אחרי מלחמת העולם השנייה רוב אירופה הייתה עיי חורבות.‏ למרבה השמחה,‏ עדי־יהוה ואחרים שוחררו ממחנות הריכוז הנאציים,‏ אך חייהם היו עדיין קשים.‏ כמו רבים אחרים,‏ גם אחינו סבלו ממחסור במזון,‏ בביגוד,‏ בדיור ובדברים בסיסיים אחרים.‏ אחות קארין הרטונג אומרת:‏ ”‏בגלל המחסור החמור בדיור,‏ כולם היו צריכים לגור עם קרובי משפחה או להשכיר חדרים לדיירי משנה”‏.‏ אחות גרטרוט פוצינגר,‏ שהייתה שבע וחצי שנים במחנות ריכוז,‏ נאלצה לגור במשך זמן מה במחסן כלים ולישון על כיסא.‏ a

 מה עשה ארגון יהוה כדי לענות על צורכי אחינו באותם אזורים זרועי הרס?‏ ומה נוכל ללמוד מדוגמתם של האחים מאותה תקופה קשה?‏

 ארגונו של יהוה פעל במהירות והגיש את הסיוע הנחוץ למשרתי אלוהים באירופה.‏ כדי לאמוד נכונה את הצורך,‏ האחים נתן נור ומילטון הנשל,‏ מהמשרדים הראשיים של עדי־יהוה,‏ ביקרו את האחים במספר מדינות באירופה.‏ במהלך נובמבר ודצמבר 1945 הם היו באנגליה,‏ בשוויץ,‏ בצרפת,‏ בבלגיה,‏ בהולנד,‏ בדנמרק,‏ בשוודיה,‏ בפינלנד ובנורווגיה.‏ אח נור סיפר:‏ ”‏בביקור הזה ראינו לראשונה במו עינינו את ההרס הרב שגרמה המלחמה ליבשת”‏.‏

 אח נור לא קיבל אישור להיכנס לגרמניה במהלך אותו ביקור.‏ אולם אח אריך פרוסט,‏ שהיה ממונה על פעילות הסניף בגרמניה,‏ יצא מגבולות המדינה כדי לפגוש אותו.‏ b ”‏אח נור סיפק לנו עצות פרקטיות והבטיח לדאוג לנו לאספקה של מזון ובגדים”‏,‏ נזכר אריך.‏ ”‏לא חלף זמן רב והגיעו לגרמניה משלוחים ענקיים של קמח,‏ שמנים,‏ שיבולת שועל ומוצרי מזון אחרים.‏ אחים מארצות שונות גם שלחו לנו חבילות גדולות של בגדים,‏ כמו חליפות,‏ בגדים תחתונים ונעליים”‏.‏ המשלוחים האלה התקבלו בדמעות שמחה והערכה.‏ יתר על כן,‏ ”‏לא היה מדובר בסיוע חד־פעמי”‏,‏ נאמר בדוח אחד.‏ ”‏משלוחי הסיוע המשיכו לזרום במשך שנתיים וחצי!‏”‏ c

 אף שתנאי המחיה הלכו והשתפרו,‏ אחינו המשיכו להתמקד בעניינים רוחניים.‏ מה עזר להם?‏

 הם שמרו על שגרה רוחנית טובה (‏אפסים ה׳:‏15,‏ 16‏)‏.‏ בזמן המלחמה אפשר היה להשיג רק מעט פרסומים ללימוד המקרא והאחים התקשו להשתתף בפעילויות שהיו רגילים אליהן בשירות יהוה.‏ אבל לאחר המלחמה אסיפות הקהילה ומלאכת הבישור שבו בהדרגה למתכונתן הרגילה.‏ יורגן רנדל,‏ שגר באוסטריה,‏ מספר:‏ ”‏הגיליון המודיע d והמשגיחים הנודדים עודדו אותנו לדבוק בשגרה רוחנית פעילה”‏.‏ הוא מוסיף:‏ ”‏התמקדנו ביהוה,‏ בישוע,‏ בלימוד אישי ובשירות.‏ לא היו אז הסחות דעת,‏ כמו טלוויזיה”‏.‏

 אחות אולריקה קרולופ אומרת:‏ ”‏אני עדיין זוכרת את השמחה שהציפה אותי כשיכולתי לחקור לעומק נושא רוחני.‏ גם בעלי הציב לי דוגמה טובה.‏ בכל פעם שקיבלנו הוצאה חדשה של המצפה,‏ הוא עזב הכול והתחיל ללמוד אותה”‏.‏ קארין,‏ שצוטטה קודם לכן,‏ נזכרת:‏ ”‏במלחמה ראינו באיזו מהירות דברים חומריים יכולים להיעלם.‏ לעומת זאת,‏ המזון הרוחני המשיך להגיע,‏ גם אם בצורה מוגבלת.‏ יהוה גמל למשרתיו הנאמנים”‏.‏

 הם חזרו לבשר (‏מתי כ״ח:‏19,‏ 20‏)‏.‏ המלחמה הגבילה את חירותם של עדי־יהוה ופגעה בפעילות הבישור וההוראה.‏ אח ששמו פרידהלם מציין שלאחר המלחמה ”‏כולם חזרו מייד לבשר”‏.‏ אולריקה מספרת:‏ ”‏האח הראשון שבישר למשפחתו של בעלי עדיין לבש את מדי מחנה הריכוז!‏ אין ספק שהיה זה הדבר הראשון שעשה עם שחרורו”‏.‏ יורגן אומר:‏ ”‏אחרי המלחמה כל אחד מאיתנו היה חדור התלהבות,‏ והרבה אחים ואחיות צעירים הצטרפו לשירות המורחב”‏.‏

 ‏”‏תנאי המחיה בערים המופגזות היו נוראיים”‏,‏ אומרת אולריקה.‏ רבים גרו בין ההריסות!‏ מה עזר למבשרים למצוא את אותם אנשים?‏ אולריקה,‏ שמשפחתה קיבלה את האמת לאחר המלחמה,‏ אומרת:‏ ”‏חיפשנו אור שבקע ממנורות או עשן שהיתמר מארובות של תנורי בישול או חימום”‏.‏

 הם עודדו זה את זה (‏תסלוניקים א׳.‏ ה׳:‏11‏)‏.‏ עדי־יהוה רבים קיבלו יחס עוין,‏ ואפילו אכזרי,‏ בזמן המלחמה.‏ אולם אחרי שהסתיימה הם לא המשיכו לחשוב על כל הסבל שפקד אותם,‏ אלא עודדו אחד את השני.‏ כך ’‏אמונתם הבחונה’‏ הפכה למקור שמחה (‏יעקב א׳:‏2,‏ 3‏)‏.‏ יוהאנס,‏ אח שחי כיום בארצות הברית,‏ מספר:‏ ”‏משגיח הנפה שלנו,‏ ששרד את מחנות הריכוז,‏ נהג לספר לנו איך יהוה עזר לאחים ולאחיות במחנות.‏ החוויות האלה היו מאוד מעודדות וללא ספק חיזקו את אמונתנו”‏.‏

 גם אחרי המלחמה לא זנחו האחים את הקשר הקרוב שלהם עם יהוה,‏ אלא טיפחו אותו.‏ מה עזר להם?‏ הם הזכירו לעצמם ”‏איך יהוה עזר להם במחנות ואיך השיב לתפילותיהם”‏,‏ אומר יוהאנס.‏ כפי שהוזכר קודם לכן,‏ האחים והאחיות המשוחררים גם שמרו על שגרה רוחנית טובה שכללה קריאה במקרא,‏ נוכחות באסיפות והשתתפות בשירות.‏ אליזבת׳,‏ שנכחה בכינוס שנערך ב־1946 בנירנברג שבגרמניה,‏ מספרת:‏ ”‏הם עדיין נראו שדופים וחלשים,‏ אך ’‏היו נלהבים בעזרת הרוח’‏ כשסיפרו לנו את מה שעבר עליהם”‏ (‏רומים י״ב:‏11‏)‏.‏

 הם נשארו קרובים זה לזה (‏רומים א׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏ במהלך המלחמה האחים לא יכלו להיפגש בחופשיות בגלל הרדיפות האכזריות.‏ קארין אומרת:‏ ”‏הם ביקרו אחד את השני רק לעיתים נדירות,‏ כדי לא לסכן את אחיהם לאמונה”‏.‏ כמובן,‏ כל זה השתנה כשהמלחמה הסתיימה.‏ ”‏האחים עשו הכול יחד”‏,‏ אומר פרידהלם.‏ ”‏הם תמיד העמידו את השירות והאסיפות בראש סדר העדיפויות שלהם”‏.‏

 באותם ימים שלאחר המלחמה ”‏למעט מאוד אחים היו רכבים”‏,‏ נזכר דיטריך,‏ זקן קהילה בגרמניה.‏ ”‏לכן הלכנו לאסיפות ברגל,‏ אבל תמיד עשינו את זה בקבוצות.‏ השהייה הקבועה בקרב האחים חיזקה את האחדות בינינו.‏ הרגשנו כמו משפחה”‏.‏

 בימינו משרתי יהוה רבים מתמודדים עם קשיים שנוגעים לאסונות טבע,‏ מחלות,‏ מלחמות,‏ רדיפות ויוקר מחיה (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏1‏)‏.‏ ובכל זאת,‏ אנחנו לא צריכים להניח לדאגות להשתלט עלינו.‏ למה?‏ דוגמתם של האחים והאחיות הנאמנים בגרמניה הנאצית מחזקת את ביטחוננו בכך שאלוהים ימשיך לתמוך בנו כעת,‏ בזמנים הקשים של אחרית הימים.‏ על כן,‏ הבה נשמור על הגישה שהייתה לשליח פאולוס,‏ שכתב:‏ ”‏נהיה מלאי ביטחון ונאמר:‏ ’‏יהוה עוזרי;‏ לא אירא.‏ מה יעשה לי אדם?‏’‏”‏ (‏עברים י״ג:‏6‏)‏.‏