היהודים קברו את מתיהם זמן קצר לאחר מותם,‏ בדרך כלל באותו היום.‏ היו לכך שתי סיבות.‏ ראשית,‏ גופות מרקיבות מהר באקלים החם של המזרח התיכון.‏ שנית,‏ על־פי ההשקפה דאז,‏ אי־קבורת הגופה במשך מספר ימים העידה על זלזול במת ובמשפחתו.‏

בספרי הבשורה ובספר מעשי השליחים מוזכרים לפחות ארבעה מקרים שבהם נקברו המתים ביום מותם (‏מתי כ״ז:‏57–60;‏ מעשי השליחים ה׳:‏5–10;‏ ז׳:‏60 עד ח׳:‏2‏)‏.‏ מאות שנים קודם לכן מתה רחל,‏ אשתו האהובה של יעקב,‏ בשעה שהמשפחה הייתה במסע.‏ במקום להביא את הגופה למקום הקבורה של המשפחה,‏ קבר אותה יעקב ”בדרך.‏.‏.‏ [ל]בית לחם” (‏בראשית ל״ה:‏19,‏ 20,‏ 27–29‏)‏.‏

מסידורי הקבורה המתוארים במקרא ניתן ללמוד שהיהודים הכינו בהקפדה את הגופה לקבורה.‏ משפחתו וחבריו של המת רחצו אותו ומשחו אותו בבשמים ובשמן משובח ועטפו אותו בתכריכים (‏יוחנן י״ט:‏39,‏ 40;‏ מעשי השליחים ט׳:‏36–41‏)‏.‏ שכנים ואחרים יכלו לבוא ולהשתתף בצער המשפחה ולהביע את תנחומיהם (‏מרקוס ה׳:‏38,‏ 39‏)‏.‏

משפחות יהודיות רבות קברו את מתיהן במערות ובקברים שנחצבו בסלע הרך המצוי בשפע באזורים רבים בישראל.‏ בעשותן זאת הן נהגו כמנהג אבותיהן.‏ אברהם,‏ שרה,‏ יצחק,‏ יעקב ואחרים נקברו במערת המכפלה,‏ השוכנת בסמוך לחברון העתיקה (‏בראשית כ״ג:‏19;‏ כ״ה:‏8,‏ 9;‏ מ״ט:‏29–31;‏ נ׳:‏13‏)‏.‏

ישוע נקבר בקבר שנחצב בסלע (‏מרקוס ט״ו:‏46‏)‏.‏ פתח הכניסה לקברים מסוג זה היה בדרך כלל צר.‏ בתוך הקבר נחצבו מספר כוכים שבהם הונחו גופותיהם של בני המשפחה.‏ לאחר שהגופה הרקיבה לחלוטין,‏ נאספו העצמות היבשות והוכנסו לתיבת אבן הקרויה גלוסקמה.‏ כך היה נהוג לעשות בימי ישוע.‏ בדרך זו יכלה המשפחה לפנות מקום בקבר לקבורות נוספות.‏

בשל מצוות השבת נמנעו היהודים מלערוך ביום זה את סידורי הקבורה.‏ היות וישוע מת כשלוש שעות לפני כניסת השבת,‏ קברו אותו יוסף איש רמתיים ואחרים מבלי שהספיקו להכין לגמרי את גופתו לקבורה (‏לוקס כ״ג:‏50–56‏)‏.‏ מסיבה זו הלכו כמה ממקורביו של ישוע לקבר לאחר צאת השבת במטרה לסיים את התהליך (‏מרקוס ט״ז:‏1;‏ לוקס כ״ד:‏1‏)‏.‏