נולדתי בריאה,‏ אבל אז ביום בהיר אחד באוגוסט 1967,‏ כשהייתי בת שנה וחצי,‏ הופיע לי חום גבוה.‏ למוחרת בבוקר הרגליים שלי נהיו ממש חלשות.‏ לאחר שבדקו אותי בבית חולים בעיר שלי,‏ פריטאון שבסיירה לאון,‏ אובחנתי כחולת פוליו,‏ מחלה נגיפית מידבקת הגורמת לשיתוק ופוגעת בעיקר בילדים מתחת לגיל חמש.‏ עברתי פיזיותרפיה לחיזוק הרגליים,‏ אבל זה לא עזר.‏ בהדרגה הרגליים שלי הלכו ונחלשו עד שלא יכלו יותר לשאת את משקל גופי.‏ אבא שלי תמיד היה אומר עליי שאני ”‏חצי ילדה”‏ בגלל הנכות שלי.‏ הדרך היחידה שבה יכולתי לזוז ממקום למקום הייתה רק בזחילה.‏ אתם ודאי מנחשים איך הרגשתי.‏ גם הדימוי העצמי שלי היה ברצפה,‏ והרגשתי שלעולם לא אוכל להרים את עצמי מהמצב השפל הזה.‏

 גרתי עם אימא שלי בשטח מגורים מגודר יחד עם עוד הרבה משפחות עניות נוספות.‏ אנשים אהבו אותי,‏ אבל השתוקקתי למשהו אחר,‏ דבר שמעולם לא זכיתי לו — אהבה מצד אבא שלי.‏ היו שחשבו שהמחלה שלי היא תוצאה של כישוף שהוטל עליי.‏ וחלק הציעו לאימא שלי פשוט לנטוש אותי מחוץ למוסד שמטפל בילדים עם מוגבלויות.‏ הם אמרו לה שכך היא תוכל להיפטר סוף סוף מהמעמסה לטפל בי.‏ אבל אימא שלי דחתה את העצה הזו על הסף ועשתה הכול כדי לדאוג לי.‏

 לא יכולתי לעמוד או ללכת.‏ לכן נאלצתי לזחול ולגרור את עצמי על הרצפה ועל משטחים אחרים,‏ מה שגרם לכל מיני פציעות.‏ כדי להפחית את הנזק,‏ הייתי לובשת בגדים עבים.‏ וכדי להגן על ידיי,‏ השתמשתי בכפכפים בתור כפפות.‏ מאוחר יותר השגתי חתיכות עץ בצורת U שהגנו טוב יותר על הידיים שלי.‏ כדי לנוע,‏ פשטתי את ידיי קדימה,‏ מיקמתי את חתיכות העץ על הרצפה והעברתי את משקל גופי קדימה.‏ ואז הרמתי את הגב ומשכתי את הרגליים באותו כיוון.‏ אחרי שהשלמתי ”‏צעד”‏ אחד,‏ שוב מתחתי את זרועותיי לקראת ה”‏צעד”‏ הקשה הבא.‏ כל זה הפעיל לחץ עצום על הזרועות והכתפיים שלי.‏ בגלל שהייתי צריכה להתאמץ כל כך כדי לנוע,‏ יצאתי משטח המגורים שלנו רק לעיתים רחוקות.‏ לא יכולתי ללמוד בבית־ספר או לשחק עם ילדים אחרים.‏ תהיתי איך אוכל לשרוד אם אימא שלי תמות.‏

 התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שיעזור לי,‏ בעיקר כי לא רציתי בעתיד להפוך לקבצנית.‏ האמנתי שאם אתקרב אליו ואשרת אותו כמו שהוא רוצה,‏ הוא ידאג לכל הצרכים שלי.‏ לכן יום אחד בשנת 1981 אספתי את כל כוחותיי כדי לצאת משטח המגורים שלנו ולהגיע לכנסייה שנמצאת ברחוב שלנו.‏ לא הרגשתי בנוח בגלל האופן שבו האנשים הסתכלו עליי.‏ הכומר בכלל לא בירך אותי לשלום,‏ ואפילו העז לגעור באימא שלי על זה שישבתי בספסל שאחרים שילמו עבורו.‏ החלטתי שזהו,‏ למקום הזה אני יותר לא חוזרת.‏

 בוקר אחד ב­־1984,‏ כשהייתי בת 18,‏ עליתי למעלה כהרגלי כדי לשבת ליד החלון.‏ נהגתי לשבת שם כל היום ולראות מה קורה בעולם שבחוץ.‏ אבל באותו בוקר החלטתי סתם ככה לרדת ולשבת בחצר המשותפת,‏ שבדרך כלל הייתה ריקה.‏ כשהגעתי לשם פגשתי שני גברים שמבשרים מבית לבית.‏ הם סיפרו על עתיד נפלא שבו לא אהיה חולה עוד,‏ והקריאו לי מישעיהו ל״ג:‏24 ומההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏.‏ הם נתנו לי את החוברת הצבעונית ליהנות מחיי נצח עלי אדמות!‏ והבטיחו לחזור אליי ולהמשיך ללמד אותי.‏

 בביקור השני הם אמרו לי שבפעם הבאה תצטרף אליהם שליחה שלא מזמן הגיעה לאזור,‏ ושמה פולין,‏ כדי להמשיך את הדיון שלנו.‏ עם הזמן הקשר שלי עם פולין נהיה דומה לקשר של בת ואם.‏ אימא שלי מאוד שמחה והיא עודדה אותי להמשיך ללמוד את המקרא עם ה”‏אימא החדשה שלי”‏ שגילתה כלפיי אהבה בלתי אנוכית,‏ סבלנות וטוב לב.‏ היא תמיד התעניינה בי ודאגה לרווחתי.‏ היא גם לימדה אותי לקרוא.‏ בעזרת הספר סיפורי המקרא שלי היא עזרה לי באדיבות להכיר את אלוהים — אב אוהב שכה השתוקקתי שיהיה לי.‏

 הדברים שלמדתי מהמקרא מילאו אותי בשמחה.‏ יום אחד שאלתי את פולין אם אוכל לנכוח בשיעור הספר הקהילתי,‏ a אחת האסיפות של עדי־יהוה,‏ שנערך בבית של עדת־יהוה שגרה לא רחוק ממני.‏ פולין הסכימה.‏ יום שלישי לאחר מכן היא הגיעה אלינו וחיכתה עד שאסיים להתרחץ ולהתלבש,‏ ואז יצאנו לאסיפה ביחד.‏ מישהו אמר לי שאני צריכה להגיד לפולין להזמין לי מונית ושתשלם על הנסיעה,‏ אבל עניתי לו:‏ ”‏אל תדאג,‏ אלך לשם בעזרת חתיכות העץ שלי”‏.‏

 כשיצאנו מהבית,‏ אימא שלי והשכנים שלנו הביטו בנו בחשש.‏ בעודי מתקדמת לכיוון שער החצר חלק מהשכנים התחילו לצעוק לעבר פולין:‏ ”‏את מכריחה אותה!‏”‏

 ‏”‏ג׳יי,‏ את באמת רוצה לבוא?‏”‏,‏ שאלה אותי פולין בעדינות.‏ זו הייתה הזדמנות בשבילי להראות שאני בוטחת ביהוה (‏משלי ג׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏ ”‏כן!‏”‏,‏ השבתי.‏ ”‏זאת ההחלטה שלי”‏.‏ השכנים השתתקו והמשיכו להסתכל.‏ הגישה שלהם השתנתה לחלוטין כשהתקרבתי לשער.‏ וברגע שיצאתי מהחצר הם התחילו להריע לי.‏

 ממש נהניתי באסיפה!‏ זה היה כל כך מרענן!‏ כולם קיבלו אותי בברכה,‏ ואף אחד לא התייחס אליי בזלזול.‏ הרגשתי מאוד בנוח,‏ ומאז תמיד נכחתי שם בקביעות.‏ בהמשך שאלתי אם אוכל לנכוח גם באסיפות גדולות יותר שהתקיימו באולם המלכות של עדי־יהוה.‏ הייתי ענייה,‏ והיו לי רק שתי שמלות וזוג כפכפים.‏ אבל הייתי בטוחה שמשרתי אלוהים לא ידחו אותי,‏ וכמובן שלא התאכזבתי.‏

 כדי להגיע לאולם המלכות הייתי צריכה ”‏ללכת”‏ עד סוף הרחוב ואז לקחת מונית שהסיעה אותי למרגלות הגבעה שבה נמצא האולם.‏ משם האחים הרימו אותי בזרועותיהם ונשאו אותי אל אולם המלכות.‏

 קיבלתי טעימה מטובו של יהוה,‏ ורציתי להפוך אותו למחסה שלי.‏ החלטתי שאנכח בכל האסיפות באופן קבוע (‏תהלים ל״ד:‏8‏)‏.‏ במהלך העונה הגשומה הגעתי בדרך כלל רטובה ומלאה בבוץ,‏ והייתי צריכה להחליף בגדים באולם.‏ למרות זאת,‏ זה היה שווה את המאמץ!‏

 בספר השנה של עדי־יהוה 1985 (‏אנג׳)‏ הופיע הסיפור שלי.‏ ז׳וסט,‏ עדת־יהוה משוויץ,‏ קראה עליי והחליטה לשלוח לי כיסא גלגלים תלת־אופני המונע בעזרת דוושות יד.‏ היו לו גם מגיני בוץ מועילים ומחזירי אור צבעוניים מאחור.‏ תודות לכך,‏ יכולתי לנוע בצורה מכובדת יותר.‏ ילדים קטנים היו מתלהבים ואומרים שהם אוהבים מאוד לראות אותי רוכבת על התלת־אופן המיוחד שלי.‏ לא הייתי צריכה יותר לזחול על הרצפה.‏ הרגשתי כמו מלכה,‏ מכובדת ומקובלת.‏

 לא היה לי קשה להתקדם רוחנית כי כבר היו לי חיים פשוטים וטהורים מבחינה מוסרית.‏ בזכות כיסא הגלגלים שלי התאפשר לי להשתתף בשירות,‏ וב־9 באוגוסט 1986 נטבלתי.‏ הטבילה שינתה את חיי לטובה,‏ והרימה אותי לגבהים שמעולם לא דמיינתי שאוכל להגיע אליהם.‏ חשתי שמחה וסיפוק,‏ והביטחון והדימוי העצמי שלי גדלו,‏ כי ידעתי שיש לי למעלה אב שאוהב אותי ומסביבי אחים ואחיות שבאמת אכפת להם ממני.‏

 חיפשתי דרך להראות ליהוה עד כמה אני מעריכה את מה שהוא עשה בשבילי,‏ וחשבתי לשרת כחלוצה רגילה.‏ פשוט לא הייתי בטוחה שאצליח לעשות את זה (‏תהלים קט״ז:‏12‏)‏.‏ התפללתי על הנושא,‏ והחלטתי לנסות.‏ ב־1 בינואר 1988 התחלתי את החלוציות,‏ ומאז לא הפסקתי.‏ בעקבות זאת,‏ זכיתי לברכות רבות!‏ האחים והאחיות כל הזמן עוזרים לי באהבה להשלים את השעות החודשיות שלי.‏ ולאורך השנים ראיתי איך יהוה תומך בי באמצעות רוח קודשו (‏תהלים פ״ט:‏21‏)‏.‏

 בזכות החלוציות הייתי פעילה יותר גופנית ומצב הרגליים שלי השתפר,‏ למרות שהן עדיין היו די חלשות.‏ לאחר זמן מה נכנסתי לקליניקה חדשה שנפתחה באזור בתקווה לקבל פיזיותרפיה ותוכנית אימונים.‏ האחות שם אמרה לי שאין טעם שאבוא אליהם כי בקרוב אמות.‏ כשגם האחות השנייה שם סיפקה את אותה ”‏חוות דעת”‏,‏ התמלאתי ייאוש.‏ הלכתי הביתה והתפללתי ליהוה שיעזור לי להתמודד עם תחושת הייאוש ושיעזור לי למצוא טיפול מתאים.‏

 השירות התברר כאחד הטיפולים הכי טובים בשבילי,‏ והוא היה כרוך בפעילות גופנית רבה.‏ כמה שנים לאחר מכן,‏ אחת האחיות שאמרה לי שאמות בקרוב עברה ליד אולם המלכות וראתה אותי.‏ היא כל כך הופתעה לראות אותי עדיין בחיים!‏

 למרות המצב שלי,‏ אני משתדלת לעשות כל מאמץ להישאר פעילה בשירות יהוה.‏ האחים משבחים אותי על ההתלהבות שלי ועל העובדה שאני מגיעה מוקדם לאסיפות.‏ אני מעדיפה לבוא מוקדם,‏ כי ככה אני יכולה לקבל את פני האחים והאחיות שלי ולהתעניין בהם.‏

 אכן טעמתי מטובו של יהוה,‏ וזכיתי להמון ברכות בחיים.‏ הייתה לי הזכות לעזור לשלוש נשים להגיע לשלב הטבילה.‏ אחת מהן,‏ ששמה אמליה,‏ למדה בהמשך בכיתה ה־137 של גלעד.‏ ונכחתי בבית־הספר לשירות החלוצי יותר מפעם אחת.‏ בית־הספר הזה הוא ממש מתנה נפלאה מיהוה!‏ יהוה הפך אותי למאושרת,‏ עזר לי לשפר את הדימוי העצמי שלי והגביר את הביטחון שלי.‏ עכשיו אנשים מכבדים אותי,‏ ואני כבר לא מתביישת בעצמי.‏ בנוסף,‏ יש לי חברים טובים בָּאמת,‏ לא רק כאן בפריטאון,‏ אלא גם בכל המדינה ובכל רחבי העולם.‏

 עברו כמעט 40 שנה מאז שלמדתי על העולם החדש שמבטיח אלוהים,‏ שבו אף אדם לא יסבול עוד ממוגבלות פיזית.‏ ההבטחה הזאת מעודדת אותי עד היום,‏ ואני משתוקקת לראות אותה מתגשמת.‏ אני ממתינה בסבלנות,‏ כי אני יודעת שיהוה אלוהיי לא יאחר (‏מיכה ז׳:‏7‏)‏.‏ בזכות כך נהניתי מכל מיני ברכות.‏ יהוה עזר לי להתמודד עם הרבה בעיות וקשיים,‏ והוא תמיד עשה את זה בזמן הנכון.‏ אני יכולה לומר בלב שלם שאני באמת שמחה ואני לא יכולה להפסיק לחייך,‏ כי יהוה הרים אותי משפל המדרגה ומהרצפה שהייתי רגילה לזחול עליה,‏ ונשא אותי לגבהים אדירים שמעולם לא דמיינתי שאוכל להגיע אליהם.‏