בימי האימפריה הרומית המונים הפכו לעבדים כתוצאה מכיבושי שטחים ומחטיפות. השבויים נמכרו, ורובם לא זכו לראות שוב את ביתם או את משפחתם.‏

עבדים רבים הועבדו בפרך עד מוות במכרות. לעומתם העבדים שעבדו בשדות או ביצעו עבודות משק בית נהנו מתנאים טובים יותר. חלק מן העבדים אולצו לענוד קולר ברזל עם תליון שבו צוין הפרס המובטח למי שישיב את העבד לבעליו במקרה שיימלט. אם עבד ניסה לברוח מספר פעמים, נהוג היה להטביע על מצחו את האות F כקיצור של המילה הלטינית fugitivus (נמלט).‏

באיגרת אל פילימון במקרא מסופר על אוניסימוס, עבד נמלט שהשליח פאולוס שלח בחזרה אל אדונו, פילימון. פאולוס פנה אל פילימון על בסיס ידידותם וביקש ממנו לנהוג בעבדו באהבה ו’לקבל את פניו בחום’ אף שהייתה לו הזכות החוקית להענישו בחומרה (‏פילימון 10, 11,‏ 15–18‏).‏

בפניקיה, ששכנה בתחומי לבנון של ימינו, הופק צבע הארגמן הצורי, אשר נקרא כך על שם העיר צור. שלמה המלך עיטר את בית המקדש באריגי צמר בצבע ארגמן שיוצרו על־ידי איש מלאכה מצור (‏דברי הימים ב’. ב’:​12, 13‏).‏

ארגמן צורי היה הצבע היקר ביותר בימי קדם בעיקר מפני שהפקתו הייתה תהליך ארוך ומורכב. ראשית, הדייגים לכדו כמויות גדולות של חלזונות ארגמון * החיים במים מלוחים. נדרשו כ־12,000 חלזונות לצביעת בגד אחד. לאחר מכן שלפו את החלזונות מקונכיותיהם והסירו את בלוטות הצבע שלהם. יצרני הארגמן ערבבו את הבלוטות עם מלח והשאירו אותן לייבוש בשמש לשלושה ימים. לבסוף הם הניחו אותן בסיר גדול, הוסיפו מי ים, כיסו את הסיר במכסה ובישלו את התערובת בחום נמוך במשך כמה ימים נוספים.‏

הודות לקשרי המסחר שלהם ולמושבות שהקימו התאפשר לפניקים לייצר ארגמן צורי ולסחור בו במשך מאות שנים. נמצאו שרידים ארכיאולוגיים המעידים על ייצור ארגמן ברחבי אגן הים התיכון, לרבות בעיר קדיס שבספרד הרחוקה.‏