מציאת הקלה לאחר ילדות עשוקה

סיפורו של אוזביו מורסיו

בספטמבר 1993 ביקרתי בבית סוהר שמור.‏ הסיבה לביקורי הייתה טבילתה של אחת האסירות,‏ אחותי הצעירה מריבי.‏ חלק מהאסירים ועובדי הכלא צפו בכבוד בטקס שערכתי.‏ לפני שאסביר כיצד היא ואני הגענו לשם,‏ הרשו לי לספר על שנות חיינו הראשונות.‏

נולדתי בספרד ב־5 במאי 1954,‏ הבכור מבין שמונה ילדים.‏ מריבי הייתה השלישית במספר.‏ סבתנו גידלה אותנו כקתולים אדוקים,‏ וזכור לי לטובה איך במחיצתה חשתי מסור לאלוהים.‏ אבל האווירה בבית הוריי הייתה רחוקה מלהיות אווירה רוחנית.‏ אבי נהג להכות את אימי ואותנו.‏ הפחד היה חלק מחיינו,‏ וכאב לי מאוד לראות את אימי סובלת.‏

בבית־הספר עמדתי בפני מצבים מתסכלים אחרים.‏ אחד המורים,‏ שהיה כומר,‏ נהג להטיח את ראשינו בקיר אם ענינו תשובה לא־נכונה.‏ כומר אחר הטריד מינית תלמידים בזמן שבדק את שיעורי הבית שלהם.‏ נוסף על כך,‏ עיקרי אמונה קתוליים כמו האמונה באש גיהינום בלבלו והפחידו אותי.‏ מהר מאוד איבדתי את מסירותי לאלוהים.‏

לכוד בחיים חסרי תוחלת

ללא כל הדרכה רוחנית,‏ התחלתי לבלות בדיסקוטקים בחברת טיפוסים לא־מוסריים ואלימים.‏ פעמים רבות פרצו ביניהם תגרות תוך שימוש בסכינים,‏ שרשראות,‏ זכוכיות וכיסאות.‏ למרות שלא השתתפתי בקטטות,‏ חטפתי יום אחד חבטה עזה ואיבדתי את הכרתי.‏

בסופו של דבר מאסתי באווירה הזו וחיפשתי דיסקוטקים שקטים יותר.‏ אלא שגם שם היו הסמים נפוצים.‏ במקום להעניק לי סיפוק ושלוות נפש,‏ גרמו לי הסמים להזיות ולחרדות.‏

למרות חוסר הסיפוק שחשתי בחיי,‏ השפעתי  על אחד מאחיי הצעירים,‏ חוסה לואיס,‏ ועל חבר קרוב,‏ מיגל שמו,‏ לאמץ את אותו סגנון חיים.‏ בדומה לצעירים רבים אחרים בספרד באותם ימים,‏ היינו לכודים במציאות מושחתת.‏ עשיתי כמעט הכול כדי להשיג כסף לקניית סמים.‏ איבדתי לחלוטין את כבודי העצמי.‏

יהוה בא לעזרי

במהלך אותה תקופה שוחחתי מספר פעמים עם חבריי על קיומו של אלוהים ועל משמעות החיים.‏ בחיפושי אחר אלוהים חיפשתי מישהו שאוכל לשפוך בפניו את רגשותיי.‏ שמתי לב שפרנסיסקו,‏ אחד מעמיתיי לעבודה,‏ התבלט כשונה מהאחרים.‏ הוא נראה שמח,‏ ישר ואדיב,‏ לכן החלטתי להיפתח אליו.‏ פרנסיסקו היה אחד מעדי־יהוה,‏ והוא נתן לי עותק של המצפה שבו הופיע מאמר על סמים.‏

לאחר שקראתי את המאמר,‏ התפללתי לאלוהים וביקשתי עזרה:‏ ”‏אלוהים,‏ אני יודע שאתה קיים ואני רוצה להכיר אותך ולעשות את רצונך.‏ בבקשה עזור לי!‏”‏ פרנסיסקו ועדים אחרים עודדו אותי בעזרת המקרא ונתנו לי לקרוא ספרות מקראית.‏ הבנתי שהם העניקו לי את העזרה שביקשתי מאלוהים.‏ כעבור זמן קצר התחלתי לשוחח עם חבריי ועם חוסה לואיס על הדברים שלמדתי.‏

יום אחד,‏ לאחר שהייתי בקונצרט רוק עם כמה חברים,‏ נעמדתי במרחק מה מהחבורה.‏ הסתכלתי עליהם כצופה מן הצד ואז הבנתי עד כמה הפכה התנהגותנו דוחה בשל השפעת הסמים.‏ באותו רגע החלטתי לנטוש את סגנון החיים הזה ולהפוך לאחד מעדי־יהוה.‏

ביקשתי מפרנסיסקו עותק של המקרא והוא הביא לי ספר מקרא ביחד עם הספר האמת המובילה לחיי־נצח (‏אנג׳)‏.‏ a כאשר קראתי על הבטחתו של אלוהים למחות כל דמעה ולשים קץ אפילו למוות,‏ לא היה לי ספק שמצאתי את האמת היכולה להקנות לאדם את החירות הנחוצה לו (‏יוחנן ח׳:‏32;‏ ההתגלות כ״א:‏4‏)‏.‏ מאוחר יותר נכחתי באסיפה באולם המלכות של עדי־יהוה.‏ התרשמתי מאוד מן הידידותיות והחמימות ששררו שם.‏

השתוקקתי לחלוק עם אחרים את החוויה שחוויתי באולם המלכות ומייד קראתי לחוסה לואיס ולחבריי וסיפרתי להם על כך.‏ כעבור מספר ימים באנו כולנו לאסיפה.‏ בחורה צעירה שישבה בשורה שלפנינו הביטה בנו בחטף.‏ אין ספק שהיא הייתה המומה לראות את קבוצת ההיפים ארוכי השיער,‏ ונזהרה שלא לסובב שוב את ראשה.‏ היא ודאי הופתעה כאשר שבנו בחלוף שבוע לאולם המלכות אך הפעם בחליפות ובעניבות.‏

זמן קצר לאחר מכן נכחנו מיגל ואני בכינוס נפתי של עדי־יהוה.‏ מעולם לא חווינו דבר כזה — אחווה אמיתית בין בני כל הגילים.‏ היה מוזר שהכינוס התקיים באותו אולם שבו היינו זמן קצר קודם לכן בקונצרט רוק.‏ אלא שהפעם האווירה והמוזיקה רוממו את רוחנו.‏

 התחלנו כולנו ללמוד את המקרא.‏ כשמונה חודשים לאחר מכן,‏ ב־26 ביולי 1974,‏ נטבלנו מיגל ואני.‏ שנינו היינו בני 20.‏ כעבור מספר חודשים נטבלו עוד ארבעה מקבוצתנו.‏ מה שלמדתי מתוך המקרא הניע אותי לעזור לאימי,‏ למודת הסבל,‏ בעבודות הבית ולדבר איתה על אמונתי החדשה.‏ התקרבנו זה לזה.‏ בנוסף,‏ הקדשתי חלק ניכר מזמני כדי לעזור לאחיי ולאחיותיי הצעירים.‏

לימים,‏ אימי וכל אחיי ואחיותיי,‏ מלבד אחד,‏ למדו את המקרא ונטבלו כעדי־יהוה.‏ בשנת 1977 התחתנתי עם סולדאד.‏ היא הייתה הבחורה הצעירה שהביטה בנו בתדהמה בביקורנו הראשון באולם המלכות.‏ כעבור מספר חודשים הצטרפנו שנינו לשורות החלוצים,‏ כינוי לעדי־יהוה המבשרים במסגרת השירות המורחב.‏

אחותי האהובה חובקת את האמת

בילדותה עברה אחותי הצעירה מריבי התעללות מינית,‏ והדבר השפיע עליה עמוקות.‏ בנעוריה אימצה סגנון חיים לא־מוסרי שהיה כרוך בנטילת סמים,‏ בגניבות ובזנות.‏ בגיל 23 נשלחה לכלא ושם המשיכה בהתנהגותה השלילית.‏

באותה עת שירתי כמשגיח נפה,‏ עד־יהוה שתפקידו לבקר בקהילות שונות.‏ בשנת 1989 נשלחנו סולדאד ואני לשרת באזור שבו מריבי ריצתה את עונשה.‏ זמן קצר קודם לכן לקחו ממנה הרשויות את בנה,‏ עולמה חרב עליה ולא היה לה כל רצון להמשיך לחיות.‏ יום אחד ביקרתי אותה והצעתי שנלמד את המקרא ביחד והיא הסכימה.‏ לאחר שלמדנו חודש ימים הפסיקה להשתמש בסמים ובטבק.‏ התרגשתי לראות שיהוה נתן לה את הכוח לערוך את השינויים האלה בחייה (‏עברים ד׳:‏12‏)‏.‏

זמן קצר לאחר שהחלה ללמוד,‏ התחילה מריבי לדבר על המקרא עם אסירות ועם עובדות הכלא.‏ למרות שהועברה מבית כלא אחד למשנהו,‏ המשיכה לבשר.‏ באחד מבתי הכלא אף בישרה מתא לתא.‏ במהלך השנים נתנה מריבי שיעורי מקרא לאסירות רבות בבתי כלא שונים.‏

יום אחד הודיעה לי מריבי שברצונה להקדיש את חייה ליהוה ולהיטבל.‏ אך היא לא קיבלה אישור יציאה מבית הכלא,‏ ולאיש לא אושר להיכנס פנימה ולהטבילה.‏ ארבע שנים נוספות החזיקה מעמד באווירה המושחתת של הכלא.‏ מה עזר לה לשמור על אמונתה?‏ בדיוק בשעה שהקהילה המקומית ערכה את אסיפותיה,‏ עברה היא על אותו חומר בתא הכלא.‏ הייתה לה גם תוכנית קבועה ללימוד אישי של המקרא ולתפילות.‏

בסופו של דבר הועברה מריבי לכלא שמור שבו הייתה בריכת שחייה.‏ הייתה לה הרגשה שבנסיבות חדשות אלו יתאפשר לה להיטבל.‏ וכך אכן קרה.‏ היא סוף סוף קיבלה אישור להיטבל,‏ וכך מצאתי את עצמי נואם את נאום הטבילה שלה.‏ הייתי איתה ברגע החשוב ביותר בחייה.‏

כתוצאה מאורח חייה הקודם חלתה מריבי באיידס.‏ במרס 1994 זכתה לשחרור מוקדם מהכלא בזכות התנהגותה הטובה.‏ היא התגוררה בבית עם אימי וניהלה אורח חיים משיחי פעיל עד ליום מותה כעבור שנתיים.‏

התמודדות עם רגשות הרסניים

גם אני לא השתחררתי לגמרי מנזקי העבר.‏ ההתעללות שעברתי בידי אבי וסגנון החיים  שניהלתי בנעוריי הטביעו בי את חותמם.‏ גם כאדם בוגר אני נתקף לא פעם רגשי אשמה וסובל מדימוי עצמי נמוך.‏ מדי פעם אני שוקע בדיכאון עמוק.‏ אולם דבר־אלוהים עוזר לי יותר מכול להתמודד עם הרגשות המציקים האלו.‏ במשך השנים הרהרתי שוב ושוב בפסוקים,‏ כגון ישעיהו א׳:‏18 ותהלים ק״ג:‏8–13‏,‏ והדבר עזר לי להקל את רגשי האשם ששבו וצפו בתוכי.‏

תפילות הן כלי עזר רוחני נוסף במלחמתי בדימוי העצמי הנמוך.‏ לא אחת אני מתפלל ליהוה כשדמעות זולגות מעיניי.‏ אף־על־פי־כן,‏ המילים הכתובות ביוחנן א׳.‏ ג׳:‏19,‏ 20 מחזקות אותי:‏ ”‏בזה נדע כי מן האמת אנחנו ונשקיט את לבבנו לפניו,‏ שכן אם לבנו ירשיע אותנו,‏ האלוהים גדול מלבנו והוא יודע הכול”‏.‏

מאחר שאני פונה ליהוה בכנות ב”‏לב נשבר ונדכה”‏,‏ ברור לי שאין אני אדם כל כך רע,‏ כפי שחשבתי בעבר.‏ המקרא מבטיח לכל דורשי יהוה שאין הוא בז למי שמתחרטים בכנות על התנהגותם בעבר ועושים כעת את רצונו (‏תהלים נ״א:‏19‏)‏.‏

בכל פעם שהביטחון העצמי שלי מתערער,‏ אני מנסה למלא את מוחי במחשבות חיוביות,‏ כמו במחשבות הרוחניות המוזכרות בפיליפים ד׳:‏8‏.‏ למדתי בעל־פה את מזמור כ״ג ואת דרשת ההר.‏ כאשר עולות בי מחשבות שליליות,‏ אני מדקלם לעצמי את הפסוקים.‏ סילוק המחשבות הטורדניות בדרך זו,‏ עוזר לי במיוחד בלילות חסרי שינה.‏

מקור עזרה נוסף הוא דברי השבח שאני מקבל מאשתי וממשיחיים בוגרים אחרים.‏ בהתחלה היה לי קשה לקבל את דבריהם המעודדים,‏ אך המקרא עזר לי להבין שהאהבה ”‏תאמין בכול”‏ (‏קורינתים א׳.‏ י״ג:‏7‏)‏.‏ כמובן,‏ למדתי בהדרגה להשלים בענווה עם חולשותיי ועם מגבלותיי.‏

אם מסתכלים על הצד החיובי שבדבר,‏ מאבקי ברגשות השליליים עוזר לי להיות משגיח נודד המגלה אמפתיה.‏ אשתי ואני משרתים קרוב ל־30 שנה כמבשרים בשירות מורחב.‏ השמחה שאני שואב מן העשייה למען הזולת עוזרת לי לדחוק יותר ויותר הצידה את הרגשות השליליים ואת הזכרונות המרים שנותרו לי מחוויותיי הקשות.‏

כשאני מביט לאחור וחושב על הברכות שהרעיף עליי יהוה,‏ ניעור בי הדחף לומר את מה שאמר משורר התהלים:‏ ”‏ברכי נפשי את יהוה,‏ .‏.‏.‏ הסולח לכל עוונֵכי,‏ הרופא לכל תחלואָיְכי.‏ הגואל משחת חייכי,‏ המעטרֵכי חסד ורחמים”‏ (‏תהלים ק״ג:‏1–4‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 30]‏

לא פעם אני נתקף ברגשי אשמה וסובל מדימוי עצמי נמוך.‏ אולם דבר־אלוהים עוזר לי מאוד להתמודד עם הרגשות המציקים האלו

‏[‏תמונות בעמוד 27]‏

אחי חוסה לואיס וחברי מיגל הלכו הן בעקבות דוגמתי הרעה והן בעקבות דוגמתי הטובה

‏[‏תמונה בעמודים 28,‏ 29]‏

משפחת מורסיו ב־1973

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

מריבי בתקופת מאסרה

‏[‏תמונה בעמוד 30]‏

ביחד עם אשתי,‏ סולדאד