מורשת זו החלה בתומס (1)‏ * ויליאמס אשר נולד ב־20 בינואר 1815 בהורנקאסל, אנגליה. אמו נפטרה שנתיים לאחר לידתו, ואביו, ג’ון ויליאמס, גידל אותו, את אחותו ואת שני אחיו. ג’ון לימד את תומס נגרות, אך תומס שאף לעסוק בתחום שונה.‏

באותם ימים היה גל של התעוררות דתית באנגליה. המטיף ג’ון וסלי פרש מהכנסייה האנגליקנית והקים את התנועה המתודיסטית, אשר שמה דגש בלימוד אישי של המקרא ובהטפה דתית. עד מהרה התפשטו תורותיו של וסלי לכל עבר, ומשפחת ויליאמס אימצה אותן אל לבה. תומס הפך למטיף מתודיסטי ומייד התנדב לשמש כמיסיונר באזור דרום האוקיינוס השקט. ביולי 1840 הוא ואשתו הטרייה מרי (2) הגיעו לאי לקבה * בפיג’י, אי געשי שהיה מאוכלס באותם ימים בקניבלים.‏

בשנותיהם הראשונות בפיג’י חוו תומס ומרי תלאות וקשיים. הם עמלו שעות על גבי שעות בתנאים פרימיטיביים ובחום הטרופי. הם גם היו עדים למעשי זוועה בל יתוארו — מלחמות שבטיות, חניקת אלמנות, רצח ילדים וקניבליזם. נוסף על כך, המקומיים לרוב התנגדו למסר שבפיהם. מרי ובנה הבכור, ג’ון, נפלו למשכב וכמעט מתו. ב־1843 כתב תומס: ”הרגשתי שאני עומד לכרוע תחת הנטל. ... הייתי על סף ייאוש”. בכל זאת, הוא ומרי עמדו איתן ושאבו כוחות מאמונתם ביהוה אלוהים.‏

תומס השתמש בכישורי הנגרות שלו כדי לבנות את הבית הראשון בסגנון אירופי בפיג’י — בית בעל רצפה מוגבהת עם פתחי אוורור וחידושים נוספים שעוררו סקרנות רבה בקרב המקומיים. זמן קצר לפני שהושלמה בניית הבית ילדה מרי את בנה השני, תומס ויטון (3) ויליאמס, סב סבו של אבי.‏

ב־1843 סייע תומס האב בתרגום בשורת יוחנן לפיג’ית, משימה שהייתה קשה לו במיוחד.‏ * עם זאת, הוא היה אנתרופולוג מוכשר שניחן בכושר הבחנה חד. הוא תיעד בקפידה את מחקריו בספרו פיג’י ותושביה ‏(Fiji and the Fijians) חיבור קלאסי שיצא לאור ב־1858 המתאר את החיים בפיג’י באותם ימים.‏

 לאחר 13 שנים של עמל ויגע בפיג’י הידרדרה בריאותו של תומס בצורה משמעותית, והוא היגר עם משפחתו לאוסטרליה. לאחר קריירה ארוכה ומכובדת כאיש כמורה נפטר תומס ב־1891 בבלארט, ויקטוריה.‏

ב־1883 עברו תומס ויטון ויליאמס ואשתו פיבי (4) עם משפחתם הצעירה לפֶּרת, אוסטרליה המערבית. בנם השני, ארתור בייקוול (5) ויליאמס, סבו של סבי, היה אז בן תשע.‏

כשארתור הגיע לגיל 22 הוא ניסה את מזלו בקלגורלי, עיירת מכרות זהב כ־600 ק”מ מזרחית לפרת. שם הוא קרא מספר פרסומים מטעם תלמידי המקרא הבינלאומיים, כפי שנודעו בזמנו עדי־יהוה. הוא גם עשה מינוי לכתב העת המצפה של ציון. ארתור התרשם מהדברים שקרא והחל לחלוק עם אחרים את ידיעותיו החדשות ולקיים אסיפות ללימוד המקרא. התחלה צנועה זו הייתה ראשיתה של פעילותם של עדי־יהוה באוסטרליה המערבית.‏

ארתור גם סיפר לבני משפחתו על הדברים שלמד. אביו, תומס ויטון, תמך בהחלטתו של ארתור להצטרף לתלמידי המקרא, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן. אמו פיבי ואחיותיו, ויולט ומרי, הצטרפו גם הן לתלמידי המקרא. ויולט הפכה לחלוצה, כלומר מבשרת במלוא זמנה‏. ארתור אמר שהיא הייתה ”החלוצה הטובה, הנלהבת והחרוצה ביותר באוסטרליה המערבית”. ארתור מן הסתם לא היה אובייקטיבי. עם זאת, קנאותה של ויולט השפיעה רבות על הדור הבא של משפחת ויליאמס.‏

בהמשך התחתן ארתור ועבר לדוניברוק, עיירה בדרום־מערב אוסטרליה המערבית שתושביה עסקו בגידול פֵּרות. שם קיבל את הכינוי ”הזקן המטורף של 1914” מכיוון שהכריז בהתלהבות על נבואות המקרא המצביעות על שנה זו.‏ * אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פסקו ההקנטות. ארתור נהג לדבר על אמונתו עם לקוחות בחנות שהייתה בבעלותו. הוא הניח ספרות מקראית במקום בולט בחלון הראווה. הוא גם הציב שם שלט שבו הציע סכום של 100 פאונד למי שיוכיח שתורת השילוש נכונה — דוקטרינה לא־מקראית שארתור דחה מכול וכול. איש לא הצליח לזכות בכסף.‏

בית משפחת ויליאמס שימש כמקום מפגש מרכזי ללימוד קבוצתי של המקרא ולקיום אסיפות קהילתיות בדוניברוק. לימים בנה ארתור בעיירה אולם מלכות, כלומר מקום התכנסות, שהיה אחד מהראשונים באוסטרליה המערבית. גם בשנות ה־70 המאוחרות לחייו הוא נהג ללבוש חליפה, לענוב  עניבה, להניח אוכף על דול, סוסו הזקן, ולצאת לבשר לאורכו ולרוחבו של מחוז דוניברוק.‏

ילדיו של ארתור הושפעו עמוקות מאביהם, שהיה אדם רגוע ומכובד, אך מלא קנאות לאמת. בתו פלורנס (6) שירתה כשליחה בהודו. בניו, ארתור לינדסי (7) ותומס, שירתו שנים רבות כזקני־קהילה בדומה לאביהם.‏

ארתור לינדסי ויליאמס, סבא רבא שלי, היה אדם נעים הליכות, טוב לב ואהוב. הוא תמיד הקדיש מזמנו לאחרים ונהג בזולת בכבוד. הוא גם היה מיומן בשימוש בגרזן וזכה ב־18 תחרויות אזוריות של כריתת עצים בתקופה של 12 שנה.‏

אולם ארתור כלל לא היה מרוצה כשבנו בן השנתיים, רונלד (8) (סבא שלי), לקח גרזן ופצע עץ תפוחים קטן שגדל בקרבת ביתה של המשפחה. אמו של רונלד חבשה את העץ בעדינות, ובסופו של דבר הניב העץ תפוחים בעלי מתיקות יוצאת מגדר הרגיל. הזן החדש שנתקבל נקרא תפוח ליידי ויליאמס, וממנו פיתחו בהמשך את התפוח פינק ליידי, אחד מזני התפוחים הנפוצים ביותר בעולם.‏

לימים החל רונלד, או גרמפּ, כפי שאני קורא לו, לעסוק בבנייה. הוא וסבתי התנדבו במשך שנים בפרויקטים לבנייה מטעם עדי־יהוה באוסטרליה ובאיי שלמה. כיום סבא כמעט בן 80 והוא עדיין משרת כזקן־קהילה ומסייע בבנייה ובשיפוץ של אולמי מלכות באוסטרליה המערבית.‏

בדומה לדורות הקודמים במשפחתי גם הוריי, ג’פרי (12) וג’ניס (11) ויליאמס, עמלו רבות כדי ללמד את אחותי קתרין (10) ואותי (9) להוקיר את הערכים שבמקרא. בגיל 13 אימצתי ללבי את הערכים הללו. כשנכחתי בכינוס של עדי־יהוה, הקשבתי לנאומו של ג’ון א. בר, חבר בגוף המנהל של עדי־יהוה. בנאומו הוא עודד את הצעירים שבקהל: ”אל תחמיצו את ההזדמנות היקרה ביותר שנפלה בחלקכם — הזכות להכיר ולאהוב את יהוה”. באותו ערב הקדשתי את חיי ליהוה. שנתיים לאחר מכן התחלתי לשרת כחלוץ.‏

כיום אשתי קלואי ואני מקדישים חלק ניכר מזמננו להוראת המקרא בטום פרייס, עיירת כורים מרוחקת בצפון־מערב אוסטרליה המערבית. אנו עובדים במשרה חלקית כדי למלא את צרכינו. הוריי, אחותי קתרין ובעלה אנדרו משרתים כחלוצים בפורט הדלנד, כ־420 ק”מ צפונית לעיירה שלנו. אבא ואני משרתים כזקני־קהילה.‏

לפני שבעה דורות קיבל תומס ויליאמס החלטה נחושה לשרת את יהוה אלוהים. מורשת זו של אמונה ושירות נאמן נשתמרה עד לימיי. אני מרגיש כל כך מבורך להיות חלק ממורשת רוחנית עשירה כזו.‏