בשנים האחרונות לחייו העלה דודי הגדול,‏ ניקולאי דובובינסקי,‏ על הכתב את חוויותיו המשמחות והקשות.‏ חייו היו מוקדשים לשירות יהוה,‏ וחלק ניכר מהם עברו עליו בתקופת החרם בברית המועצות לשעבר.‏ למרות הקשיים והאתגרים הוא תמיד היה נאמן והייתה לו שמחת חיים יוצאת מגדר הרגיל.‏ דוד ניקולאי נהג לומר שהוא רוצה שצעירים ישמעו את סיפורו,‏ ולכן ברצוני לחלוק אתכם כמה נקודות בולטות מחייו.‏ הוא נולד בשנת 1926 למשפחת איכרים בכפר פודביריווקה שבמחוז צ׳רנוביץ שבאוקראינה.‏

דוד ניקולאי מתחיל בסיפורו:‏ ”‏יום אחד ב־1941 הביא הביתה אחי הגדול איוואן את הספרים נבל האלוהים והתוכנית האלוהית לדורות,‏ וכן גם מספר כתבי עת המצפה וכמה ספרונים.‏ קראתי את הכול.‏ הופתעתי ללמוד שהשטן,‏ ולא אלוהים,‏ הוא המקור לכל בעיות העולם.‏ מלבד אותם פרסומים קראתי את ספרי הבשורה והגעתי למסקנה שמצאתי את האמת.‏ התחלתי לשתף אחרים בהתלהבות בתקוות המלכות שהייתה לי.‏ ככל שלמדתי את הפרסומים הללו כך הבנתי יותר את האמת ופיתחתי רצון עז לשרת את יהוה.‏

‏”‏ידעתי שאסבול בשל אמונותיי.‏ זו הייתה תקופת מלחמה,‏ ולא הייתה לי כל כוונה להרוג אף אחד.‏ כדי להיערך למבחנים שציפו לי התחלתי ללמוד בעל־פה פסוקים מן המקרא כגון מתי י׳:‏28 ו־כ״ו:‏52.‏ הייתי נחוש לשמור תמיד אמונים ליהוה גם אם אשלם על כך בחיי!‏

‏”‏בהגיעי לגיל 18 בשנת 1944 נקראתי לשרת בצבא.‏ זו הייתה הפעם הראשונה שבה מצאתי את עצמי בקרב בני אמונתי — אחים צעירים אחרים בגיל צבא שהתאספו גם הם בנקודת הגיוס.‏ אמרנו בתוקף לרשויות שלא ניטול חלק במלחמה.‏ אנשי הצבא זעמו ואיימו שהם ירעיבו אותנו,‏ יאלצו אותנו לחפור תעלות או יירו בנו.‏ ללא פחד השבנו:‏ ’‏אנחנו בידיכם.‏ אבל למרות כל מה שתעשו לנו,‏ לא נפר את מצוות אלוהים:‏ ”‏לא תרצח”‏’‏ (‏שמ׳ כ׳:‏13‏)‏.‏

‏”‏שני אחים ואני נשלחנו לבלרוס לעבוד בשדות ולשפץ בתים שניזוקו.‏ אני עדיין זוכר את נזקי המלחמה המחרידים שנראו בפאתי מינסק.‏ עצים חרוכים היו פזורים בדרכים.‏ גופות לא־קבורות ופגרי סוסים נפוחים היו שרועים בתעלות וביער.‏ ראיתי עגלות  וכלי ארטילריה נטושים ואפילו שברי מטוס.‏ כאן לנגד עיניי חזיתי בתוצאות הפרת מצוות אלוהים.‏

‏”‏המלחמה הסתיימה ב־1945,‏ אך למרות זאת נידונו לעשר שנות מאסר בגין סירובנו להילחם.‏ בשלוש השנים הראשונות לא יכולנו להתרועע עם אחים אחרים ולא היה לנו שום מזון רוחני בדמות ספרות מודפסת.‏ יכולנו להתכתב עם כמה אחיות,‏ אבל גם הן נעצרו ונידונו ל־25 שנות מאסר במחנה עבודה.‏

‏”‏בהמשך זכינו לשחרור מוקדם בשנת 1950 ושבנו הביתה.‏ בתקופת מאסרי נעשו אמי ואחותי הצעירה מריה עדות־יהוה.‏ אחיי הגדולים טרם נעשו עדים,‏ אבל הם למדו את המקרא.‏ מאחר שהייתי פעיל בהכרזת הבשורה רצתה סוכנות הביטחון הסובייטית לשלוח אותי שוב לכלא.‏ באותו זמן ביקשו ממני האחים האחראים על הפעילות לסייע בהפקת הספרות במחתרת.‏ הייתי בן 24”‏.‏

‏”‏העדים אהבו לומר:‏ ’‏אם פעילות המלכות תוחרם מעל פני השטח,‏ היא תמשיך מתחת לפני השטח’‏ (‏מש׳ כ״ח:‏28‏)‏.‏ רוב עבודות ההדפסה שלנו בעת ההיא נעשו במקומות מסתור מתחת לפני הקרקע.‏ ’‏חדר העבודה’‏ הראשון שלי היה בונקר בשטח שבו התגורר אחי הגדול דמיטרי.‏ לעיתים נותרתי בבונקר במשך שבועיים רצופים.‏ אם מנורת הנפט כבתה ממחסור בחמצן הייתי שוכב ומחכה עד אשר יתמלא החדר באוויר צח.‏

 ‏”‏יום אחד שאל אותי אח שעבדתי אתו:‏ ’‏ניקולאי,‏ כבר נטבלת?‏’‏ אף ששירתי עד אז את יהוה כבר 11 שנה טרם נטבלתי.‏ לכן הוא שוחח אתי על כך,‏ ובאותו לילה,‏ בגיל 26,‏ נטבלתי באגם.‏ בחלוף שלוש שנים קיבלתי תפקיד נוסף:‏ חבר בוועד הארצי.‏ בתקופה ההיא האחים שעדיין היו חופשיים החליפו את מי שנעצרו,‏ ופעילות המלכות נמשכה”‏.‏

‏”‏עבודות הדפוס מתחת לפני הקרקע היו קשות בהרבה ממאסר!‏ כדי לחמוק מעיני הקג”‏ב לא יכולתי במשך שבע שנים לנכוח באסיפות הקהילה והיה עליי לדאוג בעצמי לרוחניותי.‏ ראיתי את משפחתי אך ורק כאשר הלכתי לבקר אותם,‏ וזה קרה לעיתים רחוקות.‏ למרות זאת,‏ הם הבינו את מצבי,‏ והדבר עודד אותי.‏ המתח המתמיד והצורך הבלתי פוסק להיות זהיר התישו את כוחי.‏ היה עלינו להיות מוכנים לכול.‏ לדוגמה,‏ ערב אחד הגיעו שני שוטרים אל הבית שבו שהיתי.‏ קפצתי מן החלון בצדו השני של הבית ורצתי אל היער.‏ בהגיעי לשדה שמעתי קולות שריקה מוזרים.‏ כששמעתי יריות רובה הבנתי שאלו היו שריקות קליעים!‏ אחד מרודפיי זינק על גב סוס וירה לעברי ללא הפסק תוך כדי רכיבה עד אשר נגמרה לו התחמושת.‏ אחד הקליעים פגע בזרועי.‏ לבסוף,‏ אחרי מרדף של חמישה קילומטרים,‏ הסתתרתי ביער וחמקתי מהם.‏ מאוחר יותר נאמר לי במשפטי שהם ירו עליי 32 פעם!‏

‏”‏מאחר שביליתי זמן רב מתחת לפני האדמה הייתי חיוור מאוד.‏ הדבר הסגיר מייד את מה שאני עושה.‏ לכן השתדלתי להיות זמן רב ככל האפשר בשמש.‏ החיים מתחת לאדמה גם פגעו בבריאותי.‏ יום אחד לא יכולתי אף לנכוח בישיבה חשובה עם אחים אחרים משום שדיממתי מאפי ומפי”‏.‏

‏”‏בתאריך 26 בינואר 1957 נעצרתי.‏ כעבור שישה חודשים הכריז בית המשפט העליון של אוקראינה את גזר דיני.‏ נידונתי למוות מול כיתת יורים,‏ אבל מאחר שעונש המוות בוטל במדינה הומתק עונשי ל־25 שנות מאסר.‏ שמונה מאתנו נידונו לסך כולל של  130 שנות מאסר במחנות עבודה.‏ נשלחנו למחנות במורדוביה שבהם היו כ־500 עדים.‏ התאספנו בסתר בקבוצות קטנות כדי ללמוד את המצפה.‏ סוהר אחד שבחן חלק מכתבי העת המוחרמים שלנו אמר:‏ ’‏אם תמשיכו לקרוא אותם אתם תהיו בלתי מנוצחים!‏’‏ תמיד עבדנו בחריצות ולא פעם עשינו אף יותר ממה שהתבקשנו.‏ למרות זאת,‏ מפקד המחנה התלונן:‏ ’‏העבודה שאתם עושים כאן לא חשובה לנו.‏ אנחנו צריכים את הנאמנות ואת המסירות שלכם’‏”‏.‏

לאחר ששוחרר ממחנה העבודה ב־1967 עזר דוד ניקולאי בארגון קהילות באסטוניה ובסנט פטרסבורג שברוסיה.‏ בתחילת 1991 בוטל גזר הדין משנת 1957 בשל היעדר ראיות לביצוע פשע.‏ באותה עת זוכו עדים רבים שסבלו תחת ידן הקשה של הרשויות.‏ בשנת 1996 עבר ניקולאי לעיר וליקיי לוקי שבמחוז פסקוב כ־500 קילומטר מסנט פטרסבורג.‏ הוא קנה בית קטן,‏ ובשנת 2003 נבנה אולם מלכות בשטחו.‏ כיום מתאספות שם שתי קהילות משגשגות.‏

בעלי ואני משרתים במשרד הסניף של עדי־יהוה ברוסיה.‏ במרס 2011,‏ חודשים ספורים לפני מותו,‏ ביקר אותנו בפעם האחרונה דוד ניקולאי.‏ מילותיו ריגשו אותנו עמוקות כאשר אמר לנו עם ניצוץ בעיניו:‏ ”‏נדמה לי שאפשר לומר שהיום השביעי של הצעדה סביב יריחו החל”‏ (‏יהו׳ ו׳:‏15‏)‏.‏ הוא היה בן 85.‏ אף שלא היו לו חיים קלים הוא תיאר אותם במילים הבאות:‏ ”‏עד כמה אני מאושר שכשהייתי צעיר החלטתי לשרת את יהוה!‏ מעולם לא התחרטתי על כך!‏”‏