‏”וייקח יהוה אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ויצו יהוה אלוהים על האדם לאמור: ’מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות’” (‏בראשית ב’:15–17‏).‏

אלוהים הניח את אדם הראשון בגן עדן עלי אדמות, והיו בו שפע בעלי חיים וצמחים מרהיבים. גדלו שם עצי פרי שמהם יכול היה אדם לאכול כאוות נפשו. אולם יהוה אלוהים אסר על אדם לאכול מעץ מסוים והזהיר אותו שאם יאכל מפריו, מות ימות.‏

האם אדם הראשון הבין את האיסור? הוא ידע מהו מוות, שהרי הוא היה עד למותם של בעלי חיים. אילו אלוהים התכוון שאדם הראשון ימות בסופו של דבר, אזי לאזהרתו לא הייתה משמעות רבה. אדם הבין שאם יציית לאלוהים ולא יאכל מהפרי האסור, הוא יחיה לנצח — ולא ימות לעולם.‏

יש המאמינים שהעץ סימל יחסי מין, אך אין זה כך. אחרי הכול, יהוה אמר לאדם וחוה: ”פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה” (‏בראשית א’:28‏). האיסור נגע לעץ ממשי. יהוה כינה אותו ”עץ הדעת טוב ורע” מפני שהוא סימל את זכותו לקבוע עבור בני האדם מה טוב ומה רע. אילו אדם לא היה אוכל מן העץ, הוא היה מוכיח את צייתנותו ואת הערכתו כלפי מי שברא אותו ובירך אותו בשפע.‏

‏”לאדם אמר [אלוהים]: ’כי... [אכלת] מן העץ אשר ציוויתיך לאמור ”לא תאכל ממנו”, ... בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת. כי עפר אתה ואל עפר תשוב’” (‏בראשית ג’:17,‏ 19‏).‏

אדם אכל מן הפרי האסור. מעשה זה, שהעיד על חוסר צייתנות, היה חמור מאוד. היה זה מרד — זלזול משווע בכל הדברים הטובים שעשה עבורו יהוה. באכלו מן הפרי דחה אדם הראשון את יהוה ובחר בקו פעולה עצמאי שגרר אחריו השלכות הרסניות.‏

כפי שחזה יהוה, אדם הראשון לבסוף מת. אלוהים יצר את אדם ”עפר מן האדמה” ואמר לו: ”אל עפר תשוב”. אדם לא המשיך להתקיים כצורת חיים אחרת ולא עבר לעולם אחר. במותו הוא הפך לחסר חיים כמו העפר שממנו נוצר (‏בראשית ב’:7;‏ קהלת ט’:5,‏ 10‏).‏

‏”על־ידי אדם אחד נכנס החטא אל העולם ועקב החטא בא המוות, וכך התפשט המוות אל כל בני האדם משום שכולם חטאו” (‏רומים ה’:12‏).‏

לחטאו של אדם, כלומר לאי־צייתנותו, היו השלכות מרחיקות לכת. כשאדם הראשון חטא, הוא לא איבד חיים של 70 או 80 שנה, אלא את התוחלת לחיות לנצח. הוא גם איבד את שלמותו, ולא היה בידו אלא להוריש אי־שלמות לכל יוצאי חלציו.‏

כולנו צאצאיו של אדם, וירשנו ממנו אי־שלמות בלי שהייתה לנו אפשרות בחירה בעניין. זו הסיבה שאנו נוטים לחטוא ובסופו של דבר מתים. פאולוס תיאר היטב את מצבנו העגום. הוא כתב: ”אני בשר ודם ונמכרתי לחטא. אדם אומלל שכמוני! מי יציל אותי מגוף זה המוביל למותי?” פאולוס השיב על שאלתו שלו: ”תודה לאלוהים על ישוע המשיח אדוננו!” (‏רומים ז’:14,‏ 24, 25‏).‏

‏”האב שלח את בנו כמושיע העולם” (‏יוחנן א’. ד’:14‏).‏

יהוה אלוהים דאג לאמצעי שיבטל את השלכות החטא וישחרר אותנו מדין מוות נצחי. כיצד? הוא שלח את בנו אהובו מן השמיים כדי שייוולד כאדם מושלם כמו אדם הראשון. אך בשונה מאדם הראשון, ישוע ”לא עשה כל חטא” (‏פטרוס א’. ב’:22‏). הואיל והיה מושלם, דין המוות לא חל עליו, והוא יכול היה לחיות לנצח כאדם מושלם.‏

אולם יהוה הרשה שישוע יומת בידי אויביו. שלושה ימים לאחר מכן הקים אותו יהוה לתחייה כיצור רוחני, ובהמשך שב ישוע לשמיים. שם הציג בפני אלוהים את הערך של חיי האנוש המושלמים שלו שהוקרבו במטרה להשיב את מה שאיבדו צאצאי אדם הראשון בשל חטאו. יהוה קיבל את הקורבן ופתח בפני מי שמגלים אמונה בישוע את האפשרות לזכות בחיי עולם (‏רומים ג’:23, 24;‏ יוחנן א’. ב’:2‏).‏

ישוע שילם את המחיר הדרוש כדי להשיב לאנושות את שאיבד אדם. הוא סבל ומת עבורנו על מנת שנוכל לחיות לנצח. במקרא נאמר: ”ישוע... סבל מוות; בחסד אלוהים הוא טעם מוות למען הכול” (‏עברים ב’:9‏).‏

האופן שבו פעל יהוה מלמד אותנו רבות עליו. על־פי דרישות הצדק הנעלות שלו, אנשים לא־מושלמים אינם יכולים לגאול את עצמם. אך אהבתו ורחמיו הניעו אותו לעמוד בדרישותיו שלו במחיר אישי כבד — להקריב את בנו יחידו כדי לספק את מחיר הפדות (‏רומים ה’:6–8‏).‏

‏”המשיח אכן קם מן המתים, ביכורי כל המתים; שכן הואיל והמוות בא על־ידי אדם, גם תחיית המתים היא על־ידי אדם. הן כפי שבגלל אדם הכול מתים, כך גם בזכות המשיח הכול יוחיו” (‏קורינתים א’. ט”ו:20–22‏).‏

אין עוררין על כך שישוע חי ומת. אולם אילו ראיות יש לכך שהוא קם לתחייה? אחת הראיות החותכות ביותר היא העובדה שלאחר תחייתו התגלה ישוע לאנשים רבים בנסיבות שונות ובמקומות שונים. באחד המקרים הוא נראה ליותר מ־500 איש. השליח פאולוס כתב על מקרה זה באיגרתו אל הקורינתים וציין שחלק מעדי הראייה עדיין היו בחיים, ולכן יכלו להעיד על מה שראו ושמעו (‏קורינתים א’. ט”ו:3–8‏).‏

כשפאולוס כתב שהמשיח הוא ”ביכורי” המוקמים לתחייה, הוא למעשה הצביע על כך שגם אחרים עתידים לקום לתחייה. ישוע עצמו אמר שתבוא העת ש”כל שוכני הקברים... יצאו” (‏יוחנן ה’:28, 29‏).‏

‏”כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו, למען לא יאבד כל המגלה אמונה בו, אלא ינחל חיי עולם” (‏יוחנן ג’:16‏).‏

הפרקים הראשונים במקרא מספרים כיצד נכנס המוות לעולם וכיצד אבד גן העדן. הפרקים האחרונים מספרים על העת שבה המוות ימוגר ואלוהים ישיב את תנאי גן העדן לכדור הארץ. בימים ההם יוכלו בני האדם לחיות לנצח וליהנות מחיים מאושרים ומספקים. בספר ההתגלות כ”א:4 כתוב: ”המוות לא יהיה עוד”. כדי להדגיש עד כמה ודאית התגשמותה של הבטחה זו, נאמר בפסוק 5‏: ”מילים אלו נאמנות ומהימנות”. אין דבר היכול למנוע מיהוה להגשים את הבטחותיו.‏

האם אתה מאמין ש”מילים אלו נאמנות ומהימנות”? אם כן, למד עוד על ישוע המשיח וגלה אמונה בו. אם תעשה זאת, תשביע את רצונו של יהוה. הוא יברך אותך כיום בשפע, ותהיה לך התקווה לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות, שבו ”המוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד”.‏