אהבתי את האמת כבר מגיל צעיר ורציתי להקדיש את החיים שלי ליהוה ולהיטבל.‏ לשמחתי,‏ הגשמתי את המטרה הזו בגיל 13.‏ כשהייתי בת 14,‏ אח הליה לינק a שאל אותי אם חשבתי לשרת כחלוצה.‏ אני עדיין זוכרת את היום הזה כאילו זה קרה אתמול.‏ ההורים שלי שירתו מדי פעם כחלוצים ארעיים (‏כך נקראו פעם החלוצים העוזרים)‏,‏ אז פחות או יותר ידעתי מה זה אומר,‏ אבל לא היה לי שום מושג מה עושה חלוץ רגיל.‏ כשאח לינק שאל אותי את השאלה הזו,‏ הוא זרע בליבי זרע יקר ערך — את הרצון לעשות יותר בשירות יהוה.‏

 בשנת 1974 שררה באתיופיה מתיחות פוליטית שהובילה לגל מעצרים,‏ הרג ומהומות.‏ עם הזמן לא יכולנו יותר לבשר מבית לבית ואת האסיפות קיימנו רק בקבוצות קטנות.‏ ההורים התחילו להכין אותנו לקראת רדיפות נוספות,‏ ובעזרת עקרונות המקרא הם עזרו לנו להבין היטב מהי ניטרליות משיחית.‏ למדנו מהם שיהוה יעזור לנו לדעת מה לענות אם יתחקרו אותנו,‏ ושלפעמים הדבר החכם ביותר יהיה פשוט לשתוק (‏מתי י׳:‏19;‏ כ״ז:‏12,‏ 14‏)‏.‏

 לאחר שסיימתי את לימודיי בבית־הספר התחלתי לעבוד בחברת התעופה ”‏אתיופיאן איירליינס”‏.‏ בוקר אחד הגעתי לעבודה והתקבלתי בברכות ובתשואות.‏ הסיבה:‏ נבחרתי לעמוד בראש תהלוכת יום השנה לשלטון הממשלה.‏ מיד הודעתי למנהל שלי שלא אוכל לקבל את התפקיד,‏ ושאפילו לא אשתתף בטקס,‏ בגלל הניטרליות המשיחית שלי.‏

 למוחרת,‏ בזמן שהייתי בעבודה בשדה התעופה,‏ ראיתי מרחוק שקבוצת גברים חמושים מתקרבת אל עבר דוכן הכרטיסים.‏ חשבתי שהם כנראה באים לעצור מישהו שמנסה לברוח מהמדינה.‏ אבל להפתעתי הרבה הם דווקא הצביעו עליי!‏ ’‏מה?‏’‏ חשבתי לעצמי.‏ ’‏למה אני?‏ מה הם רוצים ממני?‏’‏ מה שהתחיל כיום עבודה רגיל,‏ הפך בבת אחת למשהו שונה לגמרי.‏

 החיילים לקחו אותי לחקירה שנמשכה כמה שעות.‏ ”‏מי משלם לעדי־יהוה?‏”‏ הם דרשו לדעת.‏ ”‏את משתפת פעולה עם החזית לשחרור אריתריאה?‏ אבא שלך עובד בשביל ממשלת ארצות הברית?‏”‏ המצב היה מורט עצבים,‏ אבל תודות לעזרתו של יהוה הרגשתי רגועה (‏פיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏

 אחרי החקירה החיילים הסיעו אותי לבית שהוסב לבית סוהר,‏ והם שמו אותי בחדר בגודל של 28 מ״ר.‏ שם הצטופפתי עם עוד כ־15 נשים צעירות שהיו כולן אסירות פוליטיות.‏

 באותו לילה כששכבתי על הרצפה הקשה,‏ עדיין לבושה במדי חברת התעופה,‏ חשבתי בעיקר על הוריי ואחיי ועל כמה הם בוודאי דואגים לי.‏ הם ידעו שנעצרתי,‏ אבל לא היה להם מושג לאן לקחו אותי.‏ ביקשתי מיהוה שיעזור להם לגלות איפה אני.‏

 יום למוחרת ראיתי סוהר צעיר שנראה לי מוכר.‏ הוא הסתכל עליי ואמר:‏ ”‏אסתר!‏ מה את עושה פה?‏”‏ התחננתי אליו שילך להורים שלי ויספר להם איפה אני נמצאת.‏ כבר באותו יום קיבלתי מהוריי משלוח של מזון ובגדים.‏ הסוהר עשה בדיוק את מה שביקשתי ממנו.‏ יהוה ענה לתפילתי!‏ החוויה הזאת לימדה אותי שאני אף פעם לא לבד!‏

 לא הורשתי להחזיק ספר מקרא או כל פרסום אחר,‏ ונאסר על משפחתי וחבריי לבקר אותי.‏ אבל יהוה מצא דרך אחרת לעודד אותי — השותפות שלי לתא.‏ בישרתי להן כל יום,‏ והן ממש אהבו לשמוע את האמת על מלכות אלוהים.‏ לא פעם הן אמרו לי:‏ ”‏אנחנו פה נאבקות למען ממשלת אנוש,‏ אבל את נלחמת למען מלכות אלוהים.‏ אל תתפשרי,‏ גם אם מאיימים להרוג אותך!‏”‏

 לפעמים הסוהרים חקרו את האסירים והכו אותם.‏ פעם אחת,‏ ב־11 בלילה,‏ הגיע תורי.‏ הם לקחו אותי לחדר החקירות והטיחו בי כל מיני האשמות,‏ וביניהן שלא תמכתי בממשלה.‏ כשסירבתי לחזור אחריהם על סלוגן פוליטי,‏ שני סוהרים הכו אותי.‏ לאורך המעצר שלי נחקרתי ככה מספר פעמים.‏ בכל פעם התחננתי ליהוה שיעזור לי,‏ ובכל פעם הרגשתי את היד שלו.‏ הוא אף פעם לא אכזב אותי.‏

 אחרי שלושה חודשים,‏ ניגש אליי אחד הסוהרים ואמר לי שאני חופשייה ללכת.‏ הייתי מופתעת ונרגשת,‏ אבל יחד עם זאת הרגשתי דקירת אכזבה קטנה בליבי,‏ כי כל כך נהניתי לדבר עם האסירות הצעירות שחלקו איתי את התא על מלכות אלוהים.‏

 כמה חודשים לאחר השחרור שלי,‏ באחד הימים כשהייתי מחוץ לבית,‏ הגיעו לביתנו חיילים ועצרו שתיים מאחיותיי ואחד מאחיי הצעירים יותר,‏ שהיו כולם בני עשרה.‏ בשלב הזה החלטתי שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא לצאת מהמדינה.‏ היה לי מאוד קשה לשאת את המחשבה שאני שוב עוזבת את המשפחה שלי,‏ אבל אימא עודדה אותי להיות חזקה ולבטוח ביהוה.‏ כעבור זמן קצר עליתי על טיסה לארצות הברית.‏ באותו ערב שוב הגיעו החיילים הביתה,‏ והפעם כדי לעצור אותי בפעם השנייה.‏ כשהם גילו שאני לא בבית הם מיהרו לשדה התעופה.‏ אבל כשהם הגיעו לשם,‏ כבר הייתי גבוה באוויר,‏ בדרכי לביתי החדש.‏

 הגעתי למרילנד ושם קיבלו את פניי הייווד וג׳ון וורד,‏ השליחים שלמדו עם הוריי.‏ כעבור חמישה חודשים הגשמתי את החלום שלי והפכתי לחלוצה.‏ סינדי,‏ בתם של הייווד וג׳ון,‏ הייתה השותפה שלי לחלוציות,‏ ויחד נהנינו מהמון חוויות בשירות.‏

 בקיץ 1979 ביקרתי בבית־אל בניו יורק ושם פגשתי את ווסלי פארקר.‏ התרשמתי מתכונותיו היפות וממטרותיו הרוחניות,‏ וב־1981 התחתנו.‏ עברתי לגור בוולקיל,‏ ניו יורק,‏ כדי לשרת יחד עם ווסלי בבית־אל.‏ שם עבדתי במשק בית ובניקוי יבש.‏ מאוחר יותר צירפו אותי לצוות MEPS במחלקת מחשבים.‏ שירות בית־אל נתן לי את ההזדמנות להיות שקועה כל כולי בשירות יהוה וגם להכיר אחים ואחיות שהפכו לידידי נפש לאורך כל חיי.‏

 אבל בבית,‏ באתיופיה,‏ המשפחה שלי סבלה מרדיפות קשות וזה הסב לי מתח רב.‏ אחי ושתי אחיותיי שנעצרו עדיין היו בכלא.‏ b כל יום אימי הייתה צריכה לבשל ולשלוח להם ארוחות,‏ כי הכלא לא סיפק מזון.‏

 במהלך התקופה הקשה הזו יהוה היה המפלט שלי,‏ והאחים והאחיות ניחמו אותי ותמכו בי (‏מרקוס י׳:‏29,‏ 30‏)‏.‏ יום אחד אח ג׳ון בות׳ אמר לי:‏ ”‏אנחנו כל כך שמחים שאת משרתת כאן בבית־אל.‏ זה לא היה אפשרי אם יהוה לא היה מברך את זה”‏.‏ c המילים שלו מאוד עודדו אותי והזכירו לי שיהוה בירך את ההחלטה שלי לעזוב את אתיופיה ושאין לי ממה לחשוש,‏ כי הוא זה שדואג למשפחה שלי.‏

 בינואר 1989 התבשרנו שאני בהיריון.‏ בהתחלה היינו המומים!‏ אבל אחרי כמה ימים התחלנו לעכל את החדשות ולאט לאט לשמוח.‏ ועדיין,‏ השמחה שלנו לא הייתה נטולת חששות.‏ לא ידענו איזה מין הורים נהיה,‏ איפה נחיה ואיך נוכל להתפרנס אחרי שנעזוב את בית־אל.‏

 ב־15 באפריל 1989 הכנסנו את כל מה שהיה לנו למכונית ונסענו לאורגון.‏ תכננו להמשיך בשירות המורחב ולשרת כחלוצים.‏ אבל זמן קצר לאחר שהגענו,‏ כמה חברים אמרו לנו בתום לב שיהיה לנו מאוד קשה לשלב חלוציות עם גידול ילדים.‏ האמת היא שהיה משהו במה שהם אמרו,‏ כי באותה תקופה היה לנו ממש מעט מבחינה חומרית והתינוק עמד להגיע.‏ לא ידענו מה לעשות.‏ בדיוק אז,‏ אח גיא פירס,‏ שהיה משגיח הנפה שלנו,‏ הגיע לביקור בקהילתנו עם אשתו פני.‏ d הם עודדו אותנו לדבוק במטרה שהצבנו לעצמנו.‏ לכן התחלנו לשרת כחלוצים והיינו בטוחים שיהוה יעזור לנו (‏מלאכי ג׳:‏10‏)‏.‏ המשכנו בחלוציות גם אחרי לידתו של בננו הבכור,‏ למויאל,‏ וגם אחרי לידתו של בננו השני,‏ ג׳אדון.‏

 השירות החלוצי יחד כמשפחה לא רק העניק לנו את האפשרות לשתף אחרים באמיתות מקראיות,‏ אלא גם להחדיר אותן ללב הבנים שלנו (‏דברים י״א:‏19‏)‏.‏ עם זאת,‏ לאחר לידת הבן השלישי שלנו,‏ ג׳פת,‏ נאלצנו להפסיק את החלוציות לזמן מה (‏מיכה ו׳:‏8‏)‏.‏

 מתחילת דרכנו כהורים הבנו שהאחריות הגדולה ביותר שלנו היא לגרום ליהוה להיות ממשי עבור ילדינו ולעזור לכל אחד מהם לפתח קשר קרוב איתו.‏ אחת הדרכים לעשות את זה הייתה השיעור המשפחתי.‏ לכן השתדלנו שהשיעורים יהיו מהנים ככל האפשר ושהילדים יצפו להם בכיליון עיניים.‏ כשהם היו קטנים היינו קוראים יחד מהספר הקשב למורה הגדול ומהספר סיפורי המקרא שלי.‏ את חלק מהסיפורים אפילו המחזנו.‏ בגלל שהייתי האישה היחידה בבית,‏ בכל פעם שהגענו לסיפור של איזבל אני שיחקתי את התפקיד שלה.‏ הבנים נהנו מאוד לדחוף אותי מהספה ולהעמיד פנים שהם הכלבים שאוכלים אותי.‏ בנוסף לשיעור המשפחתי,‏ ווסלי קיים שיעור מקרא עם כל אחד מהם בנפרד.‏

 אהבנו מאוד את הבנים שלנו והשקענו בהם הרבה,‏ ותמיד התפללנו שהמשפחה שלנו תמשיך להיות מאוחדת.‏ ככל שהבנים גדלו הטמענו בהם מיומנויות שיעזרו להם להסתדר בחיים בצורה עצמאית:‏ להדיח כלים,‏ לנקות את החדר,‏ לכבס בגדים ולבשל.‏

 בתור הורים לא רק היינו בצד המלמד,‏ אלא גם בזה הלומד.‏ היו פעמים שבהן הגבנו בצורה מוגזמת ואמרנו לבנים שלנו או אחד לשני מילים פוגעות.‏ אבל במצבים כאלה למדנו לגלות ענווה ולהתנצל.‏

 אירחנו בביתנו באופן קבוע אחים ואחיות מהקהילה וגם חברי בית־אל שבאו לבקר,‏ שליחים,‏ משגיחים נודדים ואחים שבישרו בשטחים בהם היה צורך רב במבשרים (‏רומים י״ב:‏13‏)‏.‏ כשבילינו עם האורחים לא שלחנו את הילדים לשחק בחדר אחר.‏ הם נשארו במחיצתנו ונהנו מאוד מהשיחות ומהחוויות ששמעו.‏ לעיתים קרובות,‏ הילדים זכרו מאותן שיחות הרבה יותר פרטים ממה שווסלי ואני זכרנו.‏

 ווסלי ואני עבדנו קשה כדי להפוך את חיינו בשירות יהוה למהנים ככל האפשר.‏ לדוגמה,‏ תכננו מראש וחסכנו כסף וימי חופשה כדי לבקר במדינות שונות.‏ בכל מדינה שבה היינו ביקרנו במשרד הסניף,‏ נכחנו באסיפות ויצאנו לשירות.‏ הטיולים הללו העמיקו את הערכתנו לארגונו הבינלאומי של יהוה ועזרו לנו להתקרב עוד יותר זה לזה כמשפחה.‏

 באזור שבו גרנו היו הרבה מאוד דוברי ספרדית,‏ ושמנו לב שאף אחד לא מבשר להם באופן קבוע.‏ לכן כשהילדים עוד היו קטנים,‏ שאלנו את אח פירס מה דעתו על הרעיון שנעבור כמשפחה לקהילה דוברת ספרדית.‏ הוא חייך מאוזן לאוזן ואמר:‏ ”‏אם אתה דייג,‏ אתה הולך היכן שיש דגים”‏.‏ וכך עברנו כמשפחה לקהילה דוברת ספרדית בוודברן,‏ אורגון.‏ הייתה לנו הזכות להתחיל כמה וכמה שיעורי מקרא,‏ לעזור להם להתקדם לשלב הטבילה ולראות את הקבוצה הספרדית הקטנה שלנו גדלה והופכת לקהילה.‏

 בשלב מסוים ווסלי פוטר מעבודתו ונאלצנו לעבור לקליפורניה בעקבות עבודתו החדשה.‏ כעבור שנתיים למויאל,‏ ג׳אדון ואני החלטנו להתחיל לשרת כחלוצים רגילים.‏ לשמחתי הרבה,‏ ב־2007 הוזמנתי לבית הספר לשירות החלוצי יחד עם שניהם.‏ זמן קצר לאחר בית הספר שמנו לב שבשטח שלנו יש המון אנשים דוברי ערבית.‏ לכן אחרי 13 שנה בשטח דוברי ספרדית,‏ החלטנו כמשפחה להצטרף לקהילה דוברת ערבית.‏ בישרנו בשטח המקומי שלנו להרבה מהגרים מארצות ערב וגם השתתפנו במבצעי הטפה מיוחדים ברחבי העולם בשפה הערבית — נהנינו מכל רגע!‏ אנחנו עדיין ממשיכים לשרת כחלוצים בשטח זה בסן דייגו,‏ קליפורניה.‏

 ווסלי הוא בעל נפלא וראש משפחה נהדר.‏ הוא רוחש כבוד עמוק לארגונו של יהוה והוא מעולם לא אמר דבר שלילי על בית־אל או על התנהלות הקהילה.‏ להיפך,‏ תמיד יש לו משהו חיובי לומר.‏ הוא מתפלל איתי ובשבילי,‏ ובכל פעם שעמדנו במצב קשה,‏ התפילות שלו ניחמו אותי ועזרו לי להישאר רגועה.‏

 כשאני מסתכלת אחורה,‏ על כל מה שעברנו,‏ אני כל כך שמחה שהתמקדנו בדברים החשובים.‏ ווסלי ואני שירתנו בשרות המורחב,‏ גידלנו משפחה ותמכנו בקהילות שבהן היה צורך רב יותר.‏ ראינו במו עינינו איך יהוה מברך את מי שמציבים אותו במקום הראשון בחיים,‏ ובאמת שלעולם לא היה חסר לנו דבר (‏תהלים ל״ז:‏25‏)‏.‏ אני משוכנעת שההחלטה לשים את שירות יהוה במרכז חיי הייתה ההחלטה הטובה ביותר שיכולתי לקבל (‏תהלים פ״ד:‏10‏)‏.‏