בארצות רבות העלייה ביוקר המחייה הופכת את חיי התושבים,‏ כולל עדי־יהוה,‏ לקשים מאוד.‏ אבל במקום לשקוע בדאגות,‏ אחינו ואחיותינו מתנחמים מכך שיהוה מבטיח ’‏לעולם לא לנטוש’‏ את משרתיו,‏ ואכן,‏ פעם אחר פעם,‏ הוא עומד במילתו (‏עברים י״ג:‏5‏)‏.‏ יהוה עשה כן בפיליפינים,‏ מדינה שבה רבים חיים במעגל העוני.‏ עם זאת,‏ בשנות ה־70 וה־80 המצב במדינה זו היה קשה אף יותר.‏

 ‏”‏לפעמים הייתי בוכה כי לא היה לי מה לאכול”‏,‏ נזכרת אחות ששמה ויקי.‏ a ”‏היו ימים בהם כל מה שהיה לי זה אורז,‏ מלח ומים”‏.‏ אח בשם פלורנסיו לא הצליח למצוא עבודה.‏ הוא אומר:‏ ”‏היו לי רק שלוש חולצות ושלושה זוגות מכנסיים,‏ וזה מה שהייתי לובש שוב ושוב לאסיפות ולכינוסים”‏.‏ איך עדי־יהוה בפיליפינים התמודדו עם המצב הקשה?‏ מה עזר להם לשמור על נאמנותם?‏ ואיך דוגמתם יכולה לעזור לנו במצבים דומים?‏

 לאחינו ואחיותינו בפיליפינים לא היה ספק שיהוה ידאג להם במהלך התקופה הקשה ההיא (‏עברים י״ג:‏6‏)‏.‏ והוא עשה זאת בדרכים שעלו על כל דמיון.‏ לדוגמה,‏ אחות ששמה ססיל מספרת:‏ ”‏אנחנו משפחה של ארבע נפשות.‏ יום אחד,‏ אחרי שבישלנו את כוס האורז האחרונה שלנו לארוחת הבוקר,‏ לא נשאר לנו עוד מה לאכול.‏ אז התפללנו ליהוה שייתן לנו את מה שאנחנו צריכים לאותו יום.‏ עוד לא סיימנו לאכול,‏ והגיע אלינו אח שהביא איתו חמישה קילו אורז.‏ לא יכולנו לעצור את דמעות השמחה על הברכה הזאת מיהוה.‏ וזה לא היה המקרה היחיד שיהוה דאג לנו בצורה כזו”‏.‏

 במקביל להישענותם על יהוה,‏ אחינו גם יישמו את העצות המועילות שסיפק בין דפי המקרא (‏משלי ב׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏ למשל,‏ ארסליטה — אחות שהייתה אז טבולה חדשה ורווקה שהתקשתה לפרנס את עצמה — שפכה את ליבה לפני יהוה.‏ היא חשבה על הפסוק במשלי י׳:‏4 שאומר:‏ ”‏ידיים בטלניות מביאות לידי עוני,‏ אך ידיים חרוצות מעשירות”‏.‏ המילים הללו הניעו אותה לשתול גן ירק ולגדל את מזונה בעצמה.‏ ”‏יהוה באמת בירך את המאמצים שלי”‏,‏ היא אומרת.‏ ”‏הצלחתי לקצור מספיק גידולים לא רק כדי לאכול,‏ אלא גם כדי לכסות את הוצאות הנסיעות שלי”‏.‏

 לאחינו בפיליפינים גם לא היה מספיק כסף לרכישת קרקעות ולבניית אולמי מלכות.‏ אבל זה לא מנע מהם לציית לצו המקראי להתאסף ולעודד זה את זה (‏עברים י׳:‏24,‏ 25‏)‏.‏ הם עשו את המקסימום בהתאם לנסיבות שלהם.‏ לדוגמה,‏ אחות ששמה דבורה נזכרת:‏ ”‏באסיפות שלנו נכחו כשישה אנשים.‏ התאספנו בצריף קטן ששותפתי לחלוציות ואני בנינו יחד.‏ השתמשנו בעלי דקל המנגרובה כדי לכסות את הגג,‏ בעלי קוקוס כדי ליצור את הקירות ובגזעים של עצי תמר כדי לשבת עליהם”‏.‏

 אך לרוב,‏ האסיפות התקיימו בבתים פרטיים.‏ ”‏הבית הקטנטן שלנו היה עשוי עשב ובמבוק”‏,‏ אומרת אחות בשם וירג׳יניה.‏ ”‏בכל שבת היינו צריכים להזיז את הרהיטים שלנו כדי ליצור מספיק מקום לאסיפה ביום ראשון”‏.‏ בבית אחר הגג דלף.‏ ”‏כשירד גשם”‏,‏ נזכר אח בשם נואל,‏ ”‏אספנו את המים בדליים.‏ אבל המטרדים האלה בכלל לא הפריעו לנו,‏ כי היינו יחד עם המשפחה הרוחנית שלנו”‏.‏

 לאחים בפיליפינים לא היה הרבה מבחינה חומרית,‏ אבל זה לא החליש את קנאותם בשירות.‏ לינדינה,‏ המתגוררת באי נגרוס,‏ מספרת:‏ ”‏גדלתי במשפחה גדולה ורק אבא שלנו עבד,‏ ולא תמיד היה לנו כסף לנסיעות.‏ אז הרבה פעמים הלכנו לשטח ברגל.‏ אבל בגלל שהיינו קבוצה גדולה,‏ זה היה ממש כיף,‏ ויהוה בירך את המאמצים שלנו”‏.‏

 אחד האתגרים הקשים ביותר היה לבשר בשטחים ההרריים המרוחקים,‏ כי לא תמיד הייתה תחבורה כדי להגיע לשם.‏ אסתר,‏ המתגוררת באי לוזון,‏ נזכרת:‏ ”‏היינו נפגשים יחד 6–12 עדים ויוצאים לדרך מוקדם בבוקר,‏ כי היינו צריכים לצעוד קילומטרים רבים עד השטח.‏ בישרנו במשך כל היום.‏ הבאנו איתנו אוכל ביתי מבושל,‏ ואכלנו יחד בצל העצים.‏ לחלק מהאחים והאחיות לא היה אוכל להביא איתם,‏ אבל הם בכל זאת הצטרפו לשירות.‏ ’‏אל תדאגו’‏,‏ היינו אומרים להם,‏ ’‏יש מספיק אוכל לכולם’‏”‏.‏

 האחים והאחיות בפיליפינים גילו רוח מופתית של הקרבה עצמית,‏ ויהוה הרעיף עליהם שפע ברכות.‏ לדוגמה,‏ בשנת 1970 היו במדינה 789,‏54 מבשרים.‏ עד 1989 מספרם כמעט הוכפל והגיע ל־487,‏102.‏ בשנת 2023 היו בפיליפינים 876,‏253 מבשרים!‏

 למרות הקשיים הכלכליים החמורים,‏ אחינו בפיליפינים שגשגו מבחינה רוחנית.‏ ”‏העוני לא גרע מאהבתנו ליהוה”‏,‏ אומר אח ששמו אנטוניו.‏ אחות בשם פיי אבד מספרת:‏ ”‏כשהמצב הכלכלי שלנו היה קשה,‏ בעלי ואני נשארנו קרובים ליהוה ושמרנו על חיים פשוטים — מה שעזר לנו לא לאבד את השמחה.‏ כתוצאה מכך,‏ גם ילדינו למדו לבטוח ביהוה”‏.‏

 ‏”‏עוני לא מהווה בעיה כשאתה משרת את יהוה”‏,‏ אומרת לוסילה מהאי סאמאר.‏ ”‏כששמים את יהוה במקום הראשון,‏ קל יותר לשמור על גישה חיובית גם כשמסתפקים במעט.‏ הוא בירך אותי בשיעורי מקרא ובזכות לראות אותם מתקרבים אליו ומצטרפים אליי לשירות החלוצי”‏.‏

 בהתחשב בחוסר היציבות שמחכה לנו בזמן הקרוב,‏ חשוב שנסב את תשומת ליבנו למה שכתב זקן קהילה בשם רודולפו:‏ ”‏לאורך המשברים של שנות ה־70 וה־80 תמיד הרגשתי את ידו של יהוה בחיי.‏ אפילו שהיה לי מעט מאוד כסף,‏ אף פעם לא הרגשתי עני ומסכן.‏ יהוה דאג לי.‏ אני יכול לומר בפה מלא שחיי מאושרים,‏ ואני מצפה לראות איך ייראו ’‏החיים האמיתיים’‏ בגן עדן העתיד לבוא”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏19‏)‏.‏