‏”‏שימה דמעתי בנאדך”‏

העלם היה במנוסה.‏ בתקופה זו של מצוקה וייאוש פנה בעיניים דומעות ליהוה אלוהיו וביקש חסד ורחמים.‏ הוא התחנן:‏ ”‏שימה דמעתי בנֹאדך”‏ (‏תהלים נ״ו:‏9‏)‏.‏ היה זה דוד,‏ שלימים הפך למלך ישראל.‏ אך מהו הנאד שהזכיר,‏ ובאיזה מובן אלוהים שם בו את דמעותינו?‏

הנאדות לא היו זרים לדוד.‏ הנאד הוא כלי קיבול ששימש להחזקת מים,‏ שמן,‏ יין או חמאה.‏ נוודים בסהרה,‏ כדוגמת בני שבט הטוארג,‏ עדיין משתמשים בנאדות,‏ העשויים מעור שלם של עז או של כבש.‏ כלי קיבול אלה מסוגלים להכיל ליטרים רבים של מים,‏ בהתאם לגודל החיה.‏ הם ידועים ביכולתם לשמור על קור המים אפילו תחת שמש המדבר היוקדת.‏ בימים עברו נהוג היה לשאת את הנאדות על גבם של חמורים או של גמלים,‏ ואילו כיום אתה עשוי למצוא אותם בחזית רכבי שטח.‏

למילים המרגשות שכתב דוד בנוגע לנאד יש משמעות גם עבורנו.‏ מדוע?‏ ובכן,‏ המקרא מסביר כי השטן שולט כיום בעולם ב”‏חמה גדולה”‏.‏ עקב כך פוקדות את האנושות מצוקות איומות (‏ההתגלות י״ב:‏12‏)‏.‏ מסיבה זו רבים מתנסים,‏ בדומה לדוד,‏ בסבל רגשי,‏ נפשי או גופני.‏ הדבר נכון בייחוד לגבי מי שמתאמצים לעשות את רצון אלוהים.‏ האם אתה נמצא במצב דומה?‏ משרתיו המסורים של אלוהים משתדלים בכל עת לשמור לו אמונים באומץ לב ואף ב’‏בכי’‏ (‏תהלים קכ״ו:‏6‏)‏.‏ הם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאביהם השמימי לא רק רואה את צרותיהם,‏ אלא גם יודע כיצד הן משפיעות על רגשותיהם.‏ הוא באמת מבין את כאבם של משרתיו וברוב חמלתו זוכר את דמעותיהם ואת סבלותיהם,‏ כאילו שם אותם בנאדו.‏