ב־1917 החלו תלמידי המקרא הבינלאומיים,‏ כפי שנודעו אז עדי־יהוה,‏ לבשר לראשונה את הבשורה הטובה במקסיקו בצורה מאורגנת.‏ בעשרות השנים שלאחר מכן אלפי אנשים חבקו את האמת.‏ אולם בזמן מלחמת העולם השנייה,‏ ממשלת מקסיקו חוקקה חוקים שהקשו על אחינו להתאסף ולבשר באותו האופן שנהגו עד אז.‏

 החוק המקסיקני קבע שכל הפעילויות הציבוריות של דת חייבות להתקיים במבנים השייכים לממשלה.‏ עדי־יהוה שם ניצבו כעת בפני בעיה.‏ כינוסיהם נערכו במקומות אשר לא היו בבעלות ממשלתית,‏ אסיפות הקהילה התקיימו בבתים פרטיים של אחים,‏ והבשורה הוכרזה ברחובות ומבית לבית.‏

 על מנת ליישר קו עם החוק החדש,‏ בשנת 1943 עדי־יהוה נרשמו כעמותה אזרחית ללא מטרות רווח לקידום התרבות והחינוך לרווחת הציבור.‏ בעקבות זאת,‏ נחשבנו בעיני החוק לעמותה תרבותית ולא לדת,‏ ולכן לא נדרשנו לקיים את הפעילויות שלנו במבנים בבעלות הממשלה.‏

 פעילויותינו התרחבו וכללו תוכניות בעלות אופי תרבותי וחינוכי,‏ שעמדו לגמרי בדרישות הממשלתיות מעמותות מסוג זה (‏רומים י״ג:‏1‏)‏.‏ עם זאת,‏ מטרתנו העיקרית נותרה בעינה:‏ לעזור לאנשים ללמוד את האמת המקראית (‏ישעיהו מ״ח:‏17,‏ 18‏)‏.‏ לא חלף זמן רב וניתן היה לראות בבירור שיהוה מברך את הדרך החדשה הזאת.‏ רבים כיום יכולים להעיד שאותו צעד הכשיר את הקרקע לגידול האדיר שהגיע לאחר מכן.‏

 כמו בכל מקום אחר בעולם,‏ גם במקסיקו מטרתנו העליונה הייתה ועודנה הכרזת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים.‏ אולם כמו השליח פאולוס גם אנו התאמנו את שיטות הבישור שלנו לנסיבות החדשות (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏20–23‏)‏.‏ לדוגמה,‏ כשפאולוס פנה לאנשי אתונה באריופגוס,‏ הוא לא התייחס בצורה ישירה למקרא (‏מעשי השליחים י״ז:‏22–31‏)‏.‏ באופן דומה,‏ גם כשאחינו במקסיקו בישרו,‏ הם לא לקחו איתם ספר מקרא ולא התייחסו אליו ישירות כאשר פתחו בשיחות עם אנשים.‏

 ‏”‏היינו מציגים את עצמנו כנציגים של עמותה לחינוך ותרבות”‏,‏ מספרת איסבל.‏ ”‏נהגתי לשוחח עם אנשים על מאמרים בכתב העת עורו!‏ שלא נגעו ישירות למקרא”‏.‏ אם האדם הביע עניין בנושאים רוחניים,‏ אז האחים היו משתפים אותו בנקודה מהמקרא.‏ ”‏מאחר שלא לקחנו איתנו ספר מקרא לשירות”‏,‏ אומרת אורורה,‏ ”‏זה חייב אותנו ללמוד הרבה פסוקים בעל־פה”‏.‏ כמו כן,‏ האחים זכו לתגובות חיוביות רבות כשהם השתמשו בספר המקרא של בעל הבית כדי להסביר נושאים שונים.‏

 ידענו היטב מה להשיב לכל מי שהטיל ספק בזכותנו החוקית לבצע את פעילותנו (‏פיליפים א׳:‏7‏)‏.‏ מלבד זאת,‏ היה לנו היתר מהממשלה,‏ שהתברר כמועיל במיוחד.‏ a ”‏תמיד נשאנו איתנו כרטיס זיהוי עם חותמת של משרד החוץ”‏,‏ אומרת מריה.‏ סמואל מוסיף:‏ ”‏בכל פעם שנציגים מטעם הרשויות עצרו אותנו או שאלו מה אנחנו עושים,‏ היינו מציגים את כרטיס הזיהוי”‏.‏

 כרטיס הזיהוי שנשאנו עזר לנו לא פעם בזמן רדיפות.‏ לדוגמה,‏ חסוס,‏ ששירת במדינת חליסקו,‏ מספר:‏ ”‏ב־1974 נתקלנו בניסיון לעצור את הפעילות שלנו.‏ בזמן שבישרתי עם עוד זוג עדים,‏ הגיע למקום אספסוף ובראשו כומר,‏ והם לקחו אותנו לעירייה המקומית.‏ כאשר הראינו את כרטיסי הזיהוי שלנו לנציגי הרשויות,‏ מייד נרגעו הרוחות.‏ לאחר שהעניין החוקי הוסדר,‏ יכולנו להמשיך לעזור למעוניינים באותו אזור להתקדם רוחנית.‏ כיום משגשגות בעיר הזאת כמה וכמה קהילות”‏.‏

 כעמותה אזרחית לקידום החינוך,‏ הצענו שיעורי קרוא וכתוב חינם לכלל הציבור.‏ b ”‏התוכנית הזו הגיעה בדיוק בעיתוי הנכון”‏,‏ אומר אריאל.‏ ”‏באותן שנים לרבים לא התאפשר ללכת לבית־הספר,‏ אבל בער בהם הרצון לקרוא את המקרא.‏ בהתחלה היינו מלמדים אנשים לקרוא ולכתוב,‏ ולא היה חולף זמן רב,‏ ורבים מהם היו מבקשים מאיתנו ללמוד את המקרא”‏.‏

 ‏”‏מהרגע שהם למדו לקרוא”‏,‏ מספרת רות,‏ ‏”‏שום דבר לא יכול היה לעצור בעדם.‏ היכולת הזאת העניקה להם תחושת הגשמה ומילאה את ליבם בשמחה.‏ כולנו היינו עדים להתקדמות הרוחנית שבאה בעקבות זאת”‏.‏

 עדי־יהוה היו רשומים כעמותה אזרחית לקידום תרבות וחינוך בין השנים 1943 ל־1993.‏ במהלך תקופה זו עזרו האחים במקסיקו ליותר מ־000,‏127 איש ללמוד קרוא וכתוב,‏ וסייעו ליותר מ־000,‏37 אחרים לשפר את כישורי הקריאה והכתיבה שלהם.‏ כתוצאה מכך,‏ פקידי ממשל שיבחו את תרומתנו לביעור האנאלפביתיות במדינה (‏רומים י״ג:‏3‏)‏.‏ למשל,‏ ב־2010 קיבלו האחים אות הוקרה מיוחד על ”‏המסירות היוצאת מן הכלל לאורך עשרות שנים לקידום ידיעת קרוא וכתוב וסיוע לאלפי מקסיקנים לשפר את חייהם לא רק באזור אחד,‏ אלא במדינה כולה”‏.‏

 בהתאם לרישום החוקי שלנו,‏ סידורי הישיבה באולמות בהם התכנסנו היו דומים לכיתת בית־ספר,‏ והם נקראו ”‏אולמות ללימודי תרבות”‏.‏ באולמות הללו קיימנו אסיפות ושיעורי קרוא וכתוב.‏

 ‏”‏ברוב המקרים האולמות האלה היו בתים של אחים”‏,‏ אומר אנחל,‏ ”‏ובדרך כלל אותן משפחות היו דלות אמצעים.‏ אף פעם לא אשכח את הכנסת האורחים שלהם.‏ הם היו מוכנים להעמיד את רוב הבית לרשות הקהילה,‏ ואילו הם עצמם חיו בצפיפות בחלק הקטן שנותר”‏.‏

 כל ההקרבות האלה לא היו לחינם.‏ אנחל מספר:‏ ”‏לפעמים היו כל כך הרבה אנשים באסיפה,‏ שרבים מהנוכחים עמדו בחוץ.‏ היינו צריכים לנופף למדריך דרך החלון כדי שידע שאנחנו רוצים לתת תשובה.‏ אבל כל כך נהנינו מהאסיפות”‏.‏

 כדי להימנע מבעיות,‏ האחים לא שרו ולא פתחו וסיימו את האסיפה בתפילה.‏ אדמונדו אומר:‏ ”‏בזמן נאומי התרבות,‏ כמו שקראנו אז לנאומים הפומביים,‏ הנואמים הבליטו כיצד העצות שבמקרא יכולות לתרום לתרבות ולשיפור חיי המאזינים”‏.‏ עם הזמן האחים אפילו הפסיקו לומר את שמות ספרי המקרא.‏ אם כן,‏ איך הנוכחים ידעו מאיזה ספר לקוח כל ציטוט?‏ אח מנואל מסביר:‏ ”‏במקום להגיד ’‏ספר ההתגלות פרק 21,‏ פסוקים 3 ו־4‏’‏,‏ היינו אומרים ’‏ספר 66,‏ 21,‏ 3 ו־4’‏”‏.‏ אח אחר,‏ מויסס,‏ מוסיף:‏ ”‏כדי למצוא את הפסוקים,‏ היינו צריכים לזכור בעל־פה את המספר של כל ספר וספר במקרא”‏.‏

 ביסודו של דבר,‏ פעילותנו במקסיקו התבצעה באותו אופן כמו בשאר מדינות העולם.‏ למרות ההגבלות שהוטלו על הפעילות,‏ ניתן היה לראות בבירור את ברכתו של יהוה.‏ כשנרשמנו כעמותה אזרחית ב־1943,‏ היו במקסיקו 565,‏1 מבשרים.‏ בחלוף 50 שנה,‏ ב־1993,‏ קיבלנו הכרה כדת רשמית,‏ ובאותה השנה ממוצע המבשרים הגיע ל־177,‏366.‏ משם המספרים רק הלכו והאמירו.‏ בשנת 2021 ממוצע המבשרים זינק ל־633,‏864!‏ אילו לקחים נוכל ללמוד מההיסטוריה של אחינו במקסיקו?‏

 היה מוכן לערוך שינויים.‏ הגמישות שגילו אחינו במקסיקו אפשרה לפעילות שלנו להתבצע במסגרת החוק במשך 50 שנה.‏ ”‏לפעמים זה תסכל אותי שעבודת יהוה במקסיקו לא התבצעה באותה מתכונת בדיוק כמו במדינות אחרות בעולם”‏,‏ אומר מריו.‏ ”‏אבל מעולם לא שמעתי אף אחד מהאחים מטיל ספק בהדרכה שסיפק לנו הארגון.‏ תמיד האמנו שיהוה הוא זה שמדריך את משרתיו,‏ ולכן כולנו צייתנו מכל הלב”‏.‏

 התמקד בעבודת יהוה.‏ ”‏היינו כל כך עסוקים במלאכת עשיית התלמידים עד שלא נשאר לנו זמן לדאוג לדברים אחרים”‏,‏ אומרת גוואדלופה.‏ ”‏כל מה שהיה חשוב לנו זה לשרת את יהוה,‏ ועצם שירותו הסב לנו שמחה רבה”‏.‏

 הישאר קרוב לאחיך לאמונה.‏ ”‏מה שלא יכולנו לעשות באסיפות הרשמיות שלנו,‏ כמו לשיר שירי מלכות,‏ נהגנו לעשות בבתים”‏,‏ מספרת אניטה.‏ ”‏תמיד נשארנו מלוכדים ונהנינו לבלות יחד בהזדמנויות שונות.‏ לכל המפגשים החברתיים שלנו תמיד היה אופי רוחני”‏.‏

 פלורנטינו מסכם את התקופה הזו ואומר:‏ ”‏במבט לאחור,‏ אני מאמין שלכל דבר היה את הזמן והמקום הנכון,‏ וכל חוויה כזו העשירה את חיינו בדרך כלשהי.‏ ברור לי שבמשך כל התקופה הזאת,‏ וחרף כל ההתנגדות לפעילות שלנו,‏ יהוה הוא זה שכיוון את העניינים”‏.‏