנפתי במחתרת.‏

יום אחד באוקטובר 1972 יצאו לכיוון ביתנו כמאה חברי תנועה פוליטית הידועה כ”‏ליגת צעירי מלאווי”‏.‏ אחד מהם הגיע אלינו בריצה לפניהם ואמר לי להסתתר מפני שהם מתכוונים להרוג אותי.‏ אמרתי לאשתי ולילדיי להתחבא בין עצי הבננה שבקרבת מקום,‏ ואז רצתי וטיפסתי על עץ מנגו גדול.‏ משם צפיתי בביתנו וראיתי איך הם הורסים את כל חפצינו האישיים.‏

עם התגברות הרדיפות במלאווי ברחו אלפי עדים מהמדינה.‏ משפחתנו שהתה במחנה פליטים במערב מוזמביק עד יוני 1974.‏ באותו זמן התבקשנו לידסי ואני לשרת כחלוצים מיוחדים בעיירה דומווה שבמוזמביק,‏ ליד גבול מלאווי.‏ המשכנו לשרת שם עד 1975,‏ השנה שבה זכתה מוזמביק לעצמאות מפורטוגל.‏ ואז יחד עם עדים אחרים נאלצנו לשוב למלאווי ולרודפים שמהם נמלטנו.‏

עם שובנו למלאווי התמניתי לבקר בקהילות שונות בעיר הבירה לילוֹנגווֶה.‏ למרות הרדיפות ולמרות כל הקשיים גדל מספר הקהילות בנפות שבהן זכינו לשרת.‏

פעם אחת הגענו לכפר בעיצומה של עצרת פוליטית.‏ חלק מתומכי המפלגה גילו שאנחנו עדי־יהוה ואילצו אותנו לשבת בין חברי תנועת נוער פוליטית בשם ”‏החלוצים הצעירים של מלאווי”‏.‏ התפללנו בעוז ליהוה וביקשנו שיעזור לנו וידריך אותנו במצב נפיץ זה.‏ בסיום העצרת הם החלו להכות אותנו.‏ לפתע הגיעה אישה מבוגרת בריצה וצעקה:‏ ”‏בבקשה,‏ עזבו אותם בשקט!‏ זה הבן של אחי.‏ תנו לו ללכת!‏”‏ האחראי על העצרת  אמר:‏ ”‏תנו להם ללכת!‏”‏ אנחנו לא יודעים מה עבר בראשה של אותה אישה,‏ כי היא לא הייתה קרובת משפחתנו.‏ אנחנו בטוחים שיהוה שמע את תפילתנו.‏

בשנת 1981 שוב נתקלנו בכמה מאנשי תנועת ”‏החלוצים הצעירים של מלאווי”‏.‏ הם לקחו לנו את האופניים,‏ את המזוודות,‏ את קרטוני הספרים ואת מסמכי הנפה.‏ נמלטנו בריצה לביתו של זקן־קהילה אחד.‏ שוב התפללנו וביקשנו את עזרת אלוהים.‏ חששנו מכך שכל המידע במסמכי הנפה מצוי בידיהם.‏ כאשר חברי התנועה עיינו במסמכים,‏ הם מצאו מכתבים הממוענים אליי מכל רחבי מלאווי.‏ הם נבהלו כי חשבו שאני פקיד ממשל,‏ ולכן השיבו מייד לזקני־הקהילה המקומיים את כל המסמכים בדיוק כפי שמצאו אותם.‏

יום אחד חצינו נהר בסירה.‏ בעל הסירה היה המנהיג הפוליטי של האזור,‏ והוא החליט לבדוק אם לכל הנוסעים יש כרטיסי מפלגה.‏ לפני שהספיק להגיע אלינו הוא תפס גנב שהיה מבוקש על־ידי הרשויות.‏ קמה מהומה לא־קטנה,‏ וכך הסתיים החיפוש אחר כרטיסי המפלגה.‏ שוב חשנו בתמיכתו האוהבת של יהוה.‏

בפברואר 1984,‏ כשהייתי בדרכי ללילוֹנגווֶה כדי להגיש דוחות למשרד הסניף בזמביה,‏ עצר אותי שוטר וערך חיפוש בתיק שלי.‏ הוא מצא בו ספרות מקראית ולכן לקח אותי לתחנת המשטרה והחל להכות אותי.‏ אחר כך קשר אותי בחבלים ושם אותי בתא אחד עם אסירים שנתפסו כשברשותם סחורה גנובה.‏

למחרת לקח אותי מנהל המשטרה לחדר אחר,‏ ושם כתב הצהרה ובה נאמר:‏ ”‏אני,‏ טרופים ר.‏ נסומבה,‏ חדלתי להיות אחד מעדי־יהוה כדי שאוכל להשתחרר”‏.‏ השבתי לו:‏ ”‏אני מוכן לא רק להיאסר אלא גם למות.‏ אני עדיין עד־יהוה”‏.‏ סירבתי לחתום על המסמך.‏ הדבר הכעיס את מפקד המשטרה,‏ והוא הלם באגרופו על השולחן בחוזקה עד כדי כך ששוטר מהחדר הסמוך רץ לראות מה קרה.‏ המפקד אמר לו:‏ ”‏האיש הזה לא מוכן לחתום שהוא כבר לא עד־יהוה.‏ אז תן לו לחתום שהוא אחד מעדי־יהוה ונשלח אותו למאסר בלילוֹנגווֶה”‏.‏ באותו זמן אשתי היקרה תהתה מה קרה לי.‏ כעבור ארבעה ימים סיפרו לה כמה אחים היכן אני.‏

בתחנת המשטרה בלילוֹנגווֶה התייחסו אליי יפה.‏ מפקד המשטרה אמר:‏ ”‏מגיעה לך צלחת אורז כי נאסרת בגלל דבר־אלוהים.‏ שאר האנשים כאן הם גנבים”‏.‏ לאחר מכן הוא שלח אותי לכלא קָאשֶרֶה,‏ ושם החזיקו בי חמישה חודשים.‏

מפקד בית הסוהר שמח שהגעתי;‏ הוא רצה שאהיה ”‏הכומר”‏ של הכלא.‏ הוא הסיר מתפקידו  את הכומר הנוכחי ואמר לו:‏ ”‏אני לא רוצה שתלמד את דבר־אלוהים כאן שוב,‏ כי הגעת לכלא בגלל שגנבת מהכנסייה שלך!‏”‏ לכן הוטל עליי התפקיד ללמד את המקרא מדי שבוע באסיפות שאורגנו לאסירים.‏

מאוחר יותר חלה הידרדרות במצב.‏ קציני הכלא חקרו אותי כדי לדעת כמה עדים יש במלאווי.‏ כשלא השבתי להם לשביעות רצונם,‏ הם היכו אותי עד אובדן הכרה.‏ באחת החקירות הם רצו לדעת היכן ממוקמים המשרדים הראשיים שלנו.‏ אמרתי להם:‏ ”‏שאלתם שאלה פשוטה ואני אענה לכם”‏.‏ השוטרים שמחו והדליקו את מכשיר ההקלטה.‏ הסברתי להם שהמשרדים הראשיים של עדי־יהוה מוזכרים במקרא.‏ הם הופתעו ושאלו,‏ ”‏איפה במקרא?‏”‏

‏”‏בישעיהו מ״ג:‏12‏”‏,‏ השבתי.‏ הם פתחו את הפסוק וקראו אותו בעיון:‏ ”‏’‏אתם עדיי’‏,‏ נאום יהוה,‏ ’‏ואני אל’‏”‏.‏ הם חזרו וקראו את הפסוק הזה שלוש פעמים,‏ ואז שאלו אותי:‏ ”‏איך יכול להיות שהמשרדים הראשיים של עדי־יהוה נמצאים במקרא ולא באמריקה?‏”‏ אמרתי להם:‏ ”‏גם עדי־יהוה באמריקה מאמינים שהפסוק הזה מדבר על המשרדים הראשיים שלהם”‏.‏ מאחר שלא אמרתי להם את מה שרצו לשמוע,‏ הועברתי לכלא דְזַאלֶקָה,‏ צפונית ללילוֹנגווֶה.‏

ביולי 1984 הצטרפתי ל־81 העדים שבכלא דְזַאלֶקָה.‏ הצטופפו שם 300 אסירים שישנו זה לצד זה על הרצפה.‏ עם הזמן התחלקנו כל האחים לקבוצות קטנות כדי לדון מדי יום בפסוק כלשהו,‏ כשבכל פעם הציע אחד מאתנו פסוק לדיון.‏ התעודדנו מכך מאוד.‏

בהמשך הפריד אותנו מפקד בית הסוהר משאר האסירים.‏ אחד הסוהרים אמר לנו בסתר:‏ ”‏הממשלה לא שונאת אתכם.‏ אנחנו מחזיקים אתכם בכלא משתי סיבות:‏ הממשלה חוששת ש’‏החלוצים הצעירים של מלאווי’‏ יהרגו אתכם,‏ והסיבה השנייה היא שאתם מבשרים על מלחמה שעתידה לפרוץ,‏ והממשלה פוחדת שחייליה לא ירצו להילחם”‏.‏

באוקטובר 1984 הועמדנו כולנו למשפט.‏ כל אחד מאתנו נידון לשנתיים מאסר.‏ כפי שקרה קודם לכן כלאו אותנו עם אסירים שאינם עדי־יהוה.‏ אך מפקד בית הסוהר הודיע לכולם:‏ ”‏סוהרים,‏ עדי־יהוה לא מעשנים,‏ אז אל תפריעו להם ואל תבקשו מהם סיגריות ואל תשלחו אותם לאסוף פחמים בוערים כדי להדליק את הסיגריות שלכם.‏ הם אנשי אלוהים!‏ פעמיים ביום צריך להגיש לכל עדי־יהוה מזון,‏ כי הם לא כאן בגלל פשעים שביצעו אלא בגלל שהם מאמינים במקרא”‏.‏

 השם הטוב שרכשנו לעצמנו גם הועיל לנו בדרכים אחרות.‏ כשהיה חשוך או גשום לא הורשו האסירים להסתובב,‏ אבל לנו הרשו לצאת מהמבנה בכל פעם שרצינו.‏ הם ידעו שלא ננסה להימלט.‏ לדוגמה,‏ פעם חלה אחד הסוהרים שהשגיח עלינו בזמן שעבדנו בשדות ונשאנו אותו למתחם הכלא לקבלת טיפול רפואי.‏ קציני הכלא ידעו שאפשר לסמוך עלינו.‏ התמדנו להתנהג היטב,‏ ותודות לכך זכינו לראות ששם יהוה מהולל בפי שובינו (‏פט״א ב׳:‏12‏)‏.‏ b

ב־11 במאי 1985 שוחררתי מכלא דְזַאלֶקָה.‏ איזו שמחה הייתה זו להתאחד שוב עם משפחתי!‏ הודינו ליהוה על כך שעזר לנו לשמור על נאמנותנו בזמנים קשים מאוד אלה.‏ באשר לאותה תקופה אנו מזדהים עם השליח פאולוס שכתב:‏ ”‏אחים,‏ אנו רוצים שתדעו על הצרה שפקדה אותנו.‏.‏.‏ חששנו מאוד לחיינו.‏ למעשה,‏ היינו משוכנעים שנגזר עלינו גזר דין מוות.‏ כך היה כדי שנבטח,‏ לא בעצמנו,‏ אלא באלוהים המקים את המתים.‏ הוא הציל אותנו ממוות נורא”‏ (‏קור״ב א׳:‏8–10‏)‏.‏

ואכן הרגשנו לפעמים שלא נצליח לשרוד.‏ אבל תמיד ביקשנו מיהוה שייתן לנו את האומץ והחוכמה לשמור על ענווה כדי שנוכל להמשיך להסב כבוד לשמו הגדול.‏

יהוה בירך אותנו בשירותו הן בזמנים נוחים והן בזמנים קשים.‏ אנו נרגשים מאוד כיום לראות את משרד הסניף בלילוֹנגווֶה שהושלם בשנת 2000,‏ ואת למעלה מ־000,‏1 אולמי המלכות החדשים שנבנו בכל רחבי מלאווי.‏ ברכות אלה מיהוה כל כך מעשירות מבחינה רוחנית שבעיני לידסי ובעיניי זה נראה כמעט כמו חלום!‏ c