לך בעקבות אמונתם
היא ’נחשבה לצדיקה בזכות מעשיה’
רחב התבוננה מבעד לחלונה בשעה שהפציע השחר על ערבות יריחו. מחוץ לעיר ניצב צבא פולש — חילות ישראל. הצבא החל להקיף את העיר פעם נוספת, כשהוא מותיר אחריו ענן אבק ומשמיע תקיעות שופר רמות.
יריחו הייתה ביתה של רחב. היא הכירה את רחובות העיר, את הבתים, את השווקים השוקקים ואת בתי המלאכה. כמו כן, היא הכירה היטב את תושבי המקום. ככל שחלפו הימים היא יכלה לחוש שהפחד בקרבם הולך וגובר בעוד בני ישראל ממשיכים בטקס המוזר של הקפת העיר פעם ביום. אך בניגוד לבני עירה, רחב לא נתקפה חרדה וייאוש כששמעה את קולות השופר מהדהדים בינות רחובות העיר וכיכרותיה.
השכם בבוקרו של היום השביעי התבוננה רחב בצבא שפתח שוב בצעידה. היא הבחינה שבין חיילי בני ישראל צעדו גם כוהנים שתקעו בשופרות ונשאו את ארון הברית, שייצג את נוכחותו של אלוהיהם, יהוה. נוכל לדמיין את רחב מניחה את ידה על חוט השני שנתלה מחוץ לחלון ביתה, ששכן בצדה החיצוני של חומת יריחו האדירה. חוט זה היווה תזכורת לכך שהיא ומשפחתה יינצלו מהשמדת העיר. האם רחב הייתה בוגדת? בעיני יהוה היא כלל וכלל לא נחשבה לבוגדת. הוא ראה בה אישה בעלת אמונה יוצאת מגדר הרגיל. נחזור כעת לתחילת סיפורה של רחב ונראה מה נוכל ללמוד ממנה.
”רחב הזונה”
העובדה שבכתבי־הקודש נאמר שרחב הייתה זונה זעזעה כמה פרשני מקרא בעבר, ולכן הם טענו שהיא למעשה הייתה בעלת פונדק. אך המקרא אינו משאיר מקום לספק בעניין ואינו מסתיר את העובדות (יהושע ב׳:1; עברים י״א:31; יעקב ב׳:25). בחברה הכנענית העיסוק של רחב ככל הנראה לא נחשב למקצוע מביש במיוחד. עם זאת, התרבות של האדם אינה יכולה תמיד להשתיק את מצפונו, החוש הפנימי שהעניק יהוה לכל בני האדם המאפשר לנו להבחין בין טוב לרע (רומים ב׳:14, 15). ייתכן שרחב הרגישה שהיא מנהלת אורח חיים בזוי. בדומה לרבים כיום הנמצאים בנסיבות דומות, היא אולי חשה לכודה ולא ראתה דרך אחרת לתמוך במשפחתה.
אין ספק שרחב ייחלה לחיים טובים יותר. ארץ מולדתה הייתה מלאה באלימות והפקרות מינית, לרבות גילוי עריות ומשכב בהמה (ויקרא י״ח:3, 6, 21–24). הארץ כולה הייתה נגועה ברעות חולות כאלה בעיקר בהשפעת הדת. במהלך הטקסים במקדשים התבצעו מעשי זנות, ובמסגרת הפולחן השטני של הבעל, המולך ואלים נוספים נהוג היה לשרוף ילדים חיים כקורבן.
מעלליהם של הכנענים לא נעלמו מעיניו של יהוה, ובשל מעשיהם הרעים הרבים הוא אמר: ”ותִטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה. ותקיא הארץ את יושביה” (ויקרא י״ח:25). כיצד התכוון אלוהים להעניש את הכנענים? אלוהים הבטיח לבני ישראל: ”נשל יהוה אלוהיך את הגויים [האלה] מפניך מעט מעט” (דברים ז׳:22). מאות שנים קודם לכן הבטיח יהוה לתת את הארץ לצאצאי אברהם, ו”אלוהים... אינו יכול לשקר” (טיטוס א׳:2; בראשית י״ב:7).
יהוה פסק שעמים מסוימים בארץ יימחו לחלוטין (דברים ז׳:1, 2). בתור ”שופט כל הארץ” הפועל תמיד בצדק, הוא קרא את לבבם של כל יושבי הארץ וידע עד כמה עמוקים שורשי רשעתם ושחיתותם (בראשית י״ח:25; דברי הימים א׳. כ״ח:9). מה הרגישה רחב כשהבינה שעירה נידונה לכליה? נוכל רק לתאר לעצמנו מה חלף במוחה כשהגיעו לאוזניה דיווחים על בני ישראל. היא שמעה שאלוהי ישראל הנחיל לעמו — אומה של עבדים עשוקים — ניצחון מוחץ על צבא מצרים, הצבא האדיר ביותר בעולם דאז. ועתה בני ישראל עמדו להתקיף את יריחו. אך תושבי העיר לא סרו מדרכיהם המרושעות. ניתן להבין מדוע המקרא מתאר את הכנענים כ”ממרים” (עברים י״א:31).
רחב הייתה שונה. יכול להיות שלאורך השנים היא הרהרה בדיווחים ששמעה על בני ישראל ועל יהוה, האל שאותו עבדו. הוא היה שונה לגמרי מאלילי כנען. הוא נלחם למען עמו ולא נהג בהם באכזריות; הוא שמר על הטוהר המוסרי של משרתיו ולא השחית את מידותיהם. נשים היו יקרות ערך בעיניו, והוא לא התייחס אליהן כאל אובייקט מיני שניתן לקנות, למכור ולנצל לשם פולחן מתועב. כשרחב גילתה שבני ישראל חונים מעבר לנהר הירדן ושהם עומדים לתקוף את העיר, היא ודאי חששה לגורלם של תושבי עירה. האם יהוה הבחין ברחב והוקיר את הטוב שבה?
רבים כיום נמצאים במצב דומה לזה של רחב. הם מרגישים לכודים באורח חיים הגוזל מהם את כבודם העצמי ואת שמחתם. הם חשים חסרי ערך ושאיש אינו מבחין בהם. סיפורה של רחב הוא תזכורת מנחמת לכך שאלוהים שם לב לכל אחד מאתנו. גם אם אנו מרגישים שאנו מצויים בנקודת שפל בחיינו, ”הוא אינו רחוק מאף אחד מאתנו” (מעשי השליחים י״ז:27). הוא קרוב אלינו וחפץ להעניק תקווה לכל מי שמגלים בו אמונה. האם רחב האמינה בו?
היא קיבלה את המרגלים
יום אחד, זמן מה לפני שבני ישראל החלו להקיף את יריחו, הופיעו בפתח ביתה של רחב שני זרים. שני הגברים קיוו שלא יבחינו בהם, אך העיר כולה הייתה שרויה במתח, ורבים ניסו לשים לב אם חדרו אליה מרגלים מקרב בני ישראל. סביר להניח שרחב חדת ההבחנה הבינה מייד מי הם היו. אומנם לא היה זה דבר יוצא דופן ששני גברים זרים מגיעים אל ביתה, אך הללו ביקשו רק מקום לינה ולא שירותי מין.
שני הגברים היו מרגלים ממחנה ישראל. יהושע מפקדם שלח אותם כדי לגלות את הצדדים החזקים והחלשים של יריחו. זו הייתה העיר הראשונה,
ואולי החזקה ביותר, מבין ערי כנען שהיה על בני ישראל לכבוש. יהושע רצה לדעת עם מה יהיה עליו ועל אנשיו להתמודד. אין ספק שהמרגלים בחרו במכוון לבוא למקום מגוריה של רחב, שהרי בביתה של זונה סביר להניח שלא יבחינו בנוכחותם של זרים. ייתכן שהמרגלים גם קיוו ללקט מידע מועיל משיחות אגביות שישמעו שם.במקרא נאמר שרחב ”אירחה את השליחים” (יעקב ב׳:25). היא הכניסה אותם לביתה ואפשרה להם להישאר אצלה, אף שאולי היו לה חשדות לגבי זהותם ומטרתם. יכול להיות שהיא קיוותה ללמוד עוד על יהוה אלוהים.
אך לפתע הגיעו שליחים מטעם מלך יריחו. נפוצה השמועה שמרגלים מקרב בני ישראל נמצאים בביתה של רחב. מה היא תעשה? אם תגן על שני הזרים הללו, האם לא תסכן בכך את חייה ואת חייהם של כל בני משפחתה? אם תושבי המקום יגלו שהיא נתנה מחסה לאויביהם, הם יהרגו את כולם. מצד שני, כעת רחב ידעה בוודאות מהי זהותם של הגברים. היא ודאי כבר הכירה בעליונותו של יהוה על פני אליליה, וזו הייתה ההזדמנות שלה להראות שהיא מצדדת בו.
לרחב לא היה זמן רב לחשוב על צעדיה, אך היא גילתה תושייה ופעלה בזריזות. היא החביאה את המרגלים בין גבעולי פשתים שהונחו לייבוש על הגג השטוח של ביתה. אחרי כן היא פנתה אל שליחי המלך ואמרה להם: ”כן, באו אליי האנשים ולא ידעתי מאין המה. ויהי השער לסגור בחושך והאנשים יצאו. לא ידעתי אנה הלכו האנשים, רִדפו מהר אחריהם כי תשיגום” (יהושע ב׳:4, 5). דמיין לעצמך את רחב מתבוננת בפניהם של נציגי המלך ותוהה אם הם מבחינים שלבה פועם בחוזקה.
התכסיס שלה הצליח. אנשי המלך יצאו במהירות לכיוון נהר הירדן (יהושע ב׳:7). רחב ודאי נשמה לרווחה. בעזרת תחבולה פשוטה היא הצליחה להציל את משרתי יהוה הנאמנים מיד מבקשי נפשם, אשר לא הייתה להם הזכות לדעת את האמת לגבי מקום הימצאותם של המרגלים.
רחב מיהרה לעלות לגג ולספר לשני המרגלים את אשר עשתה. היא גם חשפה בפניהם עובדה חשובה: בני עמה נאחזו חיל ורעדה מפני בני ישראל. עד כמה שמחו המרגלים לשמע בשורות טובות אלה. הכנענים המרושעים החלו להתמלא פחד וחרדה לנוכח כוחו של יהוה אלוהי ישראל. אך רחב אמרה דבר נוסף הנושא משמעות רבה יהושע ב׳:11). די היה לה בדיווחים ששמעה לגבי פעלי יהוה כדי להשתכנע שאלוהי ישראל ראוי לאמונהּ. היא שמה את מבטחה ביהוה.
יותר עבורנו: ”יהוה אלוהיכם הוא אלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת” (לרחב לא היה ספק שיהוה ינחיל ניצחון לעמו. לכן היא התחננה לרחמים וביקשה מהמרגלים שיחוסו עליה ועל משפחתה. המרגלים הסכימו בתנאי שרחב תשמור את סודם ותקשור חוט שני מחוץ לחלון ביתה שבחומת העיר. אם תעשה זאת, החיילים יגנו עליה ועל משפחתה (יהושע ב׳:12–14, 18).
נוכל ללמוד לקח חשוב מאמונתה של רחב. כפי שמסביר המקרא, ”האמונה באה כתוצאה משמיעת הדבר” (רומים י׳:17). היא שמעה דיווחים מהימנים לגבי כוחו וצדקתו של יהוה אלוהים, ולכן האמינה בו ושמה בו את מבטחה. כיום עומד לרשותנו ידע נרחב בהרבה על יהוה. האם נעשה מאמצים להכירו ונגלה בו אמונה על בסיס מה שאנו לומדים מתוך דברו, המקרא?
נפילת חומות יריחו האדירות
בהכוונת רחב ירדו שני המרגלים מן החומה בעזרת חבל שהשתלשל מחלונה וברחו אל ההרים. צפונית ליריחו היו מערות רבות במדרונות התלולים, והמרגלים יכלו להסתתר שם עד שתחלוף הסכנה ויתאפשר להם לחזור למחנה ישראל ולדווח את הבשורות הטובות שסיפרה להם רחב.
בהמשך אנשי יריחו ודאי נתקפו פחד כששמעו שיהוה עצר באורח פלא את זרימת מימי הירדן ואפשר לבני ישראל לחצות את הנהר (יהושע ג׳:14–17). אך עבור רחב זו הייתה ראיה נוספת לכך שהיא פעלה בתבונה כשהחליטה לבטוח ביהוה.
אחרי כן, במשך שישה ימים ארוכים, צעדו בני ישראל סביב יריחו — הקפה אחת בכל יום. כעת הגיע היום השביעי, והוא היה שונה משאר הימים. כפי שהוזכר בתחילת המאמר, בני ישראל החלו לצעוד עם עלות השחר, ולאחר הקפה אחת של העיר, הם המשיכו להקיפה שוב ושוב (יהושע ו׳:15). מדוע הם עשו זאת?
בסוף ההקפה השביעית חדל הצבא לצעוד. נדמו קולות השופרות. השתררה דממה. אפשר היה להרגיש את המתח באוויר. ואז, לאחר סימן מיהושע, השמיעו לראשונה חילות ישראל את קולם והריעו תרועה גדולה. האם החיילים שעל חומות יריחו חשבו שהקריאות הללו הן מתקפה מוזרה? אם כן, לא היה זה לזמן רב. החומה האדירה החלה לנוע מתחת לרגליהם. היא רעדה, נבקעה ולבסוף התמוטטה. אך כשענן האבק התפוגג, נתגלה שחלק אחד מהחומה נותר ללא פגע. ביתה של רחב עמד על תלו, עדות בלתי נשכחת לאמונתה. נסה לתאר לעצמך מה היא חשה בראותה שיהוה הגן עליה. * היא ובני ביתה ניצלו! (יהושע ו׳:10, 16, 20, 21).
עם יהוה רחש כבוד לרחב על שום אמונתה. כשבני ישראל ראו בית יחיד ניצב בין הריסות החומה, הם ידעו שיהוה תמך בה. היא ומשפחתה נושעו מן ההשמדה שניחתה על העיר המרושעת. לאחר הקרב הותר לרחב לשכון ליד מחנה ישראל. לימים היא הפכה לחלק מעם ישראל ונישאה לשלמון. בנם בועז היה איש אמונה למופת, והוא נשא את רות המואבייה לאישה * (רות ד׳:13, 22). דוד המלך וישוע המשיח היו מצאצאיה של משפחה מיוחדת זו (יהושע ו׳:22–25; מתי א׳:5, 6, 16).
סיפורה של רחב הנו עדות לכך שכל אחד מאתנו יקר בעיני יהוה. איש אינו נעלם מעיניו, והוא קורא את לבנו ומתמלא שמחה כאשר הוא רואה שיש לנו אמונה הדומה לזו של רחב. אמונתה הניעה אותה לפעולה. המקרא מציין שהיא ’נחשבה לצדיקה בזכות מעשיה’ (יעקב ב׳:25). הבה ננהג בחוכמה ונחקה את אמונתה!