ססיל היה אח עניו שבאמת דאג לאחרים.‏ דוגמתו האישית,‏ ודוגמתם של אימי ושל אחים ואחיות נאמנים בקהילה,‏ הפיחו בי ”‏את הרצון.‏.‏.‏ לפעול”‏ ולתת ליהוה את מיטבי (‏פיליפים ב׳:‏13‏)‏.‏ הרשו לי לספר לכם את סיפור חיי.‏

 נולדתי ב־1943.‏ הוריי חיו בחווה הסמוכה לעיר החוף בונדברג,‏ באזור בקווינסלנד,‏ אוסטרליה,‏ שבו גידלו קני סוכר.‏ בערבי שבת נהגו המקומיים לרדת לעיר כדי להתרועע ולהנעים את זמנם.‏ באחד הערבים הללו,‏ ב־1939,‏ פגשו הוריי שני חלוצים (‏עדי־יהוה המקדישים חלק ניכר מזמנם להוראת המקרא)‏ ששוחחו איתם על המקרא.‏ הדברים ששמעו הוריי נגעו לליבם,‏ ועם הזמן הם הפכו לעדי־יהוה.‏ מכאן שאחותי ג׳ין ואני גדלנו בבית משיחי וחונכנו על־פי עקרונות המקרא.‏ אולם זמן לא רב לאחר מכן פקדה אותנו טרגדיה.‏ אבי נפל במדרגות הבית ונהרג.‏ הייתי רק בן שבע,‏ ומותו זעזע אותי עמוקות.‏ אני זוכר את אבי כאדם חרוץ ובעל חוש הומור בריא.‏ אני כל כך מצפה ליום שבו ניפגש בתחיית המתים ואוכל להכירו טוב יותר!‏ (‏מעשי השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏

 אימי גידלה את שנינו בחום ואהבה,‏ והייתה סבירה ולא נוקשה מדי.‏ היא אפשרה לי ולאחותי להביע את עצמנו והתחשבה ברצונותינו ובהעדפותינו.‏ אבל בכל הנוגע לעקרונות המקרא ועבודת יהוה,‏ לא היה כלל מקום לפשרות.‏ גי׳ן ואני נכחנו בקביעות בכל האסיפות ולא התראינו עם חברים שלא שירתו את יהוה מחוץ לכותלי בית־הספר (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏33‏)‏.‏ במבט לאחור,‏ אני מעריך מאוד את עמדתה הנחושה.‏

 בנוסף,‏ אימי הייתה מבשרת נלהבת,‏ ולעיתים קרובות אף שירתה כחלוצת חופשה (‏כך נקראו בעבר החלוצים העוזרים)‏.‏ אני זוכר שהיא נהגה לבקר בקביעות מעל 50 משפחות ולמסור להן עותקים של כתבי העת המצפה ועורו!‏ גם כאשר הייתה קשישה וחלשה לא דעך בה הרצון לדאוג לאלו שרצו ללמוד על יהוה.‏ אהבתה לזולת,‏ ובייחוד לילדיה,‏ גרמה לנו לאהוב אותה עוד יותר ולעשות כל מאמץ להיות כמוה.‏ בשנת 1958,‏ בגיל 14,‏ הקדשתי את חיי ליהוה ונטבלתי.‏

 זמן קצר לאחר טבילתי נטבל גם רודולף,‏ אח מקהילתנו בשנות ה־20 לחייו שהיגר מגרמניה.‏ בבוקרי שבת נהגנו שנינו לבשר לאנשים שישבו ברכבם בזמן שבני משפחתם ערכו קניות.‏

 רודולף היה אח נלהב,‏ והוא הציע לי שנשרת יחדיו כחלוצי חופשה במהלך חופשות בית־הספר.‏ באחת החופשות,‏ בישרנו יחד שישה שבועות בגלאדסטון,‏ עיר הנמצאת כ־190 ק״מ צפונית לבונדברג.‏ רודולף היה כמו אח בשבילי ונהנינו מאוד להיות חלוצי חופשה יחד.‏ תקופה זו הציתה בי את השאיפה להיות חלוץ רגיל.‏ כשהייתי בן 16 מימשתי את מטרתי,‏ והחלטתי להפוך את השירות המורחב לקריירה שלי.‏

 משימתי הראשונה הייתה מאקאי,‏ עיר חוף צפונית לבונדברג,‏ לא רחוק משונית המחסום הגדולה — שונית האלמוגים הגדולה ביותר בעולם.‏ שנה לאחר מכן התמניתי לשרת כחלוץ מיוחד a באאוטבק האוסטרלי,‏ אזור מדברי המאוכלס בדלילות.‏ שותפי לחלוציות היה אח משוח בשם בנט (‏בן)‏ בריקל,‏ אשר היה מבוגר ממני ב־30 שנה.‏ b הייתה זו זכות אדירה לבשר עם חלוץ ותיק כמוהו,‏ שהיה ידוע כחלוץ שבחלוצים!‏

 השטח שלנו בצפון־מערב קווינסלנד היה באזור המפרץ (‏Gulf Country)‏,‏ הגובל במפרץ קרפנטאריה.‏ בתקופה ההיא בן ואני היינו העדים היחידים באזור,‏ ולפעמים נאלצנו לנסוע במשך שעות על מנת להגיע ממשק למשק.‏ במהלך הנסיעות הארוכות והמאובקות בן סיפר לי על חוויות שהיו לו בשירות בשנים עברו,‏ בין היתר על בישור באמצעות רכבי כריזה c במלחמת העולם השנייה כאשר פעילותם של עדי־יהוה הייתה מחוץ לחוק באוסטרליה.‏

 מדי ערב,‏ בתום השירות,‏ היינו מוצאים מקום מתאים לצד הכביש כדי להעביר שם את הלילה.‏ d היינו מקוששים עצים ומדליקים מדורה כדי להכין את ארוחת הערב,‏ ולבסוף נשכבנו לישון על ”‏מיטה”‏ שהייתה מורכבת מיריעה עמידה במים,‏ כרית ושמיכות.‏ לעולם לא אשכח את תחושת ההתפעלות עוצרת הנשימה שמילאה אותי בכל פעם שנשאתי עיניי מעלה והבטתי בשמיים זרועי הכוכבים במלוא הדרם,‏ נקיים מאור מלאכותי.‏

 בשטח שומם כמו האאוטבק האוסטרלי,‏ תקלות מכאניות עלולות להיות מסוכנות מאוד.‏ באחת הפעמים ציריית הרכב שלנו נשברה במהלך הנסיעה.‏ זה היה יום חם במיוחד,‏ ולא היו לנו מספיק מים.‏ בן נסע לעיר קלונקורי כדי להשיג צירייה חדשה,‏ ואני נשארתי להמתין לו ברכב כמעט שלושה ימים.‏ מפעם לפעם חלפו כמה רכבים,‏ וחלק מהנהגים נתנו לי קצת מים.‏ אחד מהם גם נתן לי ספר מרופט.‏ ”‏קרא את זה,‏ חבר”‏,‏ הוא אמר.‏ ”‏אולי זה יעזור לך”‏.‏ להפתעתי הרבה הספר,‏ שלא יצא מטעם הארגון שלנו,‏ עסק בקורותיהם של עדי־יהוה במחנות הריכוז תחת השלטון הנאצי!‏

 בן היה שותפי לחלוציות במשך כשנה.‏ הדבר האחרון שאמר לי לפני שנפרדו דרכינו היה:‏ ”‏המשך להיאבק,‏ אחי היקר”‏.‏ מסירותו של בן לאלוהים והתלהבותו חיזקו את נחישותי להמשיך בשירות המורחב.‏

 אחרי חלוציות של מספר שנים באאוטבק האוסטרלי התבקשתי לשרת כמשגיח נפה,‏ כלומר לבקר מדי שבוע קהילה או קבוצה מרוחקת אחרת בנפה ולשהות במחיצתן במשך כשבוע.‏ במשך השנים שירתי בארבע נפות שונות,‏ שכללו קהילות בקווינסלנד ובניו סאות׳ ויילס.‏ ואז בשנת 1971 נפלה בחלקי זכות בלתי צפויה — הוזמנתי ללמוד בכיתה ה־51 של גלעד,‏ בית־הספר לשליחים של עדי־יהוה בניו יורק.‏ חמישה חודשים של לימודים אינטנסיביים ובילוי זמן בחברת המורים והתלמידים הכינו אותי כראוי לקראת המשימה הבאה שלי:‏ שליח בטייוון.‏

 תשעה מבני כיתתי נשלחו לשרת בטייוון,‏ אחד מהם היה איאן בראון,‏ אח מניו זילנד,‏ שהפך לשותפי לשירות.‏ לא ידענו דבר או חצי דבר על טייוון,‏ ועד שלא פתחנו אטלס גם לא ידענו היכן היא נמצאת.‏

 אני לא יכול לחשוב על ניגוד גדול יותר מאשר זה שבין האאוטבק בקווינסלנד ובין טייוון!‏ הקושי העיקרי הראשון שלנו היה ללמוד סינית.‏ במשך תקופה די ארוכה לא הצלחנו להבין את מה שנאמר באסיפות,‏ והיה לנו קשה להפיק תועלת מהעידוד הרוחני הרב שהן מספקות.‏ בנוסף,‏ לא יכולתי לתקשר היטב עם האחים והאחיות.‏ המצב הזה עזר לאיאן ולי להעריך עוד יותר את ההכשרה היקרה והידע העשיר שרכשנו בגלעד.‏ דבר נוסף שעזר לנו לא לוותר היה לימוד אישי קבוע ותפילות עמוקות.‏ אף שלא היה לנו קל לנהל שיחות עם האחים והאחיות המקומיים,‏ התעודדנו מאוד מהאהבה שלהם כלפינו וכלפי יהוה.‏

 כשהגענו לטייוון,‏ נשלחנו כולנו לקורס מזורז בסינית.‏ המורה שלנו הייתה קתלין לוגן,‏ e אחות אוסטרלית בוגרת הכיתה ה־25 של גלעד.‏ השקענו את כל כולנו בלימודים,‏ וכמו שהורו לנו,‏ ניסינו ליישם בשטח את מה שלמדנו מהר ככל האפשר.‏ לקראת היום הראשון שלנו בשירות,‏ איאן ואני למדנו בעל־פה כמה משפטי פתיחה קצרים.‏ בדרך אל השטח ניסינו להחליט מי מאיתנו ידפוק בדלת הראשונה.‏ ניצלתי את עובדת היותי המבוגר מבין שנינו וביקשתי ממנו להיות הראשון.‏ את הדלת פתח לנו גבר סיני בעל מראה מכובד.‏ איאן החל לדבר סינית מתובלת באנגלית,‏ והאיש הקשיב לו בסבלנות רבה.‏ ואז,‏ לתדהמתנו,‏ הוא שאל מה רצוננו באנגלית רהוטה!‏ שוחחנו זמן מה,‏ ובסוף השיחה הוא עודד אותנו להמשיך ללמוד סינית.‏ מילותיו האדיבות נטעו בנו את הביטחון והרצון ’‏להמשיך להיאבק’‏,‏ כפי שבן נהג לומר לי.‏

 השטח שלנו כלל חלק ניכר מעיר הבירה טייפה.‏ אפשר לומר שמדובר היה בשטח די בתולי מפני שהתגוררו בו מעט מאוד אחים,‏ אך לא היה בכך כדי להרתיע אותנו.‏ איאן ואני הפשלנו שרוולים וניגשנו מייד למלאכה.‏ באותם ימים חילקנו מאות כתבי עת מדי חודש,‏ אך האמת היא שחלק מהאנשים לקחו אותם רק כדי להבין מי אנחנו ומה אנו מנסים לומר!‏ עם זאת,‏ עשינו את מיטבנו בהפצת זרעי האמת בביטחון מלא שחלק מאותם זרעים יכו שורש בכמה לבבות כנים.‏

 במהלך שירותי התיידדתי עם אחות מקומית בשם ווֶן־הֻווָא.‏ היא אהבה את האמת ורצתה לעזור לבני עמה להכיר את המסר המקראי ולהפיק ממנו תועלת.‏ היא עזרה לשליחים רבים,‏ ואני ביניהם,‏ לשפר את הסינית שלהם.‏ התאהבתי באחות המוכשרת הזו ונשאתי אותה לאישה בשנת 1974.‏

 וון־הווא סייעה לנו השליחים להיות יעילים יותר בשירות.‏ היא עזרה לנו להבין את המנהגים של הטייוונים ואת דרך חשיבתם,‏ וכך לשלוט טוב יותר בשפה.‏ היא תיקנה את דברי הפתיחה שלנו כך שיתאימו יותר לשטח המקומי,‏ אשר כלל בעיקר בודהיסטים וטאואיסטים.‏ פולחן האבות היה נפוץ מאוד,‏ ואנשים רבים מעולם לא קראו במקרא ואף לא ראו עותק שלו מימיהם.‏ לכן כשפנינו לאנשים בשירות התמקדנו בבורא — בכך ששמו יהוה ושיש לנו סיבות מוצקות להאמין בקיומו.‏ לדוגמה,‏ כשחקלאי או דייג אמרו לנו ”‏אנחנו תלויים בשמיים כדי להשיג מזון”‏,‏ היינו משיבים להם בשאלה:‏ ”‏אבל מי מספק לנו את כל המזון הזה?‏ האם זה לא האל הכול יכול אשר ברא את הכול ושאותו ראוי לעבוד?‏”‏

 עם חלוף הזמן אכן ראינו פרי בעמלנו,‏ וזרעי האמת נחתו על אדמה טובה ונבטו בלבבות רבים.‏ חלק מתלמידי המקרא השקיעו מאמצים רבים כדי לעקור מליבם אמונות כוזבות וכדי להיפטר ממנהגים לא־מקראיים שהיו חלק בלתי נפרד מחייהם.‏ בעזרתם של השליחים והמבשרים המקומיים עלה בידם לעשות זאת,‏ וחייהם השתפרו באופן משמעותי (‏יוחנן ח׳:‏32‏)‏.‏ יותר ויותר אחים קיבלו עם הזמן תפקידי אחריות בקהילה,‏ ומספר לא מבוטל של אחים ואחיות הצטרפו לשירות המורחב,‏ כולל בסניף המקומי,‏ הנקרא גם בית־אל.‏

 בשנת 1976 הוזמנתי להיות חלק מוועד הסניף של טייוון,‏ בעודי ממשיך לשרת כשליח שטח.‏ ב־1981 וון־הווא ואני נקראנו לבית־אל,‏ שם המשכתי לשרת בוועד הסניף במשך שנים רבות.‏ חלפו כבר למעלה מ־60 שנה מאז צעדיי הראשונים בשירות המורחב.‏ 50 מתוכן בטייוון,‏ וכמעט מספר דומה של שנים עם אשתי היקרה.‏ שותפי הקודם וחברי הטוב,‏ איאן בראון,‏ נשאר בטייוון והמשיך לשרת בשירות המורחב עד מותו ב־2013.‏

 וון־הווא ואני משרתים עד היום בקהילה דוברת סינית וממשיכים למלא את חיינו בעבודה בבית־אל ובשירות השדה לצד קהילתנו.‏ אנו מודים ליהוה על כל הזכויות הנפלאות האלה.‏ יהוה הוא זה שנתן לי את הרצון והמרץ לשרת אותו בכל ליבי כשהייתי ילד,‏ והוא ממשיך לתת זאת לוון־הווא ולי גם כיום,‏ בערוב ימינו.‏