החיים בתקופת המקרא — האיכר
החיים בתקופת המקרא — האיכר
”[ישוע] אמר אל תלמידיו: ’הקציר רב, אבל הפועלים מעטים. לכן התפללו אל אדון הקציר שישלח פועלים לקצירו’” (מתי ט׳:37, 38).
פעמים רבות התייחס ישוע במשליו לשיטות חקלאיות ולציוד חקלאי על מנת ללמד עקרונות חשובים (מתי י״א:28–30; מרקוס ד׳:3–9; לוקס י״ג:6–9). מדוע? כיוון שהחברה שבה חי באותה עת הייתה חברה חקלאית. רבים ממאזיניו עסקו בעבודה חקלאית מסורתית שנותרה בעינה מאות שנים. התייחסותו לשגרת יומם עזרה להם להבין את דבריו. הוא היה מעורה בחייהם, והדברים שלימד נגעו לליבם (מתי ז׳:28).
נוכל להבין טוב יותר את משליו של ישוע ופרשיות מקראיות נוספות אם נרחיב מעט את ידיעותינו על חייו של האיכר בן המאה הראשונה לספירה — הגידולים החקלאיים שגידל, הכלים ששימשו אותו והקשיים שהיו לו.
הבה נלווה את האיכר בעבודתו. קרא את הפסוקים המצוינים, וראה מה אתה לומד מהם.
עת לזרוע
האיכר העומד בפתח ביתו מסוכך על עיניו מפני קרני השמש הראשונות ושואף אל קירבו את האוויר הלח. הגשמים ריככו את האדמה צרובת השמש. עת החריש הגיעה. הוא מעמיס על שכמו מחרשת עץ קלה ועושה דרכו אל השדה.
שם, רותם האיכר את שווריו יחדיו ומדרבנם לצאת לדרך. להב הברזל של המחרשה חורץ באדמה הסלעית. הוא אינו הופך את האדמה אלא רק מסרק את פניה וחורש בה תלמים רדודים (1). האיכר מתנדנד לו מצד לצד ומתאמץ לחרוש תלמים ישרים; הוא אף פעם אינו מביט אחורנית שמא יחרוש תלמים עקלקלים (לוקס ט׳:62). עליו להישאר בגבולות חלקתו הקטנה ולהפיק ממנה את המיטב.
השדה, החרוץ תלמים תלמים, מוכן כעת לזריעה. ביד אחת נושא האיכר שק שעורים ובידו השנייה זורה שמאלה וימינה את הזרעים היקרים (2). שבילי הליכה שאדמתם קשה חוצים את שדהו, ולכן עליו לדאוג שזרעיו ייפלו על ”אדמה טובה” (לוקס ח׳:5, 8).
לאחר הזריעה מגיעה העת לשׂדד את האדמה, או לפוררה. האיכר מחבר ענפים קוצניים לצמד שווריו, והם גוררים אותם לאורך השדה. להקות ציפורים גונבות בקולות צווחה זרעים בטרם יכוסו באדמה. לאחר מכן נעזר האיכר במעדר (3) כדי לתחח את האדמה ולסלק עשבים שוטים העלולים לחנוק את השתילים בטרם יבשילו (מתי י״ג:7).
עת לקצור
החודשים חולפים והגשמים יורדים. השיבולים הבשלות מתנועעות להן בשמש ומשוות לשדות מראה לבן (יוחנן ד׳:35).
בעת הקציר ידיהם של האיכר ובני משפחתו עמוסות עבודה. ביד אחת אוסף הקוצר צרור שיבולים ובשנייה מניף מגל ברזל (4). פועלים אחרים אולמים את השיבולים לאלומות (5) ומעמיסים אותן על עגלות או חמורים (6) כדי לקחתן אל משטח הדיש של הכפר.
השמש נראית ככדור בוהק בשמי התכלת הבהירים. בני המשפחה פורשים למנוחה קצרה בצילו של עץ תאנה. הם צוחקים ומשוחחים ואוכלים יחדיו ארוחה קלה הכוללת לחם, דגנים קלויים, זיתים, תאנים מיובשות וצימוקים. בתום הארוחה הם לוגמים בשקיקה מי מעיין מרעננים (דברים ח׳:7).
בשדה סמוך אוספים מלקטים את היבול שנותר מאחור (7). הם עניים ואין בבעלותם חלקת אדמה (דברים כ״ד:19–21).
מאוחר יותר, פורש האיכר את האלומות על משטח הדיש שבכפר, משטח קשיח ומוגבה. השוורים מושכים מורג כבד סחור סחור (8) (דברים כ״ה:4). בתחתית המורג נעוצות אבנים חדות ושיני ברזל המפלחות את גבעולי השיבולים.
האיכר ממתין לשעות הערב שבהן נושבת רוח קלה (רות ג׳:2). בשעות בין הערביים הוא תוחב את קלשון העץ או האת (9) בתבואה שנדושה וזורה אותה ברוח (מתי ג׳:12). גרגרי השעורה נופלים על הרצפה והמוץ נישא ברוח. שוב ושוב הוא מניף את הקלשון עד שהוא מסיים לזרות את כל התבואה.
בשעת הזריחה מתחילות אשת האיכר ובנותיה במלאכת הניפוי (10). הן מנענעות כברות מלאות בגרגרי שעורה וחצץ. הגרגרים נופלים אל תוך סלים, ואילו הפסולת מושלכת הצידה. יש שפע יבול. הפועלים מאחסנים חלק מהדגן בכדים (11). השאר יישפך אל בורות אחסון.
על משטח הדיש המוגבה מיישר האיכר את גבו, מותח את שריריו הדואבים וסוקר את השדות המקיפים את הכפר. הוא מביט בשביעות רצון בשדות השלף הזהובים — עדות לעמל הרב שנעשה. הוא מתבונן בפועלים המטפלים בכרמים, במטעי הזיתים ובעצי הרימון והתאנה. לא רחוק משם מנופף לו אחד השכנים לשלום בשעה שהוא חופר בחלקת הגינה הקטנה שלו. האדמה תניב מלפפונים, עדשים, שעועית, כרישה, חומוס ובצלים. האיכר עומד ומביט השמיימה ונושא תפילה קצרה לאלוהים כדי להודות לו מעומק הלב על מתנותיו הטובות (תהלים ס״ה:10–12).
[תמונות בעמודים 28–30]
(ראה המהדורה המודפסת)
