נולדתי ב־1934 בפסקארה,‏ עיר במרכז החוף המזרחי של איטליה לחופי הים האדריאטי.‏ אני הצעירה מבין ארבע בנות.‏ אבא שלנו בחר לתת לנו שמות לפי סדר האלפבית,‏ לכן השם שלי מתחיל באות ד׳.‏

 אבא תמיד התעניין בנושאים דתיים.‏ הוא שמע לראשונה על עדי־יהוה ביולי 1943 מליבראטו ריצ׳י,‏ אדם שלמד עם עדי־יהוה.‏ ליבראטו דיבר איתו על המקרא והשאיל לו עותק של המצפה.‏ לא חלף זמן רב ואבי החל לשתף אחרים במה שלמד.‏ גם אימי קיבלה את האמת.‏ אומנם היא לא ידעה קרוא וכתוב,‏ אבל גם היא סיפרה לאחרים על התקווה שמובטחת במקרא וציטטה פסוקים שלמדה בעל־פה.‏

 ביתנו הקטן הפך למרכז הפעילות של קהילתנו.‏ ערכנו בו אסיפות ואירחנו משגיחים נודדים וחלוצים,‏ למרות שהיו לנו רק שני חדרי שינה.‏

 שתי אחיותיי הגדולות לא התעניינו במקרא,‏ ובסופו של דבר התחתנו ועזבו את הבית.‏ אבל אני ואחותי צ׳סירה אהבנו לשמוע את אבא שלנו קורא מהמקרא.‏ גם נהנינו מאוד להקשיב לנאומים המרתקים שהגישו האחים שביקרו את הקבוצה הקטנה שלנו.‏

 הרבה פעמים הצטרפתי לאבא שלי ולאחרים בשירות,‏ אבל בגלל שהייתי כל כך ביישנית לקח לי חודשים לאזור את האומץ להוציא מילה מהפה.‏ למרות זאת,‏ אהבָתי ליהוה המשיכה לגדול ונטבלתי ביולי 1950.‏ נאום הטבילה נערך בביתנו,‏ ואחרי כן הלכנו לים ושם נטבלתי.‏ כעבור שנה עברו לאזור שלנו זוג חלוצים מיוחדים,‏ והייתי מבלה איתם הרבה בשירות.‏ ככל שהייתי יותר זמן בשירות,‏ כך היה לי קל יותר לבשר.‏ פשוט התאהבתי בפעילות הנפלאה הזו.‏

 משגיח הנפה הראשון שלנו היה פיירו גאטי.‏ a הוא עודד אותי לשרת כחלוצה וגם לעבור לאזור שיש בו יותר צורך במבשרים.‏ אף פעם לא חשבתי על האפשרות הזאת,‏ כי באזור שלנו היה נהוג שהבנות נשארות בבית עד החתונה.‏ לכן נשארתי בבית הוריי,‏ אבל במרס 1952 התחלתי לשרת כחלוצה רגילה.‏ לא תיארתי לעצמי עד כמה ההחלטה הזו תשפיע על כל מסלול חיי.‏

 בערך באותה תקופה אחות צעירה ששמה אנה גם רצתה להתחיל בשירות החלוצי.‏ היא עברה לגור איתנו כדי שנוכל לבשר יחד.‏ ב־1954 שתינו התמנינו לחלוצות מיוחדות ונשלחנו לפרוג׳ה,‏ עיר שלא היו בה עדי־יהוה,‏ המרוחקת 250 קילומטר מבית הוריי.‏

 זו הייתה הרפתקה אמיתית.‏ הייתי רק בת 20,‏ והפעם היחידה שיצאתי מעיר הולדתי הייתה כשנסעתי עם הוריי לכינוס.‏ הרגשתי כאילו התבקשתי לעבור לסוף העולם!‏ אבא קצת דאג איך אנה ואני נסתדר בעצמנו,‏ ולכן הוא הגיע כדי לעזור לנו למצוא מקום מגורים.‏ שכרנו דירת חדר,‏ ששימשה גם כאולם מלכות.‏ בהתחלה היינו שתי הנוכחות היחידות באסיפות.‏ למרות זאת,‏ מאוד נהנינו לבשר בפרוג׳ה ובעיירות והכפרים הסמוכים,‏ ועם הזמן מאמצינו נשאו פרי.‏ כעבור כשנה הגיע אח לפרוג׳ה,‏ והוא התחיל לנהל את האסיפות במקומנו.‏ כשהגיע הזמן לעבור למשימה הבאה שלנו ב־1957,‏ נוסדה שם כבר קהילה קטנה.‏

 היעד הבא שנשלחנו אליו היה עיר קטנה במרכז איטליה,‏ ששמה טרני.‏ זה היה מרגש מאוד לבשר שם,‏ כי הרבה אנשים גילו עניין בבשורה עוד לפני שהגענו והיו צמאים ללמוד.‏ עם זאת,‏ נקרו בדרכנו כמה קשיים.‏ אף שהמשטר הפשיסטי הגיע לקיצו ב־1943,‏ בכמה מקומות הרשויות עדיין ניסו לעצור את פעילותנו ודרשו שנוציא רישיון מיוחד כדי לבשר מבית לבית.‏

 לא פעם שוטרים עקבו אחרי עדי־יהוה.‏ לפעמים הצלחנו להתמזג בקהל ולהתחמק מהם,‏ אבל זה לא תמיד עבד.‏ המשטרה עצרה אותי פעמיים.‏ הפעם הראשונה הייתה כשבישרתי עם משגיח הנפה.‏ השוטרים עצרו אותנו ולקחו אותנו לתחנה.‏ הם האשימו אותנו בכך שבישרנו ללא היתר רשמי והטילו עלינו קנס.‏ סירבנו לשלם את הקנס כי לא ביצענו שום עבירה.‏ הלב שלי הלם כל כך חזק שכמעט יכולתי לשמוע אותו מבעד לבגדים.‏ הייתי אסירת תודה ליהוה שלא הייתי לבד ברגע הזה.‏ נזכרתי במילים המחזקות בישעיהו מ״א:‏13‏:‏ ”‏אל תירא.‏ אני אעזור לך”‏.‏ בהמשך שוחררנו,‏ ובית המשפט ביטל את התיק נגדנו.‏ כעבור כחצי שנה שוב נעצרתי,‏ והפעם הייתי לבד.‏ אבל גם כאן השופט פסק לטובתי.‏

 אני זוכרת שהתרגשתי מאוד לקראת הכינוס שעתיד היה להתקיים ב־1954 בנאפולי שבדרום איטליה.‏ כשהגענו לשם,‏ התנדבתי לעזור בניקיון אתר הכינוס,‏ והתבקשתי לנקות בקרבת הבמה.‏ שם הבחנתי בסדרן צעיר יפה תואר.‏ קראו לו אנטוניו קפרלי,‏ והוא היה חלוץ מלוב.‏ משפחתו היגרה לשם מאיטליה בסוף שנות ה־30.‏

 אנטוניו היה בחור אנרגטי ואמיץ.‏ הוא חצה מרחקים עצומים במדבר לוב על גבי האופנוע שלו כדי לבשר לאיטלקים שגרו שם.‏ מדי פעם היינו כותבים זה לזה מכתבים,‏ וב־1959 הוא חזר לאיטליה.‏ הוא שירת כמה חודשים בבית־אל ברומא ואחרי כן נשלח כחלוץ מיוחד לעיר ויטרבו במרכז איטליה.‏ הקשר שלנו פרח,‏ וב־29 בספטמבר 1959 נישאנו.‏ הצטרפתי לאנטוניו בוויטרבו.‏

 חיפשנו דירה שתתאים לנו גם למגורים וגם לקיום אסיפות.‏ בסופו של דבר,‏ שכרנו דירת חדר בקומת קרקע.‏ הדירה הייתה דומה לחנות קטנה.‏ מיקמנו את המיטה שלנו בפינה והסתרנו אותה בעזרת פרגוד,‏ וזה היה חדר השינה שלנו.‏ חדר המקלחת הקטן היה מאחור,‏ ושאר הבית שימש או כסלון או כאולם מלכות,‏ תלוי באיזה יום בשבוע.‏ הדירה לא הייתה אידיאלית,‏ ולא הייתי בוחרת לגור בה לבד,‏ אבל למרות הכול הייתי מאושרת כי הייתי עם אנטוניו.‏

 ב־1961 אנטוניו התמנה למשגיח נפה.‏ אבל קודם הוא היה צריך ללמוד חודש בבית־ספר להכשרת משגיחים בקהילות.‏ נאלצתי להישאר לבד בבית במשך חודש.‏ אני חייבת להודות שריחמתי על עצמי,‏ במיוחד בערבים,‏ כשישבתי לבד בדירה הקטנה שלנו.‏ אבל המחשבה שיהוה משתמש באנטוניו שימחה אותי.‏ גם השתדלתי להיות עסוקה,‏ וכך החודש הזה חלף מהר.‏

 השירות הנפתי היה כרוך בנסיעות רבות.‏ ביקרנו קהילות ברחבי המדינה כולה — ממחוז ונטו בצפון ועד סיציליה שבדרום.‏ בהתחלה לא היה לנו רכב,‏ והשתמשנו בתחבורה ציבורית.‏ פעם אחת נסענו באוטובוס באזור כפרי בסיציליה,‏ והדרך הייתה מלאת מהמורות.‏ לבסוף,‏ כשירדנו מהאוטובוס,‏ האחים חיכו לנו בתחנה עם חמור.‏ אנטוניו היה לבוש בחליפה ועניבה,‏ ואני לבשתי שמלה לאסיפה.‏ זה בוודאי היה מחזה מאוד משעשע לראות אותנו הולכים עם איכרים לצד חמור שנשא את המזוודות ואת מכונת הכתיבה שלנו.‏

 האחים היו מאוד נדיבים וחלקו איתנו את כל מה שהיה להם,‏ גם אם זה היה מעט.‏ בחלק מהבתים לא היו שירותים או מים זורמים.‏ פעם אחת התאכסנו בחדר שלא השתמשו בו מספר שנים.‏ במהלך הלילה זזתי ללא הפסקה מתוך שינה עד שאנטוניו העיר אותי.‏ כשהסרנו את הסדין,‏ נחרדנו לגלות שהמזרן שורץ חרקים.‏ לא היה לנו יותר מדי מה לעשות לגבי זה באמצע הלילה.‏ לכן פשוט הסרנו מהמזרן כמה שיותר חרקים וניסינו לחזור לישון.‏

 אולם הקושי האמיתי שלי בשירות הנפתי היה הביישנות שלי.‏ בכל פעם שביקרנו בקהילה חדשה,‏ היה לי קשה מאוד להתיידד עם אחרים.‏ אבל עשיתי מאמץ מיוחד להתגבר על הביישנות שלי כדי להיות מקור עידוד לאחיות ולעזור להן.‏ תודות לעזרת יהוה,‏ לקראת סוף כל ביקור כבר הרגשתי בבית.‏ זו הייתה זכות מיוחדת לשרת את יהוה לצד האחים והאחיות ולראות עד כמה הם נדיבים ונאמנים ועד כמה הם אוהבים את יהוה.‏

 ב־1977,‏ לאחר כמה שנים בשירות הנפתי והמחוזי,‏ b הוזמנו לבית־אל ברומא כדי לעזור בהכנות לקראת הכינוס הבינלאומי לשנת 1978 ”‏האמונה המנצחת”‏.‏ כעבור כמה חודשים הפכנו לחברי בית־אל,‏ ומייד לאחר מכן החל אנטוניו לשרת כחבר ועד.‏

 השירות בבית־אל היה חוויה חדשה בשבילי,‏ וגם שם הביישנות שלי הקשתה עליי להרגיש בנוח.‏ אבל תודות לתמיכה מצד חברי בית־אל אחרים ובעזרת יהוה,‏ תוך זמן קצר הרגשתי כמו בבית.‏

 בשנים שלאחר מכן התמודדנו עם אתגר חדש — בעיות בריאות.‏ ב־1984 אנטוניו עבר ניתוח לב,‏ וכעבור עשר שנים בערך התעוררו אצלו בעיות בריאות נוספות.‏ ואז,‏ ב־1999,‏ גילינו שיש לו גידול ממאיר.‏ אנטוניו תמיד היה אדם פעיל ונמרץ,‏ אבל במקרה הזה המחלה האיומה הזו הכריעה אותו.‏ ליבי נשבר כשראיתי אותו הולך ונחלש.‏ התחננתי ליהוה שייתן לי כוח לתמוך בבעלי היקר.‏ שאבתי הרבה נחמה מספר תהלים,‏ וזה עזר לי להתמודד עם הדאגות.‏ אנטוניו נפטר ב־18 במרס 1999.‏ היינו נשואים כמעט 40 שנה.‏

 זה מפליא כמה בודד אתה יכול להרגיש למרות שאתה מוקף באנשים.‏ קיבלתי המון אהבה ונחמה משאר חברי בית־אל ומהאחים והאחיות שהכרתי במהלך השנים.‏ ובכל זאת החלל העצום בליבי הסב לי כאב שאי־אפשר לתאר במילים,‏ במיוחד כשהייתי חוזרת בערב לחדר הריק שלי בבית־אל.‏ תפילות,‏ לימוד אישי והזמן שחלף ריפאו אט אט את פצעיי.‏ עם הזמן,‏ הזיכרונות מחיי המשותפים עם אנטוניו כבר לא הכאיבו לי,‏ אלא הפכו למקור של שמחה.‏ אני עדיין נהנית להיזכר בדברים שעשינו יחד,‏ ואני בטוחה שאנטוניו שמור בזיכרונו של יהוה ושאני אראה אותו שוב בתחיית המתים.‏

 עבדתי בכמה מחלקות בבית־אל,‏ וכיום אני עובדת במתפרה.‏ זה כל כך משמח לבצע עבודה שמועילה למשפחה הרוחנית הגדולה שלי.‏ אני גם משתדלת להתמקד בשירות השדה.‏ אני לא יכולה לעשות את מה שעשיתי בעבר,‏ אבל אני עדיין נהנית לשתף אחרים בבשורת המלכות — משימה שהתאהבתי בה כבר בגיל צעיר.‏ זו הסיבה שאני מעודדת את הצעירים להיות חלוצים.‏ אני יודעת איזו פעילות מספקת זו.‏

 כשאני מביטה לאחור על כמעט 70 שנה בשירות המורחב,‏ אני רואה כמה יהוה עזר לי ובירך אותי.‏ אני עדיין ביישנית.‏ לכן אני יודעת שלא הייתי מצליחה לעשות את כל הדברים האלה בכוחות עצמי.‏ ביקרתי בכל כך הרבה מקומות מרוחקים,‏ חוויתי חוויות שהעשירו אותי ופגשתי אנשים שעוררו בי השראה.‏ אני יכולה להגיד ללא טיפת היסוס שהייתי חוזרת שוב על הכול!‏