נולדתי בשנת 1927 בעיירה הקטנה וואקה במחוז ססקצ׳וון שבקנדה.‏ לאבי ואמי היו שבעה ילדים — ארבעה בנים ושלוש בנות — כך שבשלב מוקדם בחיי ידעתי איך זה לחיות במחיצת אחרים.‏

משפחתי חוותה על בשרה את תקופת המשבר הכלכלי הקשה בשנות ה־30 הידועה בכינוי ”‏השפל הגדול”‏.‏ לא היינו עשירים,‏ אבל לא חסר לנו מזון.‏ היו לנו כמה תרנגולות ופרה אחת,‏ ולכן תמיד היו לנו ביצים,‏ חלב,‏ שמנת,‏ גבינה וחמאה.‏ כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם,‏ לכל אחד בחווה המשפחתית היו מטלות.‏

יש לי זיכרונות נעימים רבים מאותם ימים,‏ כמו ריח התפוחים המתקתק שמילא את החדר.‏ אבי נהג ללכת העירה בסתיו כדי למכור את תוצרי החווה וחזר פעמים רבות כשבאמתחתו ארגז של תפוחים טריים ישר מן העץ.‏ איזה תענוג היה זה לאכול מדי יום תפוח עסיסי!‏

כשהייתי בת שש שמעו הוריי על האמת.‏ בנם הבכור,‏ ג׳וני,‏ מת זמן קצר לאחר לידתו.‏ הוריי הנסערים שאלו את הכומר המקומי:‏ ”‏איפה נמצא ג׳וני?‏”‏ הכומר אמר להם שהתינוק טרם הוטבל ולכן הוא אינו בשמיים אלא בלימבו.‏ עוד אמר הכומר שאם הוריי ישלמו לו הוא יתפלל שג׳וני יצא מן הלימבו וייכנס לשמיים.‏ איך היית מרגיש אם היית במקומם?‏ אבי ואמי התאכזבו קשות והחליטו שלא לדבר שוב עם אותו כומר.‏ אך הם עדיין תהו מה עלה בגורלו של ג׳וני.‏

יום אחד נתקלה אמי בספרון היכן המתים?‏ (‏בלעז)‏ שיצא לאור מטעם עדי־יהוה וקראה אותו בשקיקה.‏ כשחזר אבי הביתה היא אמרה לו בהתרגשות:‏ ”‏אני יודעת איפה ג׳וני!‏ הוא עכשיו ישן,‏ אבל יום אחד הוא יתעורר”‏.‏ באותו ערב קרא אבי את כל הספרון.‏ הוריי התנחמו מן הידיעה שלפי המקרא המתים ישנים ושבעתיד תהיה תחיית מתים (‏קהלת ט׳:‏5,‏ 10;‏ מה״ש כ״ד:‏15‏)‏.‏

מה שהם מצאו שינה את חיינו לטובה והעניק לנו נחמה ואושר.‏ הם החלו לקבל שיעורי מקרא מן העדים ולנכוח באסיפות עם הקהילה הקטנה בוואקה,‏ אשר רוב חבריה היו מרקע אוקראיני.‏ עד מהרה היו אמי ואבי פעילים בהכרזת הבשורה הטובה.‏

כעבור זמן קצר עברנו למחוז קולומביה הבריטית והתקבלנו באחת הקהילות שם בזרועות פתוחות.‏ אני נזכרת בעונג איך היינו מתכוננים כמשפחה לשיעור המצפה באסיפות של ימי ראשון.‏ כולנו פיתחנו אהבה עמוקה ליהוה ולאמת המקראית.‏ ראיתי כיצד חיינו נעשים עשירים וכיצד יהוה מברך אותנו.‏

 מובן שלא היה לנו קל כילדים לדבר עם אחרים על אמונתנו.‏ אך אחד הדברים שעזרו לנו מאוד היא שאחותי הקטנה אווה ואני הכנו פעמים רבות את הצגת הדברים של החודש והדגמנו אותה באסיפת השירות.‏ למרות הביישנות שלנו זו הייתה בשבילנו דרך נפלאה ללמוד איך לדבר עם אחרים על המקרא.‏ אני כל כך אסירת תודה על ההכשרה שקיבלנו בהכרזת הבשורה!‏

אחת החוויות הבולטות בילדותנו הייתה לארח בביתנו אחים בשירות המורחב.‏ לדוגמה,‏ עד כמה נהנינו כאשר משגיח הנפה שלנו,‏ ג׳ק נתן,‏ ביקר בקהילתנו והתארח בביתנו.‏ a זו הייתה הנאה צרופה לשמוע את סיפוריו הרבים מספור,‏ ושבחיו הכנים עוררו בנו את הרצון לשרת את יהוה בנאמנות.‏

אני זוכרת שחשבתי,‏ ”‏כשאגדל אני רוצה להיות כמו אח נתן”‏.‏ לא תיארתי לעצמי אז שדוגמתו סייעה לי להיערך לקריירה בשירות המורחב.‏ כבר בגיל 15 הייתי נחושה לשרת את יהוה,‏ ובשנת 1942 נטבלנו אווה ואני.‏

במרוצת מלחמת העולם השנייה כאשר התעצמו רגשי הפטריוטיות סולקו מבית־הספר שתי אחיותיי ואחד מאחיי בידי גברת סקוט,‏ שהייתה מורה חסרת כל סובלנות.‏ מדוע הם סולקו?‏ משום שהם סירבו להצדיע לדגל.‏ אחר כך היא יצרה קשר עם מורתי ולחצה עליה לסלק גם אותי.‏ אבל מורתי אמרה לה:‏ ”‏אנחנו חיים במדינה חופשית,‏ ויש לנו זכות שלא להשתתף בטקסים פטריוטיים”‏.‏ למרות הלחצים הרבים מצד גברת סקוט אמרה מורתי בתקיפות:‏ ”‏זו החלטתי”‏.‏

על כך השיבה לה גברת סקוט:‏ ”‏לא,‏ זו לא החלטתך.‏ אני אדווח עלייך אם לא תסלקי את מליטה”‏.‏ מורתי הסבירה להוריי שכדי להמשיך בעבודתה אין לה ברירה אלא לסלק אותי,‏ למרות שהיא מאמינה שזהו צעד פסול.‏ מכל מקום,‏ השגנו חומרי לימוד שיכולנו ללמוד בבית.‏ כעבור זמן קצר עברנו למקום אחר המרוחק כ־30 קילומטר,‏ ושם התקבלנו לבית־ספר אחר.‏

בשנות המלחמה הוחרמה הספרות שלנו,‏ אך המשכנו לבשר מבית לבית בעזרת המקרא.‏ כתוצאה מכך נעשינו מיומנים בהכרזת הבשורה הטובה על המלכות ישירות מכתבי־הקודש,‏ והדבר עזר לנו לגדול מבחינה רוחנית ולהתנסות בתמיכת יהוה.‏

מייד לאחר שסיימנו את לימודינו בבית־הספר התחלנו אווה ואני בשירות החלוצי.‏ לפרנסתי עבדתי בתחילה במעדנייה.‏ עם הזמן עברתי קורס תסרוקות בן שישה חודשים,‏ דבר שתמיד אהבתי לעשות בבית.‏ מצאתי עבודה במספרה יומיים בשבוע,‏ וגם לימדתי עיצוב שיער פעמיים בחודש.‏ כך יכולתי להתפרנס ולשרת בשירות המורחב.‏

בשנת 1955 רציתי לנכוח בכינוס ”‏המלכות המנצחת”‏ בניו יורק סיטי שבארה״ב ובנירנברג שבגרמניה.‏ לפני שנסעתי לניו יורק פגשתי את אח נתן נור מן המשרדים הראשיים.‏ הוא ואשתו  נכחו בכינוס בוונקובר שבקנדה.‏ במהלך ביקורם התבקשתי לספר את אחות נור.‏ אח נור היה מרוצה מהתוצאה ורצה להיפגש אתי.‏ במרוצת שיחתנו סיפרתי לו שאני מתכננת לבקר בניו יורק לפני נסיעתי לגרמניה.‏ הוא הזמין אותי לעבוד תשעה ימים בבית־אל שבברוקלין.‏

נסיעה זו שינתה את חיי.‏ בניו יורק פגשתי אח צעיר בשם תיאודור (‏טד)‏ ג׳רס.‏ זמן קצר לאחר שפגשתי אותו הוא שאל אותי להפתעתי:‏ ”‏את חלוצה?‏”‏ ”‏לא”‏,‏ השבתי.‏ חברתי לאבון שמעה זאת במקרה והתפרצה לשיחה:‏ ”‏כן,‏ היא חלוצה”‏.‏ טד היה מבולבל ושאל את לאבון:‏ ”‏אז מי כאן יודעת יותר טוב,‏ את או היא?‏”‏ הסברתי לו ששירתי כחלוצה והתכוונתי להתחיל שוב מייד לאחר שובי מהכינוסים.‏

טד נולד בשנת 1925 בקנטקי שבארה״ב,‏ ובגיל 15 נטבל כסמל להקדשת חייו ליהוה.‏ אף שאיש מבני משפחתו לא נכנס לאמת הוא הצטרף כעבור שנתיים לשורות החלוצים הרגילים.‏ בזאת החל קריירה של קרוב ל־67 שנה בשירות המורחב.‏

ביולי 1946 בגיל 20 סיים טד את לימודיו בכיתה השביעית של גלעד — בית־ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה.‏ בהמשך שירת כמשגיח נודד בקליבלנד שבאוהיו.‏ בחלוף ארבע שנים בקירוב,‏ בשנת 1951,‏ התמנה למשרת הסניף באוסטרליה.‏

טד היה בכינוס בנירנברג שבגרמניה ובילינו זמן מה ביחד.‏ נוצר בינינו קשר רומנטי.‏ שמחתי שמטרותיו היו ממוקדות בשירות יהוה בלב ונפש.‏ הוא היה אדם מסור מאוד — רציני במסירותו אבל טוב לב וידידותי באופיו.‏ הרגשתי שטובת אחרים חשובה לו יותר מטובתו שלו.‏ לאחר הכינוס חזר טד לאוסטרליה ואני חזרתי לוונקובר,‏ אבל שמרנו על קשר בהתכתבות.‏

אחרי סך כולל של כחמש שנות שירות באוסטרליה שב טד לארצות הברית ובהמשך עבר לשרת כחלוץ בוונקובר.‏ שמחתי לראות עד כמה משפחתי אוהבת אותו.‏ אחי הגדול,‏ מייקל,‏ גונן עליי מאוד ולא פעם הביע דאגה אם אח צעיר התעניין בי.‏ אבל טד התחבב מהר מאוד על מייקל.‏ ”‏מליטה”‏,‏ אמר לי אחי,‏ ”‏יש לך כאן בחור טוב.‏ כדאי שתתייחסי אליו יפה ושתהיי חכמה מספיק בשביל לא לאבד אותו”‏.‏

גם אני אהבתי מאוד את טד.‏ התחתנו ב־10 בדצמבר 1956.‏ שירתנו יחד כחלוצים בוונקובר,‏ ואחר כך בקליפורניה,‏ ובהמשך נשלחנו לשרת בשירות הנפתי במיזורי ובארקנזס.‏ במשך כ־18 שנה היה לנו מדי שבוע בית אחר,‏ שכן שירתנו בשירות הנפתי והמחוזי בשטח רחב ידיים בארצות הברית.‏ היו לנו חוויות נפלאות בשירות והתרועעות מהנה עם אחים ואחיות,‏ והדבר פיצה מעל ומעבר על האי־נוחות שבחיים על מזוודות.‏

אחד הדברים שכיבדתי במיוחד אצל טד היה שהוא אף פעם לא התייחס ליחסיו עם יהוה כאל דבר מובן מאליו.‏ הוא הוקיר את שירותו המקודש עבור הישות הנעלה ביותר ביקום.‏ אהבנו לקרוא וללמוד יחד את המקרא.‏ בלילות לפני השינה כרענו ברך ליד המיטה,‏ והוא התפלל עבור שנינו.‏ אחר כך נשאנו כל אחד תפילה אישית.‏ תמיד ידעתי מתי טד מוטרד מעניין רציני כלשהו.‏ הוא היה קם מן המיטה,‏ כורע שוב על ברכיו ומתפלל תפילה ארוכה וחרישית.‏ הערכתי מאוד את העובדה  שהוא תמיד רצה להתפלל ליהוה בנושאים גדולים וקטנים.‏

מספר שנים לאחר שנישאנו הסביר לי טד שהוא עומד להתחיל ליטול מן הסמלים בערב הזיכרון.‏ ”‏התפללתי על כך בעוצמה כדי להיות בטוח לחלוטין שאני עושה את מה שיהוה רוצה ממני”‏,‏ אמר.‏ לא הייתי מופתעת לגמרי מכך שהוא נמשח ברוח אלוהים כדי לשרת בשמיים.‏ ראיתי זאת לזכות לתמוך באחד מאחי המשיח (‏מתי כ״ה:‏35–40‏)‏.‏

בשנת 1974,‏ להפתעתנו הרבה,‏ הוזמן טד לשרת כחבר בגוף המנהל של עדי־יהוה.‏ בהמשך נקראנו לשרת בבית־אל שבברוקלין.‏ בשעה שמילא טד את תפקידיו בגוף המנהל עבדתי במשק הבית או במספרה.‏

כחלק מתפקידיו של טד הוטל עליו לבקר בסניפים שונים.‏ הוא התעניין במיוחד בפעילות הבישור בארצות שמאחורי מסך הברזל.‏ יום אחד,‏ במהלך חופשה בשבדיה אשר נזקקנו לה מאוד,‏ אמר לי טד:‏ ”‏מליטה,‏ פעילות הבישור אסורה בפולין,‏ והייתי מאוד רוצה לעזור לאחים שם”‏.‏ לכן הוצאנו ויזות ונסענו לפולין.‏ טד נפגש עם חלק מן האחים שהשגיחו על פעילותם של עדי־יהוה,‏ והם יצאו להליכה ארוכה כדי שאיש לא יוכל לשמוע את שיחתם.‏ במשך ארבעה ימים ערכו האחים ישיבות אינטנסיביות,‏ אבל שמחתי לראות עד כמה אהב טד לעזור למשפחתו הרוחנית.‏

ביקורנו הבא בפולין היה בנובמבר 1977.‏ האחים פ.‏ וו.‏ פראנץ,‏ דניאל סידליק וטד ערכו שם את הביקור הרשמי הראשון מטעם הגוף המנהל.‏ פעילותנו הייתה עדיין אסורה,‏ אבל שלושת חברי הגוף המנהל האלה הצליחו לשוחח עם משגיחים,‏ חלוצים ועדים ותיקים בערים שונות.‏

כעבור שנה כאשר ביקרו בפולין מילטון הנשל וטד,‏ הם נפגשו עם פקידי ממשל אשר נעשו יותר סובלניים כלפינו וכלפי פעילויותינו.‏ בשנת 1982 הרשתה ממשלת פולין לאחינו לערוך כינוסים חד־יומיים.‏ בחלוף שנה נערכו כינוסים גדולים יותר,‏ מרביתם באולמות שכורים.‏ בשנת 1985,‏ בשעה שהאיסור על פעילותנו היה עוד בתוקף,‏ הותר לנו לערוך ארבעה כינוסים באיצטדיונים גדולים.‏ ואז,‏ במאי 1989,‏ בשעה שנערכו תוכניות לכינוסים גדולים אף יותר,‏ העניקה ממשלת פולין לעדי־יהוה הכרה חוקית.‏ מעטים האירועים שהסבו לטד שמחה גדולה יותר.‏

בשנת 2007 היינו בדרכנו לחנוכת סניף בדרום אפריקה.‏ באנגליה סבל טד מלחץ דם גבוה,‏ ואחד הרופאים יעץ לו לדחות את נסיעתו.‏ לאחר שהתאושש שבנו לארצות הברית.‏ אך כעבור מספר שבועות לקה טד בשבץ מוחי חמור ששיתק את צדו הימני.‏

החלמתו הייתה איטית,‏ ובתחילה לא יכול היה ללכת אל המשרד.‏ אך שמחנו שדיבורו לא נפגע.‏ למרות מגבלותיו הוא ניסה להמשיך בשגרת חייו ואף השתתף דרך הטלפון בישיבות השבועיות של הגוף המנהל מהסלון שלנו.‏

טד העריך מאוד את הטיפולים הפיזיותרפיים שקיבל במרפאת בית־אל.‏ אט אט השתקמה חלק ניכר מיכולת הניידות שלו.‏ הוא הצליח למלא כמה מתפקידיו התיאוקרטיים ותמיד שמר על מצב רוח מרומם.‏

כעבור שלוש שנים לקה בשבץ נוסף ומת בשלווה ביום רביעי ב־9 ביוני 2010.‏ אף שתמיד ידעתי שטד יצטרך לסיים את חייו הארציים,‏ אינני יכולה לתאר את הכאב שחשתי על אובדנו ועד כמה הוא חסר לי.‏ למרות זאת,‏ יום יום אני מודה ליהוה על העזרה שעלה בידי להעניק לטד.‏ נהנינו יחד מלמעלה מ־53 שנה בשירות המורחב.‏ אני מודה ליהוה על כך שטד עזר לי להתקרב עוד יותר אל אבי השמימי.‏ כיום אין לי ספק שמשימתו החדשה מסבה לו הנאה וסיפוק מרביים.‏

לאחר כל כך הרבה שנים עסוקות ומאושרות עם בעלי לא היה קל להסתגל לקשיים הנוכחיים.‏ טד ואני אהבנו לפגוש אורחים בבית־אל ובאולם המלכות שלנו.‏ כעת כשטד יקירי אינו כאן ואני כבר לא חזקה כבעבר,‏ אני פחות מבלה בחברת אחרים.‏ למרות זאת,‏ אני עדיין נהנית להימצא במחיצת אחיי ואחיותיי היקרים בבית־אל ובקהילה.‏ השגרה בבית־אל אינה קלה,‏ אבל אני שמחה שיש לי אפשרות לשרת כך את אלוהים.‏ כמו כן,‏ אהבתי לפעילות הבישור בשום אופן לא דעכה.‏ אף שאני מתעייפת ואינני יכולה לעמוד על רגליי זמן ממושך,‏ אני שואבת סיפוק רב מן הבישור ברחובות וממתן שיעורי מקרא.‏

כשאני רואה את כל הדברים הנוראיים שקורים היום בעולם,‏ עד כמה אני שמחה שזכיתי לשרת את יהוה לצד בן זוג כל כך נפלא!‏ ברכת יהוה אכן העשירה את חיי (‏מש׳ י׳:‏22‏)‏.‏