עד כמה מהימנים ספרי הבשורה?
עד כמה מהימנים ספרי הבשורה?
”יש לראות כיום בספרי הבשורה סיפורי אגדות פרי עיטם של המשיחיים הקדומים” (בֶּרטון ל. מק, פרופסור בדימוס למחקרים בברית החדשה).
הפרופסור המצוטט לעיל אינו היחידי שחושב כך. לא מעט חוקרים מטילים ספק במהימנות ספרי הבשורה מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן, המגוללים את סיפור חייו ושירותו של ישוע. מדוע יש שרואים בספרי הבשורה אגדות? האם עמדתם צריכה לעורר בך ספקות לגבי אמיתוּת הספרים הללו? הבה נבחן חלק מן הראיות.
מהימנות ספרי הבשורה מוטלת בספק
עד המאה ה־17 לספירה לא נשמעו קולות רציניים כנגד מהימנות ספרי הבשורה. ואולם, בייחוד מאז המאה ה־19 ואילך, רואים חלק מאנשי האקדמיה בספרי הבשורה יצירות פרי הגותם של בני אדם ולא ספרים שנכתבו ברוח אלוהים. בנוסף לכך, הם סבורים שלכותבי ספרי הבשורה לא היה מידע ממקור ראשון אודות ישוע, וטוענים בתוקף שכותבים אלו לא היו מסוגלים לתעד מידע היסטורי אמין. כמו כן, לדידם, קווי הדמיון במבנה ובתוכן של שלושת ספרי הבשורה הראשונים — הקרויים לעיתים סינופטים, כינוי שמשמעו ”הרואים עין בעין” — הם עדות לכך שהאוונגליסטים העתיקו במידה רבה זה מזה. מבקרי המקרא אף שוללים את ניסי ישוע ואת תקומתו מן המתים כמסופר בספרי הבשורה. חלקם אף גורסים שישוע לא היה ולא נברא!
חוקרים אלה טוענים שספר הבשורה הראשון שהועלה על הכתב הוא בשורת מרקוס משום שאין בו תוספת משמעותית לספריהם של מתי ולוקס. המבקרים אף אומרים שמתי ולוקס נעזרו בספרו של מרקוס לכתיבת ספרי הבשורה שלהם ושהם נועצו גם במקור נוסף — מסמך הקרוי בפי החוקרים מסמך Q (בגרמנית Quelle= מקור). לדברי חוקר המקרא א. פ. י. קליין, ההנחה הרווחת הזו ”ממעיטה את דמותם של כותבי ספרי הבשורה והופכת אותם למלקטי סיפורים”. דעה זו למעשה מציגה את כותבי ספרי הבשורה כאשמים בגניבה ספרותית וכרוקמי מיתוסים. הרי לך תיאוריה המערערת את האמונה במקורו האלוהי של המקרא (טימותיאוס ב׳. ג׳:16).
האם כותבי ספרי הבשורה ביצעו גניבה ספרותית?
האם קווי הדמיון בין הבשורות הסינופטיות אכן מוכיחים כי כותביהן פשוט העתיקו זה מזה? לא. מדוע? ראשית, ישוע הבטיח לתלמידיו שרוח הקודש ’תזכיר להם את כל מה שאמר להם’ (יוחנן י״ד:26). אין פלא אפוא שכותבי ספרי הבשורה זכרו ותיעדו מאורעות זהים. ייתכן שחלק מכותבי המקרא עיינו בספריהם של כותבים אחרים והתייחסו אליהם, אך הדבר אינו מעיד על גניבה ספרותית אלא על מחקר יסודי (פטרוס ב׳. ג׳:15). זאת ועוד, מילון המקרא בהוצאת אנקור (אנג׳) אומר: ”תהליך המסירה בעל פה יכול להסביר בקלות את העובדה שאמירותיו הבלתי נשכחות של ישוע תועדו בצורה זהה”.
לוקס א׳:1–4). האם כך ייאמר על אדם המבצע גניבה ספרותית או רוקם אגדות? נהפוך הוא! הארכיאולוג ויליאם רמזי חקר לעומק את כתביו של לוקס, וכך הסיק: ”לוקס הוא היסטוריון מן השורה הראשונה: לא זו בלבד שקביעותיו אמינות, הוא אף ניחן בחוש היסטורי אמיתי... ראוי למנותו עם גדולי ההיסטוריונים”.
לוקס אמר שהוא שוחח עם עדי ראייה רבים ו’התחקה היטב על כל הדברים מראשיתם’ (גם עדותם של אבות הכנסייה הקדומים, כולל זו של אוריגֶנֶס, תיאולוג בן המאה השלישית לספירה, מראה כי השליח מתי היה הראשון ששלח ידו לכתיבת ספר בשורה. אוריגנס כתב: ”הראשונה נכתבה לפי מתי, שהיה בעבר מוכס אבל לאחר מכן תלמיד של ישוע המשיח, אשר חיברה ופרסמה למען מי שעזבו את היהדות ופנו אל האמונה, כיוון שהיא חוברה בראשית בשפה העברית”. ברור אפוא שבתור שליח ועד ראייה, לא נדרש למתי להעתיק את כתביו של מרקוס, שלא היה עד ראייה. אם כן, מה הן העובדות באשר לטענות לפיהן מתי ולוקס העתיקו ממרקוס וממסמך היפותטי הקרוי מסמך Q?
האם בשורת מרקוס נכתבה ראשונה?
התיאוריה האומרת שבשורת מרקוס נכתבה ראשונה ושימשה מקור למתי וללוקס אינה מבוססת על שום ”טיעון לוגי מוצק”, מודה
מילון המקרא בהוצאת אנקור. עם זאת, חוקרים רבים סבורים שמרקוס כתב את ספרו לפני מתי ולוקס, מפני שלטענתם מרקוס אינו מוסיף פרטים רבים ליתר ספרי הבשורה. לדוגמה, יוהנס קוּן, חוקר מקרא בן המאה ה־19, טען בתוקף שבשורת מרקוס ודאי נכתבה ראשונה. קון אמר שאם לא כן ”יהיה עלינו להניח שמרקוס קרע את מגילת מתי ומגילת לוקס לפיסות קטנות, ערבב אותן יחדיו בכלי וחיבר את בשורתו מתוך הבליל שנוצר”.מאחר שבשורת מרקוס היא הקצרה ביותר, אין פלא שהיא מכילה את כמות החומר הייחודי המועטה ביותר. על אף זאת, אין זה מוכיח שהיא נכתבה ראשונה. יתרה מזו, אין זה נכון שמרקוס אינו מוסיף דבר למתי וללוקס. ספר מרקוס, המגולל בסגנון נמרץ ומהיר את סיפור שירותו וחייו של ישוע, מכיל למעשה יותר מ־180 קטעים ופרטים מרתקים שאינם מצויים במתי ובלוקס — דבר התורם לייחודו (ראה תיבה בעמוד 13).
מה באשר למסמך Q?
מה ניתן לומר על מסמך Q אשר מהווה, כנטען, מקור לספרים מתי ולוקס? ג׳יימס מ. רובינסון, פרופסור לדתות, אומר: ”Q הוא ללא ספק המסמך המשיחי החשוב ביותר שבידינו”. אמירה זו מפתיעה שכן מסמך Q אינו קיים כיום, ולאמיתו של דבר, איש אינו יכול להוכיח שאי פעם היה קיים! היעלמותו המוחלטת מתמיה, במיוחד משום שהחוקרים אומרים כי מספר עותקים שלו ודאי הופצו ברבים. בנוסף לכך, מסמך Q מעולם לא צוטט בפי אבות הכנסייה.
צא וחשוב. מסמך Q היה קיים כמשוער ומהווה הוכחה לראשוניותה ההיפותטית של בשורת מרקוס. האין זו הנחה הנבנית על הנחה אחרת? באשר לתיאוריות מסוג זה, מן החוכמה לזכור את המשל האומר: ”פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו” (משלי י״ד:15).
ספרי הבשורה — אותנטיים ומהימנים
רבים הנחשפים להשערות ולהנחות משוללות היסוד שמעלים אנשי ביקורת המקרא, אינם ששים לחקור את ספרי הבשורה המהימנים וללמוד על חייו ושירותו של ישוע. מקורות אלה מראים בבירור שהמאורעות סביב חייו, שירותו, מותו ותחייתו של ישוע לא נתפסו בעיני המשיחיים הקדומים כסיפורי בדים. מאות עדי ראייה העידו שדברים אלו אכן קרו. המשיחיים הקדומים, שהיו מוכנים להירדף ולמות על מנת ללכת בעקבות ישוע, הבינו לגמרי שההחלטה להיות משיחי תהא החלטה אווילית אם שירותו ותחייתו של ישוע היו בגדר אגדה (קורינתים א׳. ט״ו:3–8, 17, 19; טימותיאוס ב׳. ב׳:2).
בעניין המחלוקת סביב ההנחות על ראשוניותה של בשורת מרקוס והיעלמותו המסתורית של מסמך Q, אומר ג׳ורג׳ ו. בְּיוּקֶנֶן, פרופסור לתיאולוגיה: ”העיסוק בהיפותזות בדבר מוצא הספרים, עוקרת את מחשבתם של תלמידי המקרא מלימוד הכתוב עצמו”. עמדה זו עולה בקנה אחד עם העצה שיעץ השליח פאולוס לטימותיאוס שלא ’ייתן ליבו לאגדות ולסיפורים אין קץ על תולדות הדורות, דברים הנותנים מקום לחיטוטים וויכוחים יותר מאשר לתוכנית אלוהים שייסודה באמונה’ (טימותיאוס א׳. א׳:4).
ספרי הבשורה הם מקורות מהימנים, המכילים עדויות אמינות מפי עדי ראייה. ספרים אלו הם פרי מחקר יסודי, ומציגים עובדות מרתקות אודות חייו של ישוע המשיח. על כן, כדוגמת טימותיאוס מוטב שנישמע לדברי פאולוס: ”עמוד בדברים אשר למדת ואשר מצאתם נכונים”. יש לנו יסוד מוצק לאמונה כי ”כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים” — כולל ארבע הבשורות (טימותיאוס ב׳. ג׳:14–17).
[תיבה בעמוד 13]
אילו ספר מרקוס לא היה נכתב, לא היינו יודעים ש...
ישוע הביט כה וכה בזעם וברוב עצב על קשי לבבם (מרקוס ג׳:5)
יעקב ויוחנן כונו בני רגש (מרקוס ג׳:17)
האישה זבת הדם הוציאה את כל רכושה (מרקוס ה׳:26)
הורודיה שנאה את יוחנן המטביל והורדוס פחד מיוחנן ושמר עליו (מרקוס ו׳:19, 20)
ישוע הזמין את תלמידיו לנוח מעט (מרקוס ו׳:31)
הפרושים רחצו את ידיהם עד הפרק (מרקוס ז׳:2–4, דל׳)
ישוע חיבק את הילדים (מרקוס י׳:16)
ישוע רחש אהבה לנכבד הצעיר (מרקוס י׳:21)
כיפא, יעקב, יוחנן ואנדרי שאלו את ישוע בהיותם לבדם איתו (מרקוס י״ג:3)
בחור אחד עזב את הסדין שעטף את גופו (מרקוס י״ד:51, 52)
בנוסף לכול, אחד ממשליו של ישוע ושניים מניסיו מצויים אך ורק בספר מרקוס (מרקוס ד׳:26–29; ז׳:32–37; ח׳:22–26).
בשורת מרקוס מכילה עוד הרבה מאוד פרטים ממקור ראשון שאינם מצויים ביתר ספרי הבשורה. אין ספק שהערכתנו כלפי הספר תגבר אם נהרהר לעומק בערכם של כל הפרטים החשובים הללו.