נולדתי במאונדסוויל,‏ עיר שקטה השוכנת לאורכו של נהר אוהיו שבצפון וירג׳יניה המערבית,‏ ארצות הברית.‏ הייתי השני במשפחה של ארבעה ילדים,‏ ששלושה מהם היו בנים,‏ ולכן אף פעם לא היה רגע משעמם בבית.‏ הוריי היו אנשים חרוצים וישרים שאהבו את הזולת.‏ לא היה לנו הרבה מבחינה חומרית,‏ אבל אף פעם לא היה חסר לנו דבר.‏ בתור עדי־יהוה,‏ הוריי עשו כמיטב יכולתם להטמיע בנו את עקרונות המקרא מגיל צעיר.‏

אולם בגיל ההתבגרות הלב שלי כבר התחיל להתרחק ממה שלמדתי.‏ לא חשבתי שחיים המודרכים על־פי עקרונות המקרא יכולים להיות משמעותיים או מספקים.‏ חשבתי שהדרך היחידה למצוא אושר אמיתי היא להיות חופשי לגמרי.‏ לא חלף זמן רב והפסקתי ללכת לאסיפות של עדי־יהוה.‏ אחי ואחותי בחרו גם הם בקו פעולה מרדני.‏ הורינו ניסו בכל דרך אפשרית לעזור לנו,‏ אבל דחינו את ניסיונותיהם.‏

לא העליתי על דעתי ש”החופש” שכה השתוקקתי אליו יוביל אותי אל מלתעות ההתמכרות.‏ יום אחד בדרכי הביתה מבית־הספר חבר הציע לי סיגריה,‏ ולקחתי.‏ מאותו יום והלאה אמרתי כן למעשים הרסניים רבים.‏ עם הזמן התחלתי לצרוך סמים ואלכוהול ולחיות חיים לא־מוסריים.‏ ככל שחלפו השנים כך לקחתי סמים יותר ויותר קשים והתמכרתי להרבה מהם.‏ שקעתי יותר ויותר עמוק בהתמכרויות שלי והתחלתי למכור סמים כדי לממן את סגנון חיי.‏

לא משנה עד כמה ניסיתי להתעלם מהמצפון שלי,‏ הוא כל הזמן הזכיר לי שדרך החיים שלי פסולה.‏ אבל הרגשתי שהרחקתי לכת ושאין כל דרך חזרה.‏ למרות שהייתי מוקף באנשים במסיבות ובהופעות,‏ פעמים רבות הרגשתי בודד ומדוכא.‏ לא אחת חשבתי על כך שהוריי היו אנשים הגונים וטובים ותהיתי איך יכולתי להתרחק כל כך מדרך הישר.‏

אני הייתי מיואש מעצמי,‏ אבל אחרים לא התייאשו ממני.‏ בשנת 2000 הזמינו אותי הוריי לנכוח בכינוס מחוזי של עדי־יהוה.‏ הלכתי לכינוס בחוסר רצון,‏ ולהפתעתי ראיתי שם את אחי ואחותי שסטו גם הם מדרך הישר.‏

כשהייתי בכינוס נזכרתי שלפני כשנה הייתי בקונצרט רוק שהתקיים באותו מקום.‏ הניגוד שראיתי בין שני האירועים נגע בי עמוקות.‏ בזמן הקונצרט המקום היה מלא אשפה ואפוף עשן סיגריות.‏ רוב הנוכחים שם לא היו חברותיים,‏ והמסר שבמוזיקה היה מדכא.‏ אבל בכינוס הייתי מוקף באנשים מאושרים באמת — אנשים שקיבלו אותי בחמימות למרות שלא ראו אותי שנים.‏ המקום היה נקי,‏ והמסר בכינוס היה מסר של תקווה.‏ ראיתי את ההשפעה החיובית של האמת המקראית וזה גרם לי לתהות למה דחיתי את האמת (‏ישעיהו מ״ח:‏17,‏ 18‏)‏.‏

מייד לאחר הכינוס החלטתי לחזור לקהילה של עדי־יהוה.‏ הכינוס נגע ללבם של אחי ואחותי,‏ וגם הם החליטו לחזור.‏ שלושתנו הסכמנו לקבל שיעורי מקרא אישיים.‏

פסוק שריגש אותי במיוחד היה יעקב ד׳:‏8‏,‏ שם נאמר:‏ ”קרבו לאלוהים,‏ והוא יקרב אליכם”.‏ הבנתי שאם אני רוצה להתקרב לאלוהים,‏ אני צריך לשנות את חיי.‏ הייתי צריך להפסיק לצרוך טבק,‏ סמים ואלכוהול ולעשות שינויים נוספים בחיי (‏קורינתים ב׳.‏ ז׳:‏1‏)‏.‏

ניתקתי את קשריי עם חבריי הקודמים ורכשתי חברים חדשים מקרב עובדי יהוה.‏ מי שעזר לי במיוחד היה זקן־הקהילה שלימד אותי את המקרא.‏ הוא התקשר אליי בקביעות ונהג לבקר אותי כדי לראות מה שלומי.‏ עד היום הוא אחד החברים הכי טובים שלי.‏

באביב 2001 נטבלתי כסמל לכך שהקדשתי את חיי לאלוהים,‏ וכך עשו גם אחי ואחותי.‏ תוכלו לתאר לעצמכם את השמחה שחשו הוריי ואחי הקטן,‏ שכל אותו זמן דבק בָּאמת,‏ כאשר משפחתנו התאחדה סוף סוף בעבודת יהוה.‏

פעם חשבתי שעקרונות המקרא מגבילים מדי,‏ אבל כעת אני רואה בהם הגנה יקרה לאין ערוך.‏ המקרא נתן לי את הכוח להפסיק להשתמש בסמים ולמכור אותם ועזר לי להפוך לאדם התורם לחברה.‏

יש לי הזכות להשתייך לאגודת האחים הכלל עולמית של עובדי יהוה.‏ אנשים אלו באמת אוהבים זה את זה,‏ והם מאוחדים בשירות אלוהים (‏יוחנן י״ג:‏34,‏ 35‏)‏.‏ מתוך אגודת אחים זו הגיעה ברכה מיוחדת — אשתי,‏ אדריאן,‏ שאותה אני אוהב ומוקיר בכל לבי.‏ אנו משרתים יחד את בוראנו,‏ והדבר מסב לנו שמחה רבה.‏

במקום לחיות חיים אנוכיים,‏ אני מקדיש כעת חלק ניכר מזמני לפעילות התנדבותית שבמסגרתה אני מראה לאחרים כיצד גם הם יכולים להפיק תועלת מדבר־אלוהים.‏ פעילות זו מסבה לי את השמחה הגדולה ביותר.‏ אני יכול להגיד בפה מלא שהמקרא שינה את חיי.‏ סוף סוף מצאתי חופש אמיתי.‏