בנה את משפחתך ב”דברי חפץ”
בנה את משפחתך ב”דברי חפץ”
כל דקה שחלפה, הגבירה את תסכולו של דיוויד. הוא המתין במכונית לאשתו, ולא הפסיק לבדוק את השעה. סוף סוף יצאה דיאן, אשתו, מן הבית. דיוויד לא הצליח לכבוש את כעסו שרק הלך והתעצם.
”למה אני צריך לחכות לך כל כך הרבה זמן?” צעק. ”את תמיד מאחרת! למה את אף פעם לא יכולה להיות מוכנה בזמן?”
דיאן הייתה הרוסה. היא פרצה בבכי ורצה חזרה אל תוך הבית. באותו רגע הבין דיוויד שטעה. התפרצות הזעם שלו רק החמירה את המצב. מה יעשה עכשיו? הוא כיבה את המנוע, פלט מפיו אנחה עמוקה וחזר לאיטו אל תוך הבית.
האין הדוגמה משקפת תרחיש מציאותי? האם קרה לך שרצית לחזור בך מדבריך? לא אחת קורה, שלאחר שדיברנו ללא מחשבה תחילה, התחרטנו על מה שאמרנו. לא בכדי נאמר במקרא: ”לב צדיק יהגה [יחשוב כיצד] לענות” (משלי ט״ו:28).
ייתכן שקשה לחשוב בבהירות לפני שמדברים, בפרט אם אנו כועסים, פוחדים או פגועים. כל ניסיון לדבר על רגשותינו, במיוחד עם קרובי משפחתנו, עלול להידרדר בנקל להטחת האשמות או ביקורת כלפי הצד השני. מצב זה עשוי להוליד רגשות פגועים או להצית ויכוחים.
מה בכוחנו לעשות על מנת להשיג תוצאות טובות יותר? כיצד נצליח לרסן את רגשותינו לבל ישתלטו עלינו? ניתן ללקט מספר עצות טובות משלמה, אחד מכותבי המקרא.
שקול מה לומר ובאיזה אופן
אין ספק שבזמן ששלמה כתב את האמת העירומה באשר להבלות החיים, הוא עשה זאת מתוך רגשות עזים שהיו לו בנושא. ”שנאתי את החיים”, ציין מחבר ספר קהלת. בשלב מסוים אמר עליהם, ”הבל הבלים” (קהלת ב׳:17; י״ב:8). עם זאת, ספר קהלת אינו רשימת התסכולים של שלמה. הוא חשב שהיה זה אך הולם להציג את הדברים כהווייתם. בדברי הסיום שבספר, שלמה מספר כי ”ביקש... למצוא דברי חפץ [דברי נועם] וכתוב יושר [מדויק] דברי אמת” (קהלת י״ב:10).
קרוב לוודאי ששלמה הבין שהיה עליו לשלוט ברגשותיו. למעשה, הוא תמיד שאל את עצמו: ’האם מה שבכוונתי לומר הוא אכן אמת לאמיתה או מדויק? אם אשתמש במילים הללו, האם יהיו נעימות לאוזני השומע ויתקבלו עליו?’ שלמה חיפש לומר ”דברי חפץ” ואמת, וכך עלה בידו לשלוט ברגשותיו לבל יעיבו על מחשבותיו.
התוצאה אינה רק יצירת מופת ספרותית, אלא גם מקור בלתי נדלה של חוכמה אלוהית בנוגע למשמעות החיים (טימותיאוס ב׳. ג׳:16, 17). האם גישתו של שלמה באשר לנושאים טעונים רגשית יכולה ללמדנו כיצד לתקשר טוב יותר עם יקירינו? שים לב לדוגמה הבאה.
למד לשלוט ברגשותיך
נניח, שילד נכנס הביתה מבית־הספר. הוא מחזיק בתעודה ונראה עצוב משהו. אביו מביט ברשימת המקצועות ומבחין בציון נכשל באחד מהם. האב מתרגז מייד. הוא נזכר בפעמים הרבות שבהן דחה הבן את הכנת שיעורי הבית. הוא רוצה להתפרץ ולומר: ”אתה פשוט עצלן! אם תמשיך ככה, לעולם לא יצא ממך כלום!”
לפני שהרגשות השליליים ישתלטו על תגובתו, ייטיב האב לעשות אם ישאל את עצמו, ’האם מחשבותיי באמת נכונות או מדויקות?’ הדבר יסייע לו להפריד בין מה שהוא חש לבין העובדות עצמן (משלי י״ז:27). האם הילד באמת יגדל להיות אדם לא יוצלח מכיוון שהוא מתקשה במקצוע אחד? האם הוא טיפוס עצלן, או שמא הוא דוחה את הכנת שיעורי הבית כי הוא מתקשה באותו מקצוע? המקרא מציין חזור והדגש מדוע חשוב לראות דברים בצורה סבירה ומציאותית (טיטוס ג׳:2; יעקב ג׳:17, ע״ח). כדי לבנות את ילדו, על ההורה לדבר ’דברי יושר ואמת’.
חפש אחר המילים הנכונות
לאחר שהאב מחליט מה ברצונו לומר, כדאי שישאל את עצמו: ’באילו מילים אבחר כדי שדבריי ינעמו לאוזני בני ויתקבלו בעיניו?’ נכון, אין זה קל למצוא את המילים הנכונות. אך על ההורים לזכור כי בני נוער נוטים לאמץ גישה האומרת, ’הכול או כלום’. הם מחמירים מדי עם עצמם בגלל כישלון אחד או חולשה אחת, מה שמשפיע על הדרך שבה הצעירים רואים את עצמם. תגובה מוגזמת מצד ההורה עלולה רק להוסיף שמן למדורה. בקולוסים ג׳:21 כתוב: ”אל תרגיזו את ילדיכם, פן תיפול רוחם”.
מילים כגון ”תמיד” ו”לעולם לא”, הן ברוב המקרים ביטויים כוללניים ויש בהן מן הגוזמה. אם הורה אומר לילדו ”לעולם לא יצא ממך כלום”, איזו תחושת ערך עצמי נותרת לילד? ילד השומע דברי ביקורת כגון אלו במצבים רבים בחייו, עלול להתחיל לראות את עצמו ככישלון גמור. כמובן, אין זה רק מייאש אלא גם לא נכון.
ברוב המקרים מוטב להבליט את ההיבטים החיוביים של כל מצב ומצב. האב בדוגמה שלנו יכול לומר לבנו: ”אני רואה שאתה עצוב בגלל שקיבלת ציון נכשל. אבל אני יודע שבדרך כלל אתה משתדל להכין את שיעורי הבית שלך. בוא נמצא ביחד איזושהי דרך להתגבר על הבעיה”. על מנת לעזור לבנו בדרך הטובה ביותר, הוא עשוי גם לשאול שאלות נקודתיות כדי לאתר, במידה ויש, בעיות החבויות מתחת לפני השטח.
רוב הסיכויים שגישה טובה המלווה במחשבה שקולה, תצמיח תועלת רבה יותר מאשר פרץ רגשות. ”אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם”, מבטיח לנו המקרא (משלי ט״ז:24). ילדים — ולאמיתו של דבר, כל בני המשפחה — פורחים באווירה שלווה ואוהבת.
”מתוך השופע בלב”
הבה נחזור לבעל שהוזכר בתחילת המאמר. האם לא היה טוב יותר אילו עצר לרגע וחיפש אחר ”דברי חפץ” ואמת, במקום להתפרץ על אשתו מתוך תסכול? במצב כזה יפעל הבעל בחוכמה אם ישאל את עצמו: ’אשתי אומנם צריכה להשתפר ולהיות דייקנית יותר, אך האם זה נכון שהיא תמיד מאחרת? כלום זה העיתוי הנכון להעלות את הנושא? האם מילים המביעות כעס וביקורת יעודדו אותה לרצות להשתפר?’ אם נעצור לרגע ונשאל את עצמנו שאלות דומות, הדבר יעזור לנו להימנע מלפגוע ביקירינו שלא במתכוון (משלי כ״ט:11).
אולם, מה אם כל שיחה ושיחה במשפחתנו סופה ויכוח? אם כך, כדאי שנעשה בדק בית ונתייחס לרגשות המסתתרים מאחורי בחירת המילים שלנו. מה שאנו אומרים, בייחוד בזמן מצוקה או תחת לחץ, חושף חלק גדול ממה שאנו מרגישים בליבנו פנימה. ישוע אמר: ”מתוך השופע בלב מדבר הפה” (מתי י״ב:34). במילים אחרות, מוצא פינו משקף ברוב המקרים את מחשבותינו, את תשוקותינו ואת גישותינו הצפונות עמוק בתוכנו.
האם אנו רואים את החיים בצורה מציאותית, אופטימית וחדורת תקווה? אם כן, רוב הסיכויים שהטון והתוכן של שיחותינו ישקפו זאת. האם אנו נוטים להיות קשים, פסימיים או ביקורתיים? אם כך, ייתכן שנרפה את ידיהם של אחרים הן במה שאנו אומרים והן באופן שאנו אומרים זאת. אפשר שאיננו מודעים לכך שמחשבותינו או שדיבורנו הפכו לכה שליליים. אולי אנו אף סבורים שהשקפתנו נכונה. ברם, עלינו להיות מודעים לעובדה שאנו עלולים לרמות את עצמנו (משלי י״ד:12).
למרבה השמחה, יש לנו את דבר־אלוהים. בכוחו של המקרא לסייע לנו לבחון את מחשבותינו, ולהעריך מחדש אילו מהן נכונות ואילו יש לתקן (עברים ד׳:12; יעקב א׳:25). אם אנו אכן רוצים, נוכל לבחור לשנות את דרך חשיבתנו והתנהגותנו, ללא קשר לנטיותינו הגנטיות או לחינוך שקיבלנו (אפסים ד׳:23, 24).
בנוסף לכך שאנו נעזרים במקרא כדי להעריך מחדש את סגנון דיבורנו, ביכולתנו לעשות עוד משהו. פשוט לשאול מה דעתם של אחרים. לדוגמה, בקש מבן זוגך או מילדך לומר לך בכנות אם עליך לשפר את סגנון דיבורך. שוחח עם חבר בוגר שמכיר אותך היטב. דרושה ענווה כדי להפנים את דבריהם וכדי לערוך את השינויים הנחוצים.
חשוב לפני שאתה מדבר!
לסיכום, אם איננו רוצים לומר משהו פוגע, עלינו לפעול בהתאם לכתוב במשלי ט״ז:23: ”לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח”, היינו החכם חושב לפני שהוא מדבר, ודבריו משכנעים יותר. אולי לא תמיד יהיה קל לשלוט ברגשותינו. אולם, אם נתאמץ להבין את הצד השני במקום להטיח בו האשמות או להמעיט בערכו, אזי יהיה לנו קל יותר למצוא את המילים הנכונות.
כמובן, אף לא אחד מאיתנו איש מושלם הוא (יעקב ג׳:2). מפעם לפעם, כולנו אומרים דברים בוטים (משלי י״ב:18). אבל דבר־אלוהים יכול לעזור לנו ללמוד לחשוב לפני שאנו מדברים, ולתת עדיפות לרגשותיו ולענייניו של הזולת לפני רגשותינו ועניינינו אנו (פיליפים ב׳:4). הבה נהיה נחושים בדעתנו לחפש אחר ”דברי חפץ” ואמת, בייחוד כאשר אנו מדברים עם בני משפחה. אם נעשה כן, מוצא פינו לא יפגע ביקירינו ויהרוס אותם, אלא ירפא ויבנה אותם (רומים י״ד:19).
[תמונה בעמוד 12]
כיצד תימנע מלומר משהו שתתחרט עליו מאוחר יותר?