לך בעקבות אמונתם

הוא למד שיעור ברחמים

ליונה היה זמן רב לחשוב.‏ ציפה לו מסע של יותר מ־800 קילומטר,‏ מסע שעמד לארוך כחודש ימים ואולי אף יותר.‏ ראשית,‏ היה עליו להחליט אם ללכת במסלולים קצרים יותר או במסלולים בטוחים יותר,‏ ואז לעשות את דרכו דרך גאיות רבים ואינספור שבילים הרריים.‏ הוא נאלץ לעקוף את המדבר הסורי הגדול,‏ לחצות נהרות כמו נהר הפרת האימתני ולמצוא מקומות לינה בעיירות ובכפרים שבארם,‏ ארם נהריים ואשור.‏ ככל שנקפו הימים,‏ חשב על היעד אשר מפניו כה חרד,‏ העיר אשר הלכה והתקרבה עם כל צעד שעשה — נינווה.‏

דבר אחד ידע יונה בביטחון:‏ הוא לא היה יכול לסוב על עקביו ולברוח מהמשימה שהוטלה עליו.‏ הוא כבר ניסה זאת.‏ כאשר ציווה עליו יהוה בראשונה ללכת אל המעוז האשורי האדיר הזה ולהכריז שם את משפטו,‏ מיהר יונה לעלות על אונייה שהפליגה לכיוון ההפוך.‏ אז הטיל יהוה רוח גדולה,‏ ויונה הבין עד מהרה שכל האנשים שעל האונייה ישלמו בחייהם על מריו.‏ כדי להציל את המלחים האמיצים,‏ ביקש מהם יונה שיטילו אותו אל הים.‏ המלחים עשו כן בחוסר רצון,‏ ויונה היה בטוח שהוא עומד למות.‏ אך יהוה שלח דג גדול,‏ והדג בלע את יונה וכעבור שלושה ימים הקיא אותו אל החוף ללא פגע,‏ כשהוא חדור יראה ומוכן יותר לציית (‏יונה,‏ פרקים א׳ ו־‏ב׳‏‏)‏.‏ *

כאשר ציווה יהוה בשנית על יונה ללכת לנינווה,‏ ציית הנביא והחל במסעו הארוך מזרחה (‏יונה ג׳:‏1–3‏)‏.‏ אך האם איפשר למוסר יהוה לחולל בו שינוי יסודי?‏ יהוה נהג עימו ברחמים:‏ הוא הציל אותו מטביעה,‏ לא הענישו על מרדנותו ונתן לו הזדמנות נוספת למלא את המשימה שהוטלה עליו.‏ האם אחרי כל מה שקרה למד יונה לנהוג באחרים רחמים?‏ קשה לבני אדם לא־מושלמים ללמוד לגלות רחמים.‏ נראה כעת איזה לקח נוכל להפיק ממה שעבר על יונה.‏

מסר של משפט ותגובה מפתיעה

יונה לא ראה את נינווה מבעד לעיניו של יהוה.‏ הכתוב מוסר:‏ ”‏נינווה היתה עיר גדולה לאלוהים”‏ (‏יונה ג׳:‏3‏)‏.‏ שלוש פעמים מצוּטט יהוה בספר יונה כמי שמציג את נינווה כ’‏עיר גדולה’‏ (‏יונה א׳:‏2;‏ ג׳:‏2;‏ ד׳:‏11‏)‏.‏ מדוע הייתה העיר גדולה,‏ או חשובה,‏ ליהוה?‏

נינווה הייתה עיר עתיקת יומין שנמנתה עם הערים הראשונות שנבנו על־ידי נמרוד לאחר המבול.‏ היא הייתה אזור מטרופוליטאני רחב ידיים שכנראה כלל בתוכו מספר ערים נוספות.‏ נדרשו שלושה ימי הליכה לחציית נינווה מקצה לקצה (‏בראשית י׳:‏11;‏ יונה ג׳:‏3‏)‏.‏ נינווה הייתה עיר מרשימה,‏  בעלת מקדשים מפוארים,‏ חומות אדירות ומבני פאר אחרים.‏ אך לא הדברים הללו הפכו את העיר לחשובה בעיני יהוה אלוהים.‏ האנשים היו חשובים בעיניו.‏ אוכלוסייתה של נינווה הייתה עצומה יחסית לאותה תקופה.‏ ליהוה היה אכפת מהם על אף רשעתם.‏ הוא מוקיר את חיי האדם ורואה שכל אחד יכול להתחרט על מעשיו וללמוד לעשות את הטוב.‏

ייתכן שכאשר נכנס יונה אל נינווה הוא נחרד אף יותר מן העיר בשל אוכלוסייתה העצומה אשר מנתה למעלה מ־000,‏120 איש.‏ * יונה הלך משך יום אחד אל לב העיר האדירה ההומה אדם,‏ אולי כדי למצוא מקום מרכזי מתאים שבו יוכל להתחיל להכריז את המסר שבפיו.‏ כיצד ייצור קשר עם האנשים הללו?‏ האם למד לדבר אשורית?‏ או שמא העניק לו יהוה בדרך נס את היכולת לדבר שפה זו?‏ איננו יודעים.‏ אפשרות נוספת היא שיונה השמיע את הכרזותיו בעברית,‏ שפת אימו,‏ ונעזר במתורגמן שתרגם את דבריו לאנשי נינווה.‏ בכל אופן,‏ המסר שהעביר היה פשוט ולא היה צפוי לקנות לו אוהדים:‏ ”‏עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת”‏ (‏יונה ג׳:‏4‏)‏.‏ הוא השמיע את דבריו שוב ושוב בעוז רוח.‏ בעשותו כן גילה יונה אומץ ואמונה יוצאים מן הכלל — תכונות הנחוצות כיום למשיחי יותר מאי פעם.‏

יונה עורר את תשומת ליבם של תושבי נינווה.‏ הוא ודאי הכין את עצמו לקראת תגובה עוינת ואלימה.‏ תחת זאת,‏ קרה דבר מפליא.‏ העם נענה למסר!‏ דבריו התפשטו כאש בשדה קוצים.‏ לא חלף זמן רב וכל העיר דיברה על נבואת הזעם של יונה.‏ בספר יונה נאמר:‏ ”‏ויאמינו אנשי נינווה באלוהים,‏ ויקראו צום וילבשו שקים,‏ מגדולם ועד קטנם”‏ (‏יונה ג׳:‏5‏)‏.‏ עשירים ועניים,‏ חזקים וחלשים,‏ צעירים וזקנים — כולם גילו חרטה.‏ עד מהרה הגיע הדבר לאוזני המלך.‏

גם המלך התמלא יראת אלוהים.‏ הוא קם מכיסאו,‏ פשט את אדרת המלוכה המפוארת שלו,‏ התכסה בשק כבני עמו ו’‏ישב על האפר׳.‏ מטעמו ומטעם ”‏גדוליו”‏,‏ כלומר אציליו,‏ יצא צו שהפך את הצום שהחל העם לקיים באופן עצמאי לפעולה רשמית מטעם המדינה.‏ הוא ציווה שהכול יתכסו שקים — הן האדם והן הבהמה.‏ * הוא הכיר בענווה שעמו היה אשם בעשיית הרע ובאלימות.‏ הוא גם ביטא את תקוותו שאלוהי האמת ירחם עליהם לנוכח חרטתם,‏ ואמר:‏ ’‏אלוהים ישוב מחרון אפו ולא נאבד’‏ (‏יונה ג׳:‏6–9‏)‏.‏

יש מבקרים המטילים ספק שבתוך זמן כה קצר חל שינוי מוחלט בגישתם של תושבי נינווה.‏ אולם,‏ חוקרי מקרא מציינים כי החרטה ההמונית שהתרחשה אז הולמת את בני התרבויות הקדומות האלו שנודעו באופיים ההפכפך ושהיו שטופי אמונות תפלות.‏ בכל אופן,‏ ישוע המשיח עצמו התייחס מאוחר יותר לחרטתם של אנשי נינווה (‏מתי י״ב:‏41‏)‏.‏ הוא ידע על מה הוא מדבר,‏ שהרי הוא חי בשמיים באותה תקופה וצפה בהשתלשלות האירועים (‏יוחנן ח׳:‏57,‏ 58‏)‏.‏ כיצד,‏ אם כן,‏ הגיב יהוה לחרטתם?‏

רחמי אלוהים מול נוקשות האדם

לימים כתב יונה:‏ ”‏וירא האלוהים את  מעשיהם,‏ כי שבו מדרכם הרעה;‏ ויינחם האלוהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם;‏ ולא עשה”‏ (‏יונה ג׳:‏10‏)‏.‏

האם זה אומר שיהוה הגיע למסקנה שהדין שגָזר על נינווה היה מוטעה?‏ לא.‏ המקרא מספר על יהוה:‏ ”‏הצור תמים [‏מושלם]‏ פועלו,‏ כי כל דרכיו משפט [‏צדק]‏.‏ אל אמונה ואין עוול;‏ צדיק וישר הוא”‏ (‏דברים ל״ב:‏4‏)‏.‏ חרונו הצודק של יהוה על נינווה שכך.‏ הוא התבונן בשינוי שחל באנשי נינווה וראה שהעונש שעמד להביא עליהם לא יתאים עוד.‏ הייתה זו מבחינתו עת לגילוי רחמים.‏

יהוה אינו דומה כלל ועיקר לאל הנוקשה,‏ הקר והאכזר שמציירים מנהיגי הדת פעמים כה רבות.‏ להיפך,‏ הוא מאוזן,‏ גמיש ורחמן.‏ כאשר הוא מחליט להעניש את הרשעים,‏ הוא שולח תחילה את נציגיו הארציים שיזהירו אותם.‏ הרי הוא חפץ לראות את הרשעים עושים את מה שעשו אנשי נינווה — מתחרטים ושבים מדרכיהם (‏יחזקאל ל״ג:‏11‏)‏.‏ יהוה אמר לנביאו ירמיהו:‏ ”‏רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד,‏ ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דיברתי עליו,‏ וניחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו”‏ (‏ירמיהו י״ח:‏7,‏ 8‏)‏.‏

אם כן,‏ האם ניבא יונה נבואת שקר?‏ לא;‏ נבואתו שירתה את מטרתה כאזהרה.‏ האזהרה הושמעה בשל דרכיהם הרעות של אנשי נינווה,‏ ובעקבותיה הם השתנו.‏ אם ישובו לסורם,‏ יביא עליהם אלוהים את משפטו.‏ וזה בדיוק מה שקרה לאחר מכן (‏צפניה ב׳:‏13–15‏)‏.‏

כיצד הגיב יונה כאשר חלפו ארבעים יום וההשמדה שציפה לה לא באה?‏ הכתוב מוסר:‏ ”‏וירע אל יונה רעה גדולה,‏ ויחר לו”‏ (‏יונה ד׳:‏1‏)‏.‏ הוא אפילו אמר בתפילה מילים הנשמעות כנזיפה באל הכול יכול!‏ יונה רמז על כך שהיה עדיף אילו נשאר בביתו,‏ על אדמתו.‏ הוא טען שידע מלכתחילה שיהוה לא ימיט אסון על נינווה,‏ ואפילו הציג זאת כתירוץ  על כך שקודם לכן ברח תרשישה.‏ ואז הוא ביקש את נפשו למות ואמר כי טוב מותו מחייו (‏יונה ד׳:‏2,‏ 3‏)‏.‏

מה הפריע ליונה?‏ אין אנו מסוגלים לדעת את כל מה שהתרוצץ בראשו,‏ אבל אנחנו כן יודעים שיונה הכריז בפני כל אנשי נינווה שתבוא פורענות על העיר.‏ הם האמינו לו.‏ והנה לא תבוא עליהם שום פורענות.‏ האם חשש שילעגו לו או שידביקו עליו תווית של נביא שקר?‏ כך או כך,‏ הוא לא היה מרוצה,‏ לא מחרטת העם ולא מרחמי יהוה.‏ במקום זאת,‏ הוא הידרדר במדרון תלול שהוליך אותו למרירות,‏ רחמים עצמיים וגאווה פצועה.‏ אף־על־פי־כן,‏ אלוהיו הרחמן של יונה עדיין ראה משהו טוב באדם אומלל זה.‏ במקום להעניש את יונה על חוסר הכבוד שגילה,‏ שאל אותו יהוה בעדינות שאלה מעוררת מחשבה:‏ ”‏ההיטב [‏האם מסיבה מוצדקת]‏ חרה לך?‏”‏ (‏יונה ד׳:‏4‏)‏ האם השיב יונה על השאלה?‏ המקרא אינו מספר לנו.‏

הלקח שלימד יהוה את יונה

הנביא המיואש עזב את נינווה כשפניו מועדות,‏ לא אל ביתו כי אם מזרחה,‏ אל מקום הררי המשקיף על האזור.‏ הוא בנה סוכה קטנה וישב בה כדי לראות מה יקרה לנינווה.‏ אולי עדיין נאחז בתקווה לחזות בהשמדתה.‏ כיצד יכול היה יהוה ללמד את האיש העיקש הזה שיעור ברחמים?‏

בלילה הצמיח יהוה קיקיון.‏ כאשר התעורר יונה,‏ ראה את הקיקיון הגדול ואת עליו הרחבים.‏ הקיקיון הצל עליו הרבה יותר מן הסוכה השברירית,‏ והדבר הסב לו שמחה רבה.‏ ’‏וישמח יונה שמחה גדולה’‏ על הצמח,‏ אולי מפני שראה בהופעתו הפלאית סימן לברכת אלוהים ולשביעות רצונו.‏ אולם,‏ יהוה רצה לעשות יותר עבור יונה ולא רק להקל עליו מחום היום ולשכך את זעפו.‏ הוא רצה להגיע לליבו של יונה.‏ אלוהים הביא לכך שתולעת תפגע בצמח ותמית אותו.‏ לאחר מכן שלח ”‏רוח קדים חרישית”‏ עד אשר ’‏התעלף’‏ יונה מן החום.‏ שוב נפלה רוחו של הנביא,‏ והוא ביקש מאלוהים להמיתו (‏יונה ד׳:‏6–8‏)‏.‏

יהוה שאל אותו בשנית אם יש סיבה מוצדקת לכעסו,‏ שהפעם התעורר בשל מות הקיקיון.‏ במקום לגלות חרטה,‏ הצדיק יונה את עצמו ואמר:‏ ”‏היטב חרה לי,‏ עד מוות”‏.‏ כעת מבחינת יהוה הוכשרה הקרקע להדגיש בפני יונה את מוסר ההשכל (‏יונה ד׳:‏9‏)‏.‏

אלוהים פנה אל ההיגיון שלו ואמר לו שהוא,‏ הנביא,‏ חש צער על מות הצמח הפשוט שגדל בִּן לילה ואשר אותו הוא לא שתל ולא הצמיח.‏ ואז חתם את דבריו במילים:‏ ”‏ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה,‏ אשר יש בה הרבה משתים עשרה רִבּוֹ אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?‏”‏ (‏יונה ד׳:‏10,‏ 11‏)‏.‏ *

 האם אתה מבין את הלקח החשוב שלימד יהוה את יונה?‏ יונה מעולם לא עשה דבר כדי לטפל בצמח.‏ לעומת זאת,‏ יהוה היה מקור חייהם ומכלכלם של אנשי נינווה,‏ כמו גם של כל היצורים החיים בכדור־הארץ.‏ כיצד יכול היה יונה להוקיר צמח בודד יותר מאשר את חייהם של 000,‏120 בני אדם ושל כל בעלי החיים שהיו ברשותם?‏ האין זה משום שיונה הרשה לעצמו לפתח חשיבה אנוכית?‏ הרי הוא התעצב על מה שאירע לצמח רק מפני שהצמח הועיל לו אישית.‏ גם כעסו בהקשר לנינווה צמח ממניעים אנוכיים — הרצון הנובע מתוך גאווה להציל את כבודו ולהוכיח שהוא צודק!‏

זהו בהחלט מוסר השכל רב ערך!‏ השאלה היא,‏ האם למד יונה את הלקח?‏ הספר הנושא את שמו נחתם בשאלת יהוה שנותרה ללא מענה.‏ יש שמלינים על כך שיונה לא ענה על השאלה.‏ אך לאמיתו של דבר,‏ תשובתו נמצאת שם.‏ התשובה היא הספר עצמו.‏ מן הראיות עולה שיונה כתב את הספר הנושא את שמו.‏ דמיין לעצמך את הנביא יונה,‏ שוב יושב לבטח בארצו וכותב את הספר.‏ אנו יכולים כמעט לראות בעיני רוחנו את האיש כשהוא מבוגר יותר,‏ חכם יותר וצנוע יותר מניד בראשו בצער כשהוא כותב על טעויותיו שלו,‏ על מרדו ועל סירובו העיקש לנהוג ברחמים.‏ ברור אפוא שיונה אכן למד מהדרכתו הנבונה של יהוה.‏ הוא למד להיות רחמן.‏ ומה לגבינו?‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 16]‏

אלוהים חפץ לראות את הרשעים מגלים חרטה ומשנים את דרכיהם כפי שעשו אנשי נינווה

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 17]‏

בעזרת הקיקיון לימד אלוהים את יונה שיעור ברחמים