עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

הידעת?‏

הידעת?‏

כיצד השתמשו ברחיים של יד בימי קדם?‏

נהוג היה להשתמש ברחיים של יד כדי לטחון את גרגירי התבואה לקמח לשם הכנת לחם. מלאכה יומיומית זו בוצעה על־ידי נשים או משרתים כמעט בכל בית. בימי קדם קול רחיים היה חלק משגרת היום (‏שמות י”א:5;‏ ירמיהו כ”ה:10‏).‏

ממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו במצרים העתיקה מתארים את תהליך הכנת הקמח. גרגירי התבואה הונחו על אבן שקועה במקצת המכונה שֶכֶב. הטוחן כרע על ברכיו מול אבן השכב המקובעת במקומה ואחז בשתי ידיו באבן קטנה יותר, שנקראת רֶכֶב, והניע אותה הלוך ושוב על פני האבן התחתונה כדי לטחון את הגרגירים. לדברי מקור אחד, אבני הרכב שקלו בדרך כלל בין שניים לארבעה קילוגרמים. אם השתמשו בהן ככלי נשק, הן יכלו להיות קטלניות (‏שופטים ט’:50–54‏).‏

מאחר שטחינת תבואה הייתה כה הכרחית לרווחת המשפחה, אסרה התורה על לקיחת אבן רחיים כעירבון. ”לא יחבול [ייקח במשכון] רחיים ורכב, כי נפש הוא חובל”, נאמר בדברים כ”ד:6‏.‏

מה מקור הביטוי ’להימצא בחיקו’ של מישהו?‏

במקרא נאמר שישוע ”נמצא בחיק האב” (‏יוחנן א’:18‏). מילים אלה מתייחסות למעמד הרצוי שיש לישוע לפני אלוהים ולקרבה המיוחדת השוררת ביניהם. הן שאובות ממנהג שהיה ליהודים בזמן שהסבו לארוחה.‏

בימיו של ישוע נהגו היהודים לשכב על משטחים מרופדים שהונחו סביב שולחן האוכל. ראשם של הסועדים פנה לשולחן, ורגליהם היו מופנות לצד השני. מרפקם השמאלי נשען על כרית כדי לתמוך בגופם, וידם הימנית הייתה חופשייה. מאחר שכל הסועדים שכבו זה לצד זה על צדם השמאלי, ”ראשו של האחד היה סמוך לחיקו של מי שנמצא מאחוריו”, נאמר בספר עיון אחד, ”ולכן ניתן היה לומר שהאחד ’שוכב בחיק’ האחר”.‏

היה זה כבוד גדול לשכב בחיקו של ראש המשפחה או ראש הסעודה. משום כך בפסח האחרון שערך ישוע, שכב בחיקו השליח יוחנן, ”התלמיד האהוב על ישוע”. לכן הוא יכול היה ’לנטות לאחור אל ישוע’ כדי לשאול אותו שאלה (‏יוחנן י”ג:23–25; כ”א:20‏).‏