נולדתי באקול, עיירה מבודדת באזור ההררי במערב גואטמלה. משפחתי משתייכת לבני האישיל, מצאצאיהם של המאיה. בנוסף לספרדית לימדו אותי את השפה הילידית שלנו. שנות חיי הראשונות חפפו למלחמת האזרחים האכזרית בגואטמלה, מלחמה שנמשכה 36 שנה. בתקופה ההיא נהרגו רבים מבני האישיל.‏

כשהייתי בן ארבע, אחי בן השבע שיחק עם רימון יד שלפתע התפוצץ. כתוצאה מכך איבדתי את מאור עיניי; למרבה הצער, אחי איבד את חייו. בעקבות המקרה הזה נשלחתי למוסד לילדים עיוורים בגואטמלה סיטי, ושם עברה עליי ילדותי. במוסד הזה גם למדתי ברייל. מסיבות שלא היו מובנות לי אסרו עליי אנשי הסגל לשוחח עם ילדים אחרים, והתלמידים התרחקו ממני. כל הזמן הרגשתי בודד, וכל שנה רק חיכיתי לחודשיים שבהם אהיה בבית עם אמי, שהייתה טובת לב ומלאת חמלה. אך היא נפטרה כשהייתי בן עשר. הרגשתי שאיבדתי את האדם היחיד בעולם שאהב אותי, ועולמי חרב עליי.‏

בגיל 11 חזרתי לעיירה שלי וגרתי עם אחי למחצה ומשפחתו. הם דאגו לצרכים הפיזיים שלי, אבל אף אחד לא הצליח לעזור לי מבחינה רגשית. לפעמים הייתי זועק לאלוהים: ”למה אימא שלי מתה? למה אני עיוור?” אנשים אמרו שהטרגדיות האלו קרו כי זהו רצון אלוהים. הגעתי למסקנה שאלוהים אכזר וחסר צדק. הסיבה היחידה שלא שמתי סוף לחיי היא שלא הייתה לי דרך לעשות זאת.‏

העיוורון שלי הפך אותי לפגיע מבחינה גופנית ורגשית. בילדותי לא אחת התעללו בי מינית. מעולם לא דיווחתי על כך — לא חשבתי שלמישהו יהיה אכפת. אנשים כמעט לא דיברו אתי, ולא ניהלתי שיחות עם אחרים. הייתי מסוגר בעצמי ומדוכא, ולא בטחתי באף אחד.‏

כשהייתי בן 13 הגיעו אליי שני עדי־יהוה (זוג נשוי) במהלך ההפסקה בבית־הספר. אחת המורות ביקשה מהם לדבר אתי כי כאב לה לראות את מצבי. הם סיפרו לי על הבטחת המקרא שהמתים יקומו לתחייה ושהעיוורים יוכלו  לראות שוב (‏ישעיהו ל”ה:5;‏ יוחנן ה’:28, 29‏). אהבתי את מה שהם לימדו אותי, אבל היה לי קשה לתקשר אתם כי לא הייתי רגיל לדבר עם אנשים. למרות שהייתי מאוד מופנם, הם היו אדיבים וסבלניים והמשיכו להגיע אליי כדי ללמד אותי את המקרא. הזוג הזה צעד יותר מעשרה קילומטרים במעלה רכס הרים כדי להגיע לעיירה שלי.‏

אחי למחצה תיאר לי אותם ואמר שהופעתם נקייה ומסודרת, אך ציין שהם מעוטי אמצעים. למרות זאת, הם תמיד התעניינו בי אישית ונתנו לי מתנות קטנות. חשבתי לעצמי שהקרבה עצמית כזו אפשר למצוא רק בקרב משרתי אלוהים האמיתיים.‏

למדתי את המקרא בעזרת פרסומים בברייל. אף שהבנתי בשכלי את מה שלמדתי, היה לי קשה לקבל חלק מן הדברים מבחינה רגשית. לדוגמה, התקשיתי להאמין שאלוהים באמת דואג לי ושגם אחרים יכולים להרגיש כך כלפיי. הבנתי מדוע יהוה מרשה שלזמן מה יהיה סבל בעולם, אבל לא הצלחתי לראות בו אב אוהב.‏ *

הדברים שלמדתי מכתבי־הקודש עזרו לי לשנות את השקפתי בהדרגה. לדוגמה, למדתי שאלוהים כואב את כאבם של הסובלים. אלוהים אמר לגבי משרתיו שהיו נתונים בדיכוי: ”ראֹה ראיתי את עוני [סבל] עמי... ידעתי את מכאוביו” (‏שמות ג’:7‏). לאחר שהבנתי עד כמה רבה חמלתו של יהוה ועד כמה גדולה אהבתו, החלטתי להקדיש לו את חיי. ב־1998 נטבלתי כאחד מעדי־יהוה.‏

בערך שנה לאחר טבילתי עברתי קורס לעיוורים בקרבת העיר אסקווינטלה. זקן־קהילה מקומי שמע על הקשיים שאני מתמודד עמם כדי להגיע לאסיפות מהעיירה שלי. הקהילה הקרובה ביותר לביתי הייתה מעבר לאותו רכס הרים שעברו זוג העדים שלימדו אותי, והיה לי קשה לעשות את המסע הזה. כדי לעזור לי, מצא זקן־הקהילה משפחה של עדי־יהוה באסקווינטלה שהייתה מוכנה לקחת אותי לביתה ולעזור לי להגיע לאסיפות. עד היום הם דואגים לי ומתייחסים אליי כמו אל בן משפחה.‏

אני יכול לספר על עוד מקרים רבים שחברי הקהילה גילו כלפיי אהבה אמיתית. כל החוויות האלה שכנעו אותי שכאחד מעדי־יהוה אני נמצא בין עובדי האל האמיתיים (‏יוחנן י”ג:34, 35‏).‏

אני כבר לא מרגיש חסר ערך וחסר תקווה. היום החיים שלי מלאי משמעות. אני מקדיש את מרב זמני לפעילות החינוכית של עדי־יהוה, וזה מסייע לי להתמקד בהוראת אמיתות המקרא היקרות ולא בנכות שלי. בנוסף, יש לי הזכות לשרת כזקן־קהילה ולתת נאומים בנושאים מקראיים בקהילות שונות באזור מגוריי. גם נפלה בחלקי הזכות לנאום בכינוסים אזוריים בפני קהל של אלפי אנשים.‏

ב־2010 למדתי בבית־הספר להכשרת משרתים (כיום נקרא בית־הספר למבשרי המלכות‏) שנערך באל סלבדור. בית־ספר זה הכשיר אותי לבצע את תפקידי האחריות שלי בקהילה בצורה טובה יותר. הכשרה זו גרמה לי להרגיש שיהוה אלוהים, האל שיכול להכשיר כל אדם לעשיית רצונו, מוקיר אותי ואוהב אותי מאוד.‏

ישוע אמר: ”גדול אושרו של הנותן מזה של המקבל” (‏מעשי השליחים כ’:35‏). היום אני באמת יכול לומר שאני מאושר. אף שבעבר לא חשבתי שזה אפשרי, עכשיו אני מרגיש שאני יכול לעזור לאחרים.‏