ב־21 באוקטובר 1940 סיווגה ניו זילנד את עדי־יהוה כארגון חתרני המהווה סכנה לביטחון הציבור.‏ החלטת הממשלה גררה אחריה קשיים רבים,‏ אך עדי־יהוה לא נרתעו.‏ לדוגמה,‏ הם המשיכו להתאסף יחד חרף הסכנה שהרשויות יפשטו על המקום ויעצרו אותם.‏

 אנדי קלארק,‏ שאשתו מרי הייתה עדת־יהוה,‏ שם לב שהיא נחושה להמשיך ללכת לאסיפות למרות האיום.‏ הוא חשש שיעצרו אותה בזמן שהיא באסיפה.‏ לכן,‏ אף שלא היה זה ממנהגו,‏ הוא החליט להתלוות אליה ואמר לה:‏ ”‏אם יעצרו אותך,‏ הם יצטרכו לעצור גם אותי!‏”‏ מאז ואילך הוא הלך איתה לכל אסיפה ואסיפה.‏ לבסוף גם הוא הפך לעד־יהוה טבול.‏ הנחישות שגילתה מרי לנוכח הרדיפות אפיינה את כלל עדי־יהוה בניו זילנד במרוצת מלחמת העולם השנייה.‏

 יום אחד עצרה המשטרה את ג׳ון מאריי בן ה־78 בזמן ששוחח עם אנשים מבית לבית על המקרא.‏ בית המשפט הרשיע אותו בגין השתתפות בפעילות של ארגון חתרני.‏ עשרות עדי־יהוה הובאו לפני בתי משפט;‏ חלקם נקנסו וחלקם קיבלו עד שלושה חודשי מאסר בכל פעם.‏

 עדי־יהוה סירבו לשרת בצבא מתוך החלטה מצפונית על בסיס המקרא (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏ לכן כשהם נקראו להתגייס למלחמה,‏ סירובם הביא עליהם קשיים רבים.‏ במקום להצטרף לצבא,‏ כ־80 עדי־יהוה נשלחו למחנות מעצר למשך כל תקופת המלחמה.‏ אך הם המשיכו לעבוד את יהוה בשמחה חרף היחס הקשה שקיבלו והקור הקיצוני בחודשי החורף.‏

 האחים במחנות המעצר ארגנו ללא דיחוי שגרה קבועה של פעילויות רוחניות.‏ הם תפקדו כקהילה — הם קיימו אסיפות בקביעות ובישרו לאסירים האחרים.‏ בחלק מהמחנות אפילו הותר להם לקיים כינוסים בנוכחות סוהר.‏ היו אסירים שלמדו את האמת המקראית במחנות ונטבלו שם.‏

 ברוס,‏ בנם הצעיר של מרי ואנדי שהוזכרו קודם,‏ החשיב את מאסרו להזדמנות להעשיר את הידע הרוחני שלו.‏ הוא סיפר:‏ ”‏בשבילי זה היה כמו ללכת לבית־ספר כי התאפשר לי לדלות הרבה ידע מהאחים המנוסים יותר במחנה ולספוג את כל המידע שהיה זמין לי”‏.‏

 בשנת 1944 שקלה הממשלה לשחרר חלק מאסירי מחנות המעצר.‏ אך שלטונות הצבא התנגדו לרעיון משום שהם היו משוכנעים שאם עדי־יהוה ישוחררו הם ימשיכו להפיץ את אמונתם.‏ בדוח הרשמי שהכינו הם ציינו:‏ ”‏המשך המאסר יכול להקנות מידה של שליטה על הטיפוסים הפנאטיים הללו,‏ אם כי זה לעולם לא ישנה אותם”‏.‏

 האיסור על פעילותם של עדי־יהוה משך תשומת לב ציבורית רבה ועורר סקרנות לגביהם בקרב החברה.‏ עם הזמן רבים הבינו שהם כלל לא מהווים סכנה לביטחון הציבור,‏ אלא שהם מאמינים שוחרי שלום שאינם מזיקים לזולת.‏ כתוצאה מכך,‏ מספרם של עדי־יהוה גדל מ־320 בשנת 1939 ל־536 בשנת 1945.‏

 היו גם כמה אנשי חוק הוגנים שהכירו בכך שהאיסור על פעילותם של עדי־יהוה אינו צודק.‏ למשל,‏ לאחר ששופט אחד שמע את הראיות שהובאו נגד אח שבישר,‏ הוא החליט לדחות את העתירה על הסף ואמר:‏ ”‏לפי דעתי והבנתי את החוק,‏ אני חושב שזה פשוט מזעזע להחשיב הפצת ספרי מקרא לעבירה פלילית”‏.‏

 בסופו של דבר,‏ בתום המלחמה בוטל האיסור,‏ ועדי־יהוה היו נחושים מתמיד לעזור לזולת ללמוד על מלכות אלוהים.‏ בשנת 1945 שלח הסניף מכתב לכל הקהילות בניו זילנד,‏ ובו נאמר:‏ ”‏על כולנו להקפיד להיות מתחשבים,‏ ידידותיים ואדיבים כלפי כל אדם.‏ יש להימנע ממריבות וויכוחים.‏ זכרו שהאנשים שאנחנו פוגשים מאמינים בכנות ובאדיקות בדתם.‏ .‏.‏.‏ רבים מקרבם הם ’‏כבשיו’‏ של האדון ועלינו להובילם ליהוה ולמלכותו”‏.‏

 כיום עדי־יהוה בניו זילנד ממשיכים לחלוק את האמת המקראית עם תושבי המקום ועם תיירים.‏ במקרה אחד,‏ בתוך כשעתיים בלבד,‏ קבוצה של ארבע עדות־יהוה בטורנגי שוחחו עם 67 תיירים מ־17 מדינות!‏

 עדי־יהוה בניו זילנד ידועים כאנשים מאמינים שוחרי שלום המוקירים בכל ליבם את המקרא.‏ מאות אנשים נטבלים שם מדי שנה כעדי־יהוה.‏ בשנת 2019 מעל 000,‏14 עדי־יהוה שירתו את אלוהים בשמחה בניו זילנד.‏