אירמה בנטיבולי | סיפור חיים
לשרת את האל שמעניק ”כל מתנה טובה”
האזעקה נשמעה מכל עבר. כשאחי הקטן בזרועותיה, אימי רצה איתי למטע קרוב כדי לתפוס מחסה בין העצים. הייתי אז רק בת שש.
אחרי שהמטוסים הפסיקו להפציץ, הלכתי עם אימא לבדוק מה שלום חברתה הטובה ביותר. היינו מזועזעות כשהבנו שהיא נהרגה במהלך ההפצצות. כשהתחילה המתקפה האווירית הבאה, כעבור מספר ימים, אבי לא חיכה ומייד הרכיב אותי על אופניו ורכב מהר ככל יכולתו כדי להתרחק מהעיר.
מלחמת העולם השנייה עשתה שמות בכל רחבי איטליה, ואני עדיין זוכרת מראות מאותה תקופה כאילו היה זה אתמול. אבל מה שהשפיע על חיי יותר מכול היא העובדה שעוד מילדותי הייתי מוקפת באנשים שמכירים את יהוה ואוהבים אותו מעומק ליבם.
מתנה ראשונה — האמת
בחורף 1936, מספר חודשים לפני שנולדתי, אבי עבד במסילות רכבת. אחד מעמיתיו לעבודה היה וינצ׳נצו ארטוּסי, שעדיין לא היה עד־יהוה טבול אך כבר פיתח אהבה לאמת המקראית. בזמן שהם פינו שלג מהמסילות, סיפר וינצ׳נצו לאבי על מה שהוא לומד מהמקרא.
אבי מייד זיהה את צליל האמת. הוא ועוד כמה בעיירה שלנו פַאֵנצָה רצו לדעת על זה יותר. בימים ההם, תחת השלטון הפשיסטי, עדי־יהוה נרדפו ונאסר עליהם לקיים אסיפות. בנוסף, היית עלול להיעצר אם נמצאה ברשותך ספרות מקראית. באותה תקופה היו לא מעט אחים בכלא. לכן אבי וחבריו נפגשו בבתים מבודדים באזורים כפריים כדי לקרוא במקרא וללמוד מתוך הפרסומים שהיו להם. כמו כן, ערב אחד מדי שבוע הוא היה מכנס את המשפחה כולה כדי ללמוד יחד את המקרא.
מתנה שנייה — דוגמאות טובות לחיקוי
רוב האחים שנכלאו בשל פעילותם הדתית שוחררו ב־1943. ביניהם הייתה אחות רווקה ששמה מריה פיצאטו. בדרכה חזרה לביתה שבצפון איטליה היא לנה אצלנו בבית. אחד הדברים החשובים שמריה עשתה היה לעזור לאחים לקבל ספרות, והיא גם תרמה תרומה משמעותית לשמירה על הקשר בין האחים המקומיים לסניף בשווייץ, שהשגיח על הפעילות באיטליה באותה תקופה. למרות המראה השברירי שלה, מריה הייתה אישה חזקה ואמיצה. לאחר המלחמה היא המשיכה להגיע מדי פעם לפאנצה, וכל ביקור שלה היה מאורע מיוחד עבורנו.
אחות נוספת שבה אני נזכרת בחיבה היא אלבינה קוּמִינֵטי. היא הייתה אלמנה מבוגרת שהתגוררה בבניין שבו ערכנו את האסיפות שלנו כשהייתי נערה. בתחילת שנות ה־20 אלבינה הייתה קולפורטרית באיטליה, כלומר הקדישה את מרבית זמנה כדי לבשר. היא סיפרה לי הרבה סיפורים מרתקים על הפעילות בזמנו!
לאלבינה היה אוסף של פרסומים ופריטים שונים מההיסטוריה שלנו. יום אחד ראיתי אצלה סיכה עם צלב וכתר שתלמידי המקרא (כך נקראו בעבר עדי־יהוה) נהגו לענוד. ידעתי שהצלב הגיע ממקורות פגאניים, ולכן צחקקתי בהפתעה. אלבינה אמרה לי אז משהו שלעולם לא אשכח. היא ציטטה מזכריה ד׳:10 ואמרה: ”אל תבוזי ליום התחלות קטנות!”
בגיל 14
המילים האלה לימדו אותי לקח חשוב. גם אם האחים בשנים הראשונות לא הבינו את האמת במלואה, הם עדיין היו ראויים לכבוד והערכה מצידי. מלבד זאת, לא כל הספרות הייתה זמינה אז באיטלקית, ולכן עבר זמן מה עד שההבנות החדשות והמדויקות יותר הגיעו אליהם. בכל מקרה, יהוה הוקיר את מאמציהם, וגם עליי לעשות כן.
למרות פערי הגילים בינינו, אהבתי מאוד לשוחח עם אלבינה. היא, מריה ואחיות נלהבות אחרות ששירתו את יהוה בנאמנות חרף קשיים אדירים היוו בשבילי מקור השראה ודוגמה לחיקוי. אני אסירת תודה על הזכות שהייתה לי להיות בחברתן.
מתנה שלישית — שירות בית־אל
בקיץ 1955 נסעתי לרומא כדי לנכוח בכינוס ”המלכות המנצחת”. באותה הזדמנות, אני ועוד אחים ואחיות שהגיעו לכינוס ממדינות שונות ביקרנו בבית־אל. חשבתי לעצמי: ’זה יהיה כל כך נחמד אם יום אחד אוכל לשרת פה’.
נטבלתי ב־18 בדצמבר 1955. עדיין הייתי תלמידת בית־ספר, אבל כבר החלטתי שאני רוצה לשרת בשירות המורחב. ב־1956 בכינוס שנערך בעיר גנואה, הודיעו שיש צורך במתנדבים בבית־אל. אבל נציג הסניף אמר שקיים צורך רק באחים.
מאוחר יותר סיפרתי על המטרות שלי למשגיח הנפה שלנו פיירו גאטי, a שהיה מבשר נלהב. הוא אמר לי: ”אני אמליץ עלייך כחלוצה מיוחדת”.
לאחר זמן מה, הגיע מכתב מהסניף. הייתי בטוחה שזהו המינוי לשרת כחלוצה, אבל זה היה משהו אחר לגמרי: הזמנה להגיש מועמדות לשירות בית־אל!
בבית־אל עם אילריה קסטיליוני (עומדת), מתרגמת נוספת, 1959
כשהגעתי לבית־אל, בינואר 1958, משפחת בית־אל מנתה רק 12 אחים. התפקיד שקיבלתי היה לעזור לאח ולאחות שעבדו כמתרגמים. הייתה המון עבודה, ולי לא היה שום ניסיון בתרגום. אבל בעזרת יהוה עם הזמן למדתי לאהוב את התפקיד הזה.
כעבור פחות משנתיים נעשו כמה שינויים במחלקת תרגום ונשלחתי לשרת כחלוצה. הייתי בהלם מהמינוי החדש, כי בית־אל כבר הפך להיות הבית שלי. אבל עם הזמן התחלתי לראות גם במינוי הזה מתנה יקרה מיהוה.
מתנה רביעית — שותפות נלהבות לשירות
ב־1 בספטמבר 1959 התחלתי לשרת כחלוצה מיוחדת בעיר קרמונה. השותפה שלי לשירות הייתה דוריס מאייר, שהגיעה מדנמרק. למרות שהייתה מבוגרת ממני בשנים ספורות בלבד, היה לה ניסיון עשיר בשירות, ולמדתי ממנה המון. דוריס הייתה אמיצה, נחושה ולא חששה לנקוט יוזמה. אלו תכונות שהיו נחוצות לשתינו כדי לבשר בשטח שהוקצה לנו, מפני שהיינו העדות היחידות בעיר כולה.
למדתי רבות מברונילדה (מימין) ומדוריס (משמאל), שותפותיי לחלוציות בקרמונה
דוריס הגיעה לקרמונה לפניי, והיא שכרה דירה כדי לקיים שם את האסיפות. הכמרים הקתולים המקומיים הבחינו עד מהרה בפעילותנו, והתמלאו זעם שבא לידי ביטוי בדרשות שנשאו נגדנו.
יום אחד נקראנו להתייצב בתחנת המשטרה המקומית. השוטרים לא עצרו אותנו, אבל הם הבהירו חד־משמעית שעל דוריס, שלא הייתה בת המקום, לעזוב את קרמונה. בסופו של דבר היא שבה לדנמרק, שם המשיכה לשרת את יהוה בנאמנות.
לא חלף זמן רב ואחות רווקה אחרת, ברוּנילדֵה מארקי, נשלחה לקרמונה. הייתה לה אישיות נעימה ורגועה, והיא מאוד אהבה את השירות. שתינו התחלנו שיעורי מקרא רבים, וחלקם התקדמו יפה.
אני מעריכה מאוד את הזכות שהייתה לי לקחת חלק בהתחלות הקטנות של פעילות הבישור בקרמונה. כיום יש בעיר הזאת חמש קהילות!
הפתעה משמחת
כעבור פחות משנתיים בקרמונה, ציפתה לי הפתעה נוספת. לקראת הכינוס ”עובדי האל המאוחדים”, שנועד להתקיים ביולי 1961 במשך שישה ימים, היה צורך לתרגם חומר רב ולא היו מספיק מתרגמים. לכן הוזמנתי לשוב לבית־אל. לא אגזים אם אומר שקפצתי משמחה! חזרתי לשרת בבית־אל ב־1 בפברואר 1961.
עבדנו שעות ארוכות, אבל נהניתי מכל רגע כי זו הייתה בשבילי זכות מיוחדת להיות עסוקה כל יום בהכנת מזון רוחני. החודשים חלפו ביעף, ויום הכינוס הגיע.
באותו כינוס הודיעו שתרגום עולם חדש של כתבי־הקודש היווניים יתורגם לאיטלקית. ’זה אומר שמצפה לנו הרבה עבודה’, חשבתי לעצמי. ולא טעיתי — המינוי שלי בבית־אל הוארך. והינה, 60 שנה מאוחר יותר, אני עדיין פה!
במחלקת תרגום, 1965
עוד מתנות יקרות מיהוה
דבר נוסף שלמדתי לראות בו מתנה יקרה במשך השנים הוא מתת הרווקות. אשקר אם אומר שאף פעם לא שקלתי להתחתן. למעשה, תקופה מסוימת המחשבה להישאר לבד הדאיגה אותי מאוד. התפללתי ליהוה ושיתפתי אותו בדאגותיי, כי הוא מכיר אותי טוב מכולם. ביקשתי ממנו שיעזור לי להבין מה יהיה הדבר טוב ביותר עבורי.
היום אני מעריכה מאוד פסוקים כגון מתי י״ט:11, 12 וקורינתים א׳. ז׳:8, 38 שקיבלו בעיניי משמעות מיוחדת. יהוה עזר לי לראות את הדברים בצורה ברורה יותר והעניק לי שלווה פנימית. מעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזו, ואני מודה ליהוה מעומק ליבי שיכולתי להשתמש במתת הרווקות כדי לתת לו את מיטבי.
במשך השנים ראיתי במו עיניי איך מחלקת התרגום השתנתה ככל שארגון יהוה השתמש בעוד ועוד טכנולוגיות חדישות ובדברים נוספים הכלולים ב”חלב האומות” (ישעיהו ס׳:16). השינויים האלה חיזקו את האחדות בקרב ארגונו הארצי של יהוה. לדוגמה, מאז 1985 המצפה באיטלקית והמצפה באנגלית יוצאים לאור בו־זמנית. כמו כן, ב־jw.org מתפרסמים כיום מאמרים וסרטונים בשפות רבות, ולרוב הם עולים לאתר במקביל לאנגלית. אין ספק שיהוה דואג שמשרתיו יהיו מאוחדים ויקבלו את המזון הרוחני בעיתו.
יהוה היה מאוד נדיב כלפיי. הוא אפשר לי ליהנות משירות פורה כחלוצה מיוחדת והגשים את משאלת ליבי לשרת בבית־אל, שם רכשתי חברים מרקעים וגילים שונים. עוד מתנה מיוחדת במינה הייתה לראות את אימי נטבלת בגיל 68. אני מצפה בכיליון עיניים לראות אותה יחד עם כל יתר המשפחה בתחיית המתים (יוחנן ה׳:28, 29).
כולי ציפייה ליום שבו אראה איך יהוה יפעל למען משרתיו, כאשר הוא ’יעשה הכול חדש’ (ההתגלות כ״א:5). אין לי שום צל של ספק שהוא לעולם לא יחדל להרעיף עלינו ”כל מתנה טובה וכל מתנה מושלמת” (יעקב א׳:17).
במחלקת תרגום, כיום
a סיפורו חייו של פיירו גאטי פורסם בהוצאת המצפה של 15 ביולי 2011, עמודים 20–23.
