כשנולדה בתי הבכורה,‏ לורן,‏ לא היה לי מושג איך להיות אבא.‏ כעבור מספר שנים,‏ כשנולד בני השני,‏ מייקל,‏ לא חל בי שום שיפור.‏ ואין פלא בכך,‏ משום שחיי הנישואין של הוריי היו מלאי ויכוחים ומריבות,‏ ולבסוף הסתיימו בגירושין.‏ באמת רציתי להיות אבא טוב,‏ אבל פשוט לא ידעתי איך.‏

 מה שעוד יותר החמיר את המצב היה התמכרותי לסמים ואלכוהול,‏ התמכרות שפיתחתי עוד בגיל העשרה.‏ איבדתי כל שליטה על החיים שלי.‏ בנוסף לכל זה גם הייתי מכור להימורים.‏ לכן קיבלתי הרבה החלטות גרועות בחיים.‏ המצב בבית הידרדר עד כדי כך שאשתי,‏ קֵיי,‏ החליטה לעזוב אותי יחד עם שני ילדינו.‏ הייתי שבור.‏

 יום אחד שאלתי את קיי מה אני יכול לעשות כדי שהיא תחזור הביתה.‏ באותה תקופה היא קיבלה שיעורי מקרא מגלוריה,‏ אחת מעדי־יהוה.‏ התנאי שלה היה פשוט:‏ ”‏תלמד את המקרא”‏.‏ לא ידעתי מה זה אומר,‏ אבל בתקווה שקיי תחזור אליי,‏ הסכמתי להיפגש עם גלוריה ועם בעלה,‏ ביל.‏

 כשביל וגלוריה הגיעו לביתנו,‏ לא יכולתי שלא להתרשם מהקשר ההדוק שראיתי בין שניהם.‏ הם סיפרו לי על הילדים שלהם,‏ שהיו בגילי,‏ ועל החיים שהם מנהלים — חיים מלאי תוכן ומשמעות.‏ בפעם הראשונה בחיי עלתה במוחי המחשבה שאולי הסוד לחיי משפחה מאושרים טמון במקרא.‏

 באותו יום ביל וגלוריה דיברו איתי על הבעיות שלי.‏ הם הראו לי מה המקרא אומר בגלטים ו׳:‏7‏:‏ ”‏כל מה שאדם זורע,‏ את זאת גם יקצור”‏.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏אם רק הייתי פועל לפי העיקרון הזה לאורך חיי,‏ לא הייתי מכניס את עצמי ואת המשפחה שלי לכל כך הרבה צרות!‏’‏

 עם הזמן,‏ ככל שיישמתי יותר ויותר עקרונות מהמקרא,‏ כך חיי הלכו והשתפרו בצורה ניכרת.‏ קיי ואני הפסקנו לעשן,‏ ובזכות כל העזרה שקיבלתי הצלחתי להיגמל מכל שאר ההתמכרויות שלי.‏ ב־1985 נולד בננו השלישי — דיוויד,‏ שכולנו קראנו לו דייבי — וסוף סוף הרגשתי מוכן להיות אבא.‏

 קיי ואני שמנו לב שבזמן שלימדנו את ילדינו לאהוב את יהוה,‏ גם אנחנו התקרבנו אליו.‏ למדנו כל כך הרבה מספרים כמו הקשב למורה הגדול.‏ בנוסף,‏ המשפחות בקהילתנו הציבו דוגמה מצוינת לנו ולילדים.‏

 כשילדינו גדלו,‏ כולם בחרו לשרת כחלוצים.‏ בתחילת 2004 לורן שירתה בקהילה ספרדית;‏ מייקל יצא מבית־אל והתחתן,‏ והוא ואשתו דיאנה עמדו לעבור לגואם כדי לתמוך בפעילות הבישור שם;‏ ודייבי,‏ שהיה אז בן 19,‏ החל לשרת ברפובליקה הדומיניקנית.‏

 היינו כל כך גאים בילדים שלנו ובבחירות שלהם.‏ זכינו לחוות ממקור ראשון את המילים היפות שביוחנן ג׳.‏ 4‏:‏ ”‏אין לי שמחה גדולה מלשמוע שילדיי מוסיפים להתהלך בָּאמת”‏.‏ לא תיארנו לעצמנו שכל זה עומד להשתנות בשיחת טלפון אחת.‏

 ב־24 באפריל 2004 קיי ואני יצאנו לארוחת ערב עם שני זוגות חברים.‏ המסעדה הייתה מרוחקת יותר ממאה קילומטר מביתנו,‏ וכולנו נסענו ברכב שלי.‏ אחרי הארוחה נסענו לבית קפה כדי לאכול קינוח.‏ הורדתי את כולם ונסעתי לחפש חניה.‏ ואז הטלפון צלצל.‏ היה זה אחד החברים שלי,‏ וקולו היה מתוח.‏

 ‏”‏קרה משהו נורא”‏,‏ הוא אמר.‏ ”‏דייבי היה מעורב בתאונת דרכים”‏.‏

 ‏”‏מה מצבו?‏”‏ שאלתי,‏ ופחדתי מהנורא מכול.‏

 בהתחלה הוא לא הצליח לדבר,‏ אבל לבסוף הוא סיפר לי בקול שבור שדייבי נהרג.‏

 אחרי שהשיחה הסתיימה,‏ מייד התפללתי ליהוה שייתן לי כוח.‏ אחרי זה נכנסתי לבית הקפה ואמרתי שאני לא מרגיש טוב,‏ ועדיף שנחזור הביתה.‏ לא רציתי לספר על זה לקיי עד ששנינו נהיה לבד.‏

 הנסיעה הביתה ארכה כשעה וחצי,‏ וכל דקה הייתה עינוי צרוף.‏ במשך הנסיעה קיי סיפרה לכולם עד כמה היא מתרגשת לקראת ביקורו של דייבי.‏ בינתיים הטלפון שלי הלך והתמלא בהודעות תנחומים,‏ וכל זה בזמן שקיי לא ידעה בכלל שבננו כבר אינו בין החיים.‏

 אחרי שהורדנו את כולם והגענו הביתה,‏ קיי הביטה בי וישר הבינה שהתרחש משהו איום ונורא.‏ ”‏מה קרה?‏”‏ היא שאלה.‏ ידעתי שהמילים שאני עומד לומר לה יחריבו את עולמה,‏ בדיוק כפי שהן החריבו את עולמי שעתיים קודם לכן.‏

 אשתי ואני כבר התמודדנו עם בעיות בעבר וידענו שיהוה תמיד תומך במשרתיו (‏ישעיהו מ״א:‏10,‏ 13‏)‏.‏ אבל הפעם זה היה סיפור אחר לגמרי.‏ לא הפסקתי לשאול את עצמי:‏ ’‏איך דבר כזה יכול היה לקרות לדייבי,‏ שעשה כל כך הרבה בשביל יהוה?‏ למה יהוה לא הגן עליו?‏’‏

 מותו של דייבי הנחית מהלומה קשה גם על שני ילדינו האחרים.‏ לורן הייתה כמו אימא שנייה בשבילו,‏ ומייקל אומנם עזב את הבית חמש שנים קודם לכן,‏ אך בזמן האחרון הוא ודייבי התחילו להתקרב זה לזה.‏

 כבר מן הרגע הראשון עמדה הקהילה לצידנו.‏ עוד לפני שקיי הספיקה לעכל את החדשות,‏ החברים מהקהילה הגיעו לביתנו כדי לספק לנו עזרה ונחמה (‏משלי י״ז:‏17‏)‏.‏ לעולם לא אשכח את כל האהבה שהם הרעיפו עלינו.‏

 דבר נוסף שעזר לנו להתמודד עם הכאב היה שגרה טובה של תפילות,‏ לימוד המקרא ואסיפות.‏ זה לא העלים את הכאב,‏ אבל ידענו שבמצב כזה חיוני שנשמור על החוסן הרוחני שלנו (‏פיליפים ג׳:‏16‏)‏.‏

 מייקל ודיאנה עברו קרוב אלינו,‏ ולורן חזרה לשרת בקהילתנו.‏ העובדה שהיינו יחד עזרה לנו במשך השנים הבאות להתחיל להתאושש מהאובדן.‏ בהמשך לורן התחתנה עם אח ששמו ג׳סטין,‏ והצטרפותו למשפחה העניקה לכולנו נחמה רבה.‏

 זמן קצר אחרי מותו של דייבי,‏ החלטנו כמשפחה לעשות צעד נוסף כדי להתמודד עם האובדן.‏ בהתחלה זה היה מאוד קשה,‏ אבל בסופו של דבר זה חיזק את כולנו.‏ קיי תספר את הסיפור:‏

 ‏”‏כשבעלי סיפר לי שדייבי נהרג,‏ הרגשתי שנפלתי לתהום עמוקה,‏ ולא הצלחתי לצאת משם הרבה זמן.‏ היגון שאב ממני את כל כוחותיי,‏ ובקושי יכולתי לתפקד.‏ כל הזמן בכיתי.‏ ואם לומר את האמת,‏ לפעמים אפילו כעסתי על יהוה,‏ וגם על כל מי שעדיין בחיים.‏ הרגשתי שאיבדתי לגמרי את האיזון שלי.‏

 ‏”‏רציתי לנסוע לרפובליקה הדומיניקנית,‏ למקום שבו דייבי גר ושירת את יהוה במהלך חודשיו האחרונים.‏ אבל עדיין הייתי שבר כלי ולא חשבתי שאהיה מסוגלת לצאת למסע כזה.‏

 ‏”‏חברה קרובה עזרה לי ואמרה שגם חבריו של דייבי ברפובליקה הדומיניקנית מתאבלים על מותו,‏ ושהם בטח היו רוצים לפגוש את המשפחה שלו.‏ זה נתן לי את הכוח שהייתי צריכה כדי לעלות על המטוס.‏

 ‏”‏המסע המשפחתי הזה היה בדיוק מה שהיינו צריכים.‏ התבהר לנו עוד יותר איזה אדם רוחני דייבי היה.‏ זקן הקהילה היחיד בקהילה שבה שירת בננו אמר שתמיד ניתן היה לסמוך עליו בעיניים עצומות.‏

 ‏”‏כשהלכנו במורד הרחוב שבו גר דייבי,‏ ניגשו אלינו אנשים וסיפרו לנו על כל המעשים הטובים שהוא עשה בשבילם.‏ תמיד ידעתי שהבן שלי היה אדם טוב,‏ אבל המסע הזה עזר לי להבין עוד יותר עד כמה הוא השתדל ללכת בעקבות דוגמתו של ישוע.‏

 ‏”‏פגשנו גם את אחד מתלמידי המקרא שלו,‏ אדם מרותק למיטתו שגר בבית קטן.‏ למרות שאותו אדם היה מאוד עני,‏ האחים בקהילה סיפרו שדייבי תמיד נהג בו באדיבות ובכבוד.‏ הייתי כל כך גאה בו!‏

 ‏”‏היה זה המסע הקשה ביותר שערכתי בחיי.‏ ולמרות זאת,‏ הוא עזר למשפחתנו לאחות את הפצעים.‏ בכל פעם שהיינו בחברת אנשים שכאבו את מותו של דייבי וניחמנו זה את זה,‏ הרגשנו שזה משכך מעט את כאבנו”‏.‏

 בהוצאת עורו!‏ מ־8 בינואר 2005 באנגלית (‏בעברית:‏ המצפה מ־1 במרס 2007)‏ התפרסם מאמר על מותו של דייבי ועל שירותו ברפובליקה הדומיניקנית.‏ כשהמאמר יצא לאור,‏ לא תיארנו לעצמנו איזו השפעה תהיה לו.‏ לדוגמה,‏ במאי 2019 אח ששמו ניק יצר איתנו קשר וכתב לנו את הדברים הבאים:‏

 ‏”‏בסוף שנת 2004 למדתי בקולג׳,‏ ולא היו לי שום מטרות רוחניות.‏ לא הייתי מאושר.‏ התפללתי ליהוה וביקשתי ממנו שיעזור לי לנצל את שנות צעירותי בצורה טובה יותר.‏ זמן קצר אחרי התפילה הזו קראתי את סיפורו של דייבי בעורו!‏ וזו הייתה התשובה לתפילתי!‏

 ‏”‏הפסקתי את הלימודים והתחלתי לשרת כחלוץ.‏ גם התחלתי ללמוד ספרדית בתקווה לשרת יום אחד בארץ זרה.‏ כעבור זמן מה עברתי לניקרגואה,‏ ובהמשך קיבלתי את הזכות ללמוד בבית־הספר למבשרי המלכות עם אשתי.‏ כשאנשים שואלים אותי למה החלטתי להפוך לחלוץ,‏ אני מספר להם את סיפורו של דייבי”‏.‏

 ציפתה לנו הפתעה נוספת בכינוס הבינלאומי של 2019 בבואנוס איירס,‏ ארגנטינה.‏ במלון שלנו הייתה אחות צעירה ששמה אֶבִּי.‏ התרשמנו מהאישיות החמה והלבבית שלה,‏ ושנינו הרגשנו שהיא מזכירה לנו את דייבי.‏

 כשחזרנו לחדר המלון שלנו,‏ שלחנו לאֶבּי קישור למאמר על דייבי.‏ כעבור כמה דקות היא ענתה לנו ואמרה שהיא חייבת לדבר איתנו.‏ קבענו להיפגש בלובי,‏ וכשראתה אותנו היא סיפרה לנו עם דמעות בעיניים שהיה זה סיפורו של דייבי שהצית בה את הרצון להתחיל לשרת כחלוצה בספטמבר 2011 ואחרי כן לעבור לשטח מרוחק.‏ היא גם אמרה לנו:‏ ”‏בכל פעם שאני מרגישה שקשה לי להמשיך במשימה,‏ אני קוראת שוב את המאמר”‏.‏ היא אפילו לקחה את המאמר הזה איתה לנסיעה!‏

 חוויות כאלה מוכיחות לנו שאנחנו חלק ממשפחה כלל־עולמית אוהבת.‏ אין משהו בעולם הזה שאפילו מתקרב לאחדות השוררת בין משרתי יהוה.‏

 מאוד מנחם אותנו לדעת שלדוגמתו של דייבי יש השפעה כל כך טובה על אחרים.‏ וזה נכון לגבי כל הצעירים היקרים שלנו שמתמסרים לשירות יהוה.‏ הם אולי לא מתארים לעצמם איזו עוצמה יש להתלהבות שלהם,‏ ואיך דוגמתם יכולה לעודד אחרים לשרת את יהוה בלב ונפש.‏

 בלוקס כ׳:‏37 ציטט ישוע את דבריו של יהוה,‏ אשר תיאר את עצמו כ”‏אלוהי אברהם,‏ אלוהי יצחק ואלוהי יעקב”‏.‏ יהוה לא אמר שהוא היה אלוהיהם רק כשהם היו בחיים,‏ אלא שהוא עדיין אלוהיהם,‏ גם לאחר מותם.‏ למה?‏ ישוע הסביר את הסיבה בפסוק הבא:‏ ”‏שכן הם כולם חיים בעיניו”‏.‏

 יהוה כל כך נחוש להקים את משרתיו לתחייה שמבחינתו הם כבר חיים (‏איוב י״ד:‏15;‏ יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏ אני משוכנע שכך יהוה רואה גם את דייבי,‏ ואת כל שאר משרתיו הנאמנים שישנים את שנת המוות.‏

 עד כמה שאני משתוקק לראות שוב את דייבי,‏ יש משהו שאני רוצה אפילו יותר — לראות את קיי מתאחדת איתו.‏ אין לי מילים לתאר את הייסורים שהיא חווה.‏ משום כך הכתוב בלוקס ז׳:‏15 נושא משמעות מיוחדת עבורי:‏ ”‏המת התיישב והחל לדבר,‏ וישוע נתן אותו לאימו”‏.‏

 בספטמבר 2005 הצטרפתי אל קיי בשירות החלוצי.‏ איזו זכות זו לשרת כחלוץ לצד אשתי,‏ ילדיי ובני הזוג שלהם.‏ אנחנו ממשיכים לתמוך זה בזה ולהתמקד בתקווה שלנו לחיות בעולם החדש,‏ בו נזכה לראות שוב את בננו היקר,‏ דייבי!‏