מלחמת האזרחים ארכה כשלוש שנים.‏ היא שיסעה את המדינה לגזרים והותירה ברבים הן צלקות פיזיות והן צלקות נפשיות.‏ השלכות המלחמה לא פסחו גם על אבי.‏ הוא תמיד האמין באלוהים,‏ אך מעורבות הכמרים הקתולים במלחמה עוררה בליבו מרירות וכעס,‏ והוא החליט שאחי ואני לא נעבור טבילה קתולית.‏

 ב־1950 הגיעו לביתנו שני עדי־יהוה.‏ אבי הקשיב להם והסכים שיבואו אליו כל שבוע וילמדו אותו את המקרא.‏ אני הייתי בן 14,‏ והדבר היחיד שעניין אותי בזמנו היה כדורגל.‏ אבא ניסה לשכנע אותי לקרוא פרסומים של עדי־יהוה,‏ אבל לא רציתי שום קשר לזה.‏ פעם אחת,‏ כשחזרתי הביתה אחרי משחק כדורגל,‏ שאלתי את אימא:‏ ”‏האנשים האלה שמלמדים את אבא עדיין כאן?‏”‏ ”‏כן”‏,‏ היא ענתה,‏ ”‏הם בחדר האוכל עם אבא”‏.‏ כששמעתי את זה,‏ ברחתי מהר החוצה.‏

 ייאמר לזכותו של אבי שהוא לא נתן לחוסר העניין שלי במקרא לכבות את ההתלהבות שלו.‏ הוא מאוד אהב את מה שלמד,‏ ובשנת 1953 החליט להיטבל כעד־יהוה.‏ ההחלטה שלו עוררה את סקרנותי והתחלתי להציף אותו בשאלות.‏ גם ביקשתי ממנו שישיג לי ספר מקרא.‏ לכן הוא הזמין אח צעיר,‏ מקסימו מורסיה שמו,‏ ללמד אותי את המקרא.‏ כעבור שנתיים,‏ בגיל 19,‏ נטבלתי כאחד מעדי־יהוה בנהר חרמה,‏ מזרחית למדריד.‏

 בשנות ה־50 זה לא היה פשוט לבשר ולהתאסף יחד.‏ באותה תקופה שלט בספרד הרודן פרנסיסקו פרנקו,‏ שרצה להשליט את הקתוליות בתור הדת הבלעדית במדינה.‏ כתוצאה מכך הפכו עדי־יהוה להיות מטרה לרדיפות ולהתנכלויות מצד שוטרים.‏ התאספנו בבתים פרטיים ונזהרנו במיוחד שלא לעורר את חשדם של השכנים,‏ שהיו עלולים לדווח עלינו למשטרה.‏ גם בישרנו מבית לבית בצורה דיסקרטית.‏ היינו בוחרים שניים או שלושה בתים,‏ מבשרים בהם,‏ ואז עוברים לשכונה אחרת.‏ הרבה אנשים הקשיבו לנו,‏ אבל לא כולם אהבו את פעילותנו.‏

 אני זוכר שפעם אחת בשירות פגשתי כומר קתולי.‏ כשהסברתי לו את מטרת בואנו,‏ הוא שאל:‏ ”‏באיזו סמכות אתם עושים את זה?‏ אתם יודעים שאני יכול לדווח עליכם למשטרה?‏”‏ אמרתי לו שאנחנו מוכנים לתרחיש כזה.‏ ”‏אויביו של ישוע המשיח חיפשו דרכים לעצור אותו”‏,‏ הוספתי.‏ ”‏אז הגיוני לצפות שהתלמידים שלו יקבלו את אותו יחס,‏ נכון?‏”‏ הכומר לא כל כך אהב את התשובה שלי,‏ בלשון המעטה,‏ והוא נכנס פנימה להתקשר למשטרה.‏ למותר לציין שלקחתי את הרגליים וברחתי משם.‏

 באותם זמנים,‏ היינו רק כמה מאות מבשרים בספרד.‏ למרות חוויות שליליות כאלה,‏ גילינו שהמדינה בשלה ומוכנה לקציר רוחני.‏ בפברואר 1956,‏ כשעדיין הייתי בן 19,‏ התמניתי לשרת כחלוץ מיוחד.‏ a רוב החלוצים היו צעירים וחסרי ניסיון,‏ אבל קומץ השליחים שהיו אז במדינה העניקו לנו את ההדרכה והעידוד שהיינו כה זקוקים להם.‏ נשלחתי יחד עם חלוץ צעיר אחר לאליקנטֶה,‏ עיר שהבשורה טרם הוכרזה בה.‏ תוך מספר חודשים התחלנו לנהל הרבה שיעורי מקרא וחילקנו מאות פרסומים.‏

 כמובן,‏ לא הצלחנו להישאר מתחת לרדאר למשך זמן רב.‏ אחרי חודשים ספורים באליקנטה עצרה אותנו המשטרה והחרימה את ספרי המקרא שלנו.‏ שהינו 33 יום במאסר,‏ ואחרי כן נלקחנו למדריד,‏ ושם שוחררנו לחופשי.‏ לימים התברר שהמאסר הקצר הזה היה רמז לבאות.‏

 כשהייתי בן 21 קיבלתי צו גיוס ונדרשתי להתייצב במחנה הצבאי בנאדור,‏ עיר בצפון מרוקו שהייתה באותה תקופה תחת חסות ספרד.‏ שם הבהרתי לקצין הבכיר בצורה מכובדת שאני לא אשרת בצבא ולא אלבש מדים.‏ המשטרה הצבאית ליוותה אותי לכלא רוסטרוגורדו במֶלייה,‏ ושם המתנתי למשפט הצבאי.‏

 לפני המשפט,‏ מפקד הצבא הספרדי במרוקו החליט לנער אותי קצת כדי לעזור לי להתעשת.‏ החיילים התחילו לקלל אותי,‏ הצליפו בי במשך 20 דקות ובעטו בי עד שצנחתי לקרקע,‏ כמעט מחוסר הכרה.‏ וזה לא הספיק.‏ הקצין שהיה בפיקוד דרך על ראשי עם המגף הכבד שלו ולא שחרר עד שהתחלתי לדמם.‏ לאחר מכן נלקחתי למשרד שלו,‏ והוא שאג עליי:‏ ”‏שלא תחשוב שסיימתי איתך!‏ זה מה שאתה הולך לקבל כל יום,‏ ואפילו יותר”‏.‏ הוא הורה לסוהרים לכלוא אותי בתא תת־קרקעי טחוב וחשוך.‏ באותו רגע,‏ העתיד שלי נראה חשוך אף יותר.‏

 אני לא יכול לשכוח את הרגע שבו שכבתי על רצפת תא הכלא,‏ והדם עדיין קרוש על ראשי.‏ הדבר היחיד שהיה לי זו שמיכה דקיקה להתכסות בה,‏ וחברתם של מספר עכברושים שהגיחו מדי פעם בתא.‏ הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להתפלל ליהוה שייתן לי כוח ויעזור לי להחזיק מעמד.‏ וכך עשיתי.‏ בצינוק האפל והקר התפללתי שוב ושוב.‏ b

 למוחרת שוב הכו אותי.‏ הפעם היה זה חייל בדרגה נמוכה יותר,‏ והקצין הסתכל מהצד ווידא שהכול נעשה לשביעות רצונו.‏ אני חייב להודות שבשלב הזה כבר לא הייתי בטוח שאני מסוגל להמשיך לעמוד בכל ההתעללות הזו.‏ בלילה השני שעבר עליי בתא הזה התחננתי ליהוה שיעזור לי.‏

 ביום השלישי שוב זומנתי למשרד המפקד.‏ ציפיתי לגרוע מכול.‏ תוך כדי ההליכה למשרד התפללתי ליהוה ללא הפסק.‏ שם חיכה לי דון אסטבן,‏ c אחד משופטי בית הדין הצבאי,‏ שהגיע כדי לפתוח בהליך המשפטי שלי.‏

 כשדון אסטבן ראה את התחבושות על ראשי,‏ הוא שאל אותי לפשרן.‏ בהתחלה היססתי לדבר כי פחדתי שיתנקמו בי,‏ אך לבסוף סיפרתי לו את האמת.‏ למשמע פרטי המקרה,‏ הוא אמר:‏ ”‏אני לא יכול למנוע את קיום המשפט,‏ אבל אני כן יכול להבטיח לך שלעולם לא יכו אותך שוב”‏.‏

 ואכן,‏ לאורך כל תקופת המאסר שלי אף אחד לא הרים עליי יותר את ידו.‏ אני עדיין לא יודע למה דון אסטבן בחר לדבר איתי באותו יום.‏ מה שאני כן יודע זה שיהוה ענה על תפילותיי בצורה מופלאה.‏ ראיתי איך יהוה הציל אותי בשעתי האפלה ביותר,‏ ולא הניח לי לסבול מעבר למה שאני יכול לשאת (‏קורינתים א׳.‏ י׳:‏13‏)‏.‏ עמדתי למשפט הצבאי שלי בביטחון מלא ביהוה.‏

 בתום המשפט נגזרו עליי 19 שנות מאסר,‏ ונוספו עליהן עוד 3 שנים על ”‏חוסר ציות”‏.‏ לאחר כ־15 חודשים במרוקו הועברתי למתקן הכליאה בעיר אוקניה,‏ לא רחוק ממדריד,‏ מַעבר שהסתבר כברכה מיהוה.‏ זה היה ממש גן עדן לעומת רוסטרוגורדו.‏ בתא שלי היו מיטה,‏ מזרן ואפילו כמה מצעים.‏ לאחר זמן מה נתנו לי לעבוד כמנהל החשבונות של הכלא.‏ אבל תקופת מאסר כל כך ארוכה מביאה עימה בדידות.‏ אחד הקשיים הגדולים ביותר שלי היה הניתוק מאחיי ואחיותיי הרוחניים.‏

 אומנם ההורים שלי ביקרו אותי מדי פעם,‏ אבל האמת היא שהייתי זקוק ליותר מזה.‏ הם סיפרו לי שעוד אחים סירבו כמוני להתגייס.‏ לכן התפללתי ליהוה וביקשתי ממנו שלפחות אח אחד יועבר לכלא שלי.‏ ושוב יהוה השיב לתחינות שלי ונתן לי הרבה יותר ממה שביקשתי.‏ זמן קצר לאחר מכן הגיעו לכלא באוקניה שלושה אחים נפלאים — אלברטו קונטיוק,‏ פרנסיסקו דיאס ואנטוניו סנצ׳ס.‏ לאחר ארבע שנות בידוד הייתי סוף סוף בחברתם של אחיי לאמונה.‏ ארבעתנו יכולנו ללמוד יחד ולבשר לאסירים האחרים בכלא.‏

 בשנת 1964 שוחררתי על תנאי.‏ עשרים ושתיים שנות המאסר שלי קוצרו לשש שנים וחצי.‏ בו ביום שיצאתי לחופשי כבר הלכתי לאסיפה.‏ השתמשתי בחסכונות הזעומים שלי כדי לעלות על מונית למדריד והצלחתי להגיע בדיוק בזמן לאסיפה.‏ כמה התרגשתי לראות שוב את אחיי לאמונה.‏ כל כך שמחתי לחזור לאסיפות,‏ אבל יותר מכול השתוקקתי לחזור לשירות החלוצי.‏ למרות שסבלנו מפעם לפעם מהטרדות מצד המשטרה,‏ רבים נענו בשמחה לבשורה הטובה,‏ וידינו היו מלאות עבודה.‏

 באותה תקופה פגשתי חלוצה מיוחדת ששמה מרסדס.‏ היא הייתה אחות ענווה ונלהבת שרצתה לבשר לכל מי שרק אפשר.‏ היא גם הייתה לבבית ונדיבה,‏ ותכונותיה היפות שבו את ליבי.‏ התאהבנו וכעבור שנה התחתנו.‏ אשתי התומכת היא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי בחיי.‏

 מספר חודשים לאחר חתונתנו התמניתי לשרת כמשגיח נפה.‏ בכל שבוע ביקרנו קהילה אחרת,‏ בישרנו יחד עם האחים המקומיים והיינו איתם באסיפות.‏ זו הייתה תקופה של פריחה בספרד.‏ קהילות חדשות קמו בזו אחר זו בכל רחבי המדינה,‏ והאחים נזקקו להדרכה ולעידוד.‏ כמו כן,‏ לתקופה קצרה קיבלתי את הזכות לעבוד בסניף שלנו בברצלונה,‏ אשר קיומו נשמר בסוד בשל המצב במדינה.‏

 ב־1967 יצאנו מהמחתרת בעקבות חוק חדש שהקנה חופש דת לכלל האזרחים במדינה.‏ אחרי כן,‏ בשנת 1970,‏ קיבלו עדי־יהוה הכרה כדת רשמית בספרד.‏ סוף כל סוף יכולנו להתאסף בחופשיות,‏ לרכוש אולמי מלכות משלנו ולהקים סניף רשמי.‏

 ב־1971 מרסדס ואני הוזמנו לשרת בסניף החדש בברצלונה.‏ אבל שנה לאחר מכן מרסדס נכנסה להיריון,‏ ונולדה לנו בת יפהפייה שקראנו לה אביגיל.‏ בעקבות זאת נאלצנו לעזוב את משימתנו בבית־אל ולהתמסר למשימה חדשה — לגדל את בתנו.‏

 כשאביגיל הייתה נערה,‏ פנו אלינו האחים מהסניף ושאלו אם נוכל לחזור לשירות הנפתי.‏ כמובן,‏ התפללנו על זה,‏ וגם התייעצנו עם אחים בוגרים.‏ זקן קהילה אחד אמר:‏ ”‏חסוס,‏ אם הם צריכים אותך חזרה בשטח,‏ אתה חייב להגיד כן!‏”‏ וכך החלה עוד תקופה מבורכת בחיינו.‏ בתור התחלה ביקרנו קהילות באזור מגורינו,‏ ועם הזמן,‏ אחרי שאביגיל גדלה והחלה חיים משלה,‏ התאפשר לנו להרחיב יותר את פעילותנו.‏

 מרסדס ואני שירתנו 23 שנה בשירות הנפתי.‏ נהניתי מאוד מהזכות הזאת,‏ שהעניקה לי את האפשרות לעודד הרבה אחים צעירים בעזרת הסיפור האישי שלי.‏ בנוסף,‏ נפלה בחלקי הזכות ללמד בבתי־ספר לזקני קהילה ולאחים בשירות המורחב.‏ לפעמים בזמן הלימודים התאכסנו בבית־אל במדריד,‏ המרוחק רק כשלושה קילומטרים מנהר חרמה,‏ שבו נטבלתי ב־1955.‏ באותה תקופה לא דמיינתי שכמה עשורים מאוחר יותר אחזור בדיוק לאותו אזור כדי להכשיר אחים ואחיות צעירים ולהכין אותם לקבלת אחריות גדולה יותר בשירות יהוה.‏

 בשנת 2013 חזרנו לשרת כחלוצים מיוחדים.‏ אני חייב להודות שהמעבר מהשירות הנפתי לחלוציות לא היה פשוט.‏ אבל זה התברר כצעד חכם.‏ לאחרונה התמודדתי עם בעיות בריאות,‏ ואפילו עברתי ניתוח לב מסובך.‏ גם ברגעים האלה הייתי צריך להישען על תמיכתו של יהוה,‏ וכמו תמיד,‏ הוא לא עזב אותי.‏ כבר 56 שנה אני נהנה מתמיכתה הבלתי פוסקת של אשתי — שהוכיחה את עצמה כשותפה אמיתית לכל משימותיי בשירות יהוה.‏

 לא פעם אני מהרהר בתקופה ששירתי בתור מורה.‏ פניהם הנלהבות של תלמידיי הצעירים עולות בזיכרוני ואני רואה בהן את עצמי — צעיר חדור להט שעושה את צעדיו הראשונים בשירות יהוה.‏ אומנם היו לי כמה תקופות קשות בחיים,‏ אך הברכות הנפלאות הרבות שזכיתי להן התעלו על כל הקשיים.‏ אבל גם בתקופות החשוכות ביותר למדתי לקחים חיוניים,‏ והחשוב שבהם:‏ לעולם לא להישען על כוחי שלי.‏ הקשיים שנקרו בדרכי עזרו לי לראות את ידו החזקה של יהוה — היד שתמיד חיזקה אותי,‏ אפילו בשעתי האפלה ביותר (‏פיליפים ד׳:‏13‏)‏.‏