גדלתי באנקרם, עיירה קטנה במדינת ניו יורק. בעיירה היו מחלבות רבות. למעשה, היו בה יותר פרות מבני אדם.‏

משפחתנו נהגה לפקוד את הכנסייה היחידה בעיירה. בימי ראשון בבוקר צחצח סבי את נעליי, ואז לקחתי את המקרא הקטן הלבן שנתנה לי סבתי והלכתי לשיעורי דת בכנסייה. חינכו אותי ואת אחיי לעבוד קשה, לכבד את הזולת, לעזור לאחרים ולהעריך את כל הברכות שקיבלנו בחיים.‏

כשגדלתי עזבתי את הבית והפכתי למורה. היו לי הרבה שאלות על אלוהים ועל החיים. חלק מתלמידיי היו כישרוניים מאוד, ואילו אחרים פחות, אבל הם התאמצו מאוד להצליח. היו תלמידים שסבלו ממגבלות גופניות, ואילו אחרים היו בעלי כושר גופני מעולה. זה נראה לי לא־הוגן. לפעמים הורים של תלמידים בעלי מוגבלויות אמרו משפטים כמו: ”ככה אלוהים רצה שהילד שלי יהיה”. שאלתי את עצמי למה אלוהים מרשה שתינוקות ייוולדו עם מוגבלויות. הרי הם לא עשו כל רע.‏

מלבד זאת גם תהיתי: ’איזו מטרה משמעותית אני אמורה להשיג בחיים?’ הרגשתי שחיי חולפים מהר. אומנם גדלתי במשפחה אוהבת, רכשתי השכלה טובה ועסקתי במקצוע שמעניין אותי, אבל במבט קדימה החיים שלי נראו ריקים מתוכן. לכל היותר יכולתי להתחתן, לקנות בית יפה, להביא ילדים לעולם, להמשיך לעבוד עד הפרישה ולבסוף להגיע לבית אבות. שאלתי את עצמי אם בחיים טמון יותר מכך.‏

קיץ אחד נסעתי לטייל באירופה עם כמה מורות אחרות. ביקרנו בכנסיית וסטמינסטר, בקתדראלת נוטרדאם שבפריז, בוותיקן ובכמה כנסיות קטנות יותר. בכל כנסייה שאלתי את השאלות שהעסיקו אותי. גם לאחר שחזרתי לביתי בסלוטסבורג, ניו יורק, ביקרתי בכמה כנסיות. אבל באף אחת מהן לא קיבלתי תשובות שהניחו את דעתי.‏

 יום אחד ניגשה אליי תלמידה בת 12 ושאלה אותי שלוש שאלות. ראשית, היא שאלה אותי אם אני יודעת שהיא אחת מעדי־יהוה. השבתי שכן. שנית, היא שאלה אם הייתי רוצה לדעת עוד על עדי־יהוה. שוב אמרתי כן. שלישית, היא שאלה אותי איפה אני גרה. כשנתתי לה את הכתובת שלי, התברר לנו שאני גרה ממש קרוב לביתה. לא תיארתי לעצמי ששלוש שאלות של ילדה קטנה ישנו את חיי לתמיד.‏

זמן קצר אחרי כן היא החלה להגיע לביתי באופניים כדי ללמד אותי את המקרא. שאלתי אותה את אותן השאלות ששאלתי מנהיגי דת רבים. אך בניגוד אליהם היא נתנה לי תשובות ברורות ומספקות מהמקרא שלי — תשובות שמעולם לא שמעתי קודם לכן!‏

הדברים שלמדתי מהמקרא הסבו לי שמחה וסיפוק. כל כך נדהמתי כשקראתי את הכתוב ביוחנן א’. ה’:19‏: ”העולם כולו נתון לשליטת הרָשע”. חשתי הקלה עצומה כשהבנתי שהשטן, ולא אלוהים, הוא הגורם לכל הכאב שאנו רואים סביבנו ושבעתיד יתקן אלוהים את המצב (‏ההתגלות כ”א:3, 4‏). שמתי לב שהמקרא הוא ספר הגיוני כשמסבירים אותו בצורה ברורה. למרות שמי שלימדה אותי הייתה רק בת 12, ידעתי שהאמת היא האמת, ואין זה משנה מי מלמד אותה.‏

אבל רציתי לבדוק אם עדי־יהוה חיים לפי מה שהם מלמדים. למשל, המורה הצעירה שלי הדגישה בפניי שעובדי האל האמיתיים צריכים לגלות תכונות כמו סבלנות וטוב לב (‏גלטים ה’:22, 23‏). החלטתי לבחון אותה כדי לראות אם היא נוהגת כך בעצמה. פעם אחת איחרתי בכוונה לשיעור שלי. הייתי סקרנית לראות אם היא תחכה לי ואם היא תכעס שאיחרתי. כשנכנסתי לחניה, ראיתי אותה יושבת על מדרגות הכניסה של ביתי ומחכה לי. היא רצה לרכב ואמרה: ”עמדתי ללכת הביתה ולבקש מאימא שתתקשר לבתי החולים ולמשטרה כדי לראות שלא קרה לך כלום, כי את אף פעם לא מאחרת לשיעורים. כל כך דאגתי לך!”‏

במקרה אחר שאלתי אותה שאלה קשה מדי לגילה. רציתי לראות אם היא תנסה להמציא תשובה משל עצמה. כשהעליתי את השאלה שלי, היא נתנה בי מבט רציני ואמרה: ”זאת שאלה קשה. אני אכתוב אותה ואשאל את ההורים שלי”. וכבר בשיעור הבא היא הביאה הוצאה של המצפה שבה הייתה התשובה לשאלה שלי. זה מה שמצא חן בעיניי אצל עדי־יהוה — שמצאתי בפרסומים שלהם תשובות מהמקרא לכל השאלות שלי. המשכתי לקבל שיעורים ממורתי הצעירה, וכעבור שנה נטבלתי כאחת מעדי־יהוה.‏ *

כשסוף סוף מצאתי תשובות מספקות לשאלות שלי, השתוקקתי לספר לכל אחד על מה שלמדתי (‏מתי י”ב:35‏). בהתחלה המשפחה שלי התנגדה לאמונתי החדשה. אך עם הזמן הם התרככו. אמי החלה ללמוד את המקרא זמן קצר לפני מותה. אני בטוחה שהיא החליטה לשרת את יהוה אף־על־פי שהיא לא הספיקה להיטבל.‏

בשנת 1978 נישאתי לעד־יהוה ששמו אליאס קזאן. ב־1981 הוזמנו להצטרך למשפחת בית־אל * בארצות הברית. למרבה הצער, אחרי ארבע שנים בלבד, נפטר אליאס. למרות שנותרתי אלמנה, המשכתי בתפקידי בבית־אל, וזה נתן לי משהו להתמקד בו וניחם אותי במידת מה.‏

בשנת 2006 התחתנתי עם חבר בית־אל ששמו ריצ’ארד אלדרד. ריצ’ארד ואני מוקירים את הזכות לשרת יחד בבית־אל‏. כעת, לאחר שלמדתי את האמת על אלוהים, אני משוכנעת שמצאתי לא רק את התשובות שחיפשתי, אלא גם משמעות אמיתית לחיי — וכל זה התחיל בשלוש שאלות ששאלה אותי ילדה קטנה.‏