אמרנו לכומר שאנחנו לא רוצים לפגוע בנהג.‏ ”‏תהרגו אותו!‏”‏ הוא פקד עלינו,‏ ”‏ואחרי זה תשתמשו בגלימה שלי כדי לנגב את הדם שלו מהידיים שלכם”‏.‏ למרות שהייתי גאה מאוד במורשת היוונית־אורתודוקסית שלי,‏ מילות השנאה שלו הן אלה שגרמו לי מאוחר יותר לעזוב את הכנסייה.‏ ובמבט לאחור,‏ המקרה הזה אפילו עזר לי בסופו של דבר למצוא את האמת על יהוה.‏

 גדלתי בטריפולי,‏ עיר נמל שוקקת חיים ובה אנשים ממגוון תרבויות,‏ שפות ודתות.‏ כמו שאר המשפחות,‏ גם המשפחה שלי התגאתה בשורשים שלה.‏ אחיי הגדולים ואני הצטרפנו ל”‏חיילי האמונה”‏,‏ a קבוצה שהתנגדה לעדי־יהוה.‏ מעולם לא פגשנו את עדי־יהוה,‏ אבל הכומר סיפר לנו שהם כנופיה שמתנגדת לכנסייה היוונית־אורתודוקסית ושלמנהיג שלהם קוראים יהוה.‏ הוא תמיד היה אומר לנו לתקוף אותם בכל פעם שאנחנו רואים אותם.‏

 באותו זמן,‏ ללא ידיעתי,‏ שלושה מאחיי פגשו את עדי־יהוה.‏ אבל במקום לפגוע בהם,‏ האחים שלי הסכימו ללמוד איתם את המקרא כדי להוכיח להם שהם טועים.‏ ערב אחד הגעתי הביתה וראיתי שהסלון שלנו מלא בעדי־יהוה שניהלו דיונים עם המשפחה שלי ועם כמה מהשכנים שלנו.‏ רתחתי מזעם!‏ איך האחים שלי העזו לבגוד ככה בכנסייה האורתודוקסית?‏ עמדתי לצאת מהבית ואז אחד השכנים,‏ שהיה רופא שיניים מוכר וגם עד־יהוה,‏ אמר לי לשבת ולהקשיב.‏ אחד המכרים של המשפחה פתח את המקרא שלי וקרא בקול מתהלים פ״ג:‏18‏.‏ זה היה הרגע שבו הבנתי שהכומר שיקר לנו.‏ יהוה הוא לא מנהיג כנופיה — הוא האל האמיתי היחיד!‏

 רציתי לדעת יותר על יהוה והצטרפתי לשיעורי המקרא שאח מישל אבּוד הדריך בבית שלנו.‏ באחד השיעורים,‏ חבר שלי העלה שאלה שסקרנה אותי עוד מגיל קטן.‏ הוא שאל:‏ ”‏תגיד לנו,‏ מי ברא את אלוהים?‏”‏ אח אבוד הצביע על החתול ששכב על הספה ואמר שחתולים לא מסוגלים להבין מה בני אדם אומרים וחושבים.‏ באותו אופן,‏ אנחנו כבני אדם לא מסוגלים להבין הרבה דברים על אלוהים.‏ ההסבר הפשוט הזה נתן לי את התשובה שכל כך רציתי לקבל.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ בשנת 1946 כשהייתי בן 15,‏ הקדשתי את חיי ליהוה אלוהים ונטבלתי.‏

 בשנת 1948 התחלתי לעבוד בחנות הצילום של אחי האנה,‏ שהייתה צמודה לבית המלאכה של אח נג׳יבּ סאלם.‏ b נג׳יב היה מבשר אמיץ שלא ידע פחד,‏ והוא נשאר כזה עד יום מותו בגיל 100.‏ כשבישרנו יחד בכפרים יכולתי לראות את אומץ ליבו אל מול התנגדות ורדיפות.‏ גם נראה היה שהוא יכול להתחיל שיחות על המקרא עם כל אדם,‏ ללא תלות בדת שלו.‏ קנאותו לאמת השפיעה עליי לאורך כל חיי.‏

 יום אחד הגיעה לחנות מארי שעיה,‏ אחות לבנונית מארצות הברית.‏ אף שהייתה אם לילדים וידיה היו עמוסות עבודה,‏ היא גם הייתה חלוצה נלהבת.‏ הביקור שלה היווה נקודת מפנה בחיי.‏ במשך יותר משעתיים היא סיפרה לנו חוויות מהשירות,‏ ולפני שעזבה היא הסתכלה עליי ואמרה:‏ ”‏מילטו,‏ אם אתה רווק,‏ למה אתה לא חלוץ?‏”‏ התחלתי להסביר לה שאני צריך לעבוד ולהתפרנס.‏ אבל אז היא שאלה אותי:‏ ”‏כמה זמן הייתי עכשיו אצלכם בחנות?‏”‏ עניתי לה:‏ ”‏בערך שעתיים”‏.‏ מארי אמרה:‏ ”‏כן,‏ ובמשך כל הזמן הזה לא הייתה לכם כל כך הרבה עבודה.‏ אם תקדיש כל יום את אותו זמן לשירות,‏ אתה תוכל להיות חלוץ.‏ רק תנסה את זה לשנה אחת,‏ ואז תחליט אם להמשיך בזה או לא”‏.‏

 בתרבות שלי גברים לא נוהגים לקבל עצות מנשים,‏ אבל ההצעה שלה נשמעה לי מאוד הגיונית.‏ אחרי חודשיים,‏ בינואר 1952,‏ התחלתי לשרת כחלוץ.‏ וכעבור שנה וחצי הוזמנתי ללמוד במחזור ה־22 של בית־ספר גלעד.‏

 בתום הלימודים נשלחתי לשרת במזרח התיכון.‏ לאחר פחות משנה נשאתי לאישה את אחות דוריס ווד,‏ שליחה אנגלייה מלאת שמחת חיים שגם שירתה באותו אזור.‏

 זמן קצר אחרי החתונה דוריס ואני נשלחנו לשרת בחַלבּ שבסוריה.‏ פעילות הבישור שם הייתה אסורה,‏ לכן את רוב תלמידי המקרא שלנו מצאנו דרך מכרים משותפים.‏

 יום אחד ביקרנו אישה שגילתה עניין במקרא.‏ היא פתחה את הדלת כשהיא רועדת מפחד,‏ ואמרה לנו:‏ ”‏תיזהרו!‏ המשטרה בדיוק הייתה כאן.‏ הם רצו לדעת איפה אתם גרים”‏.‏ באותו רגע הבנו שהמשטרה החשאית יודעת איפה אנחנו מנהלים את שיעורי המקרא שלנו.‏ התקשרנו לאחים שהשגיחו על הפעילות במזרח התיכון,‏ והם המליצו לנו לעזוב את המדינה במהירות האפשרית.‏ למרות שלא היה קל להותיר מאחור את תלמידי המקרא שלנו,‏ הרגשנו את אהבתו והגנתו של יהוה.‏

 בשנת 1955 נשלחנו לשרת בבגדד שבעיראק.‏ אומנם יכולנו לבשר בדיסקרטיות לכל אדם,‏ אבל בדרך כלל התמקדנו באנשים מרקע נוצרי.‏

 ניסינו גם לפתוח בשיחות ידידותיות עם מוסלמים שפגשנו בשווקים וברחובות.‏ דוריס תמיד ניסתה להעלות נקודה שתעניין את השומעים.‏ למשל,‏ היא הייתה אומרת:‏ ”‏אבא שלי נהג לומר שכולנו יום אחד נעמוד למשפט מול הבורא שלנו”‏ (‏רומים י״ד:‏12‏)‏.‏ ואז היא הייתה מוסיפה:‏ ”‏זה משהו שעזר לי כל החיים.‏ מה דעתך על זה?‏”‏

 שירתנו בבגדד כמעט שלוש שנים ועזרנו לאחים המקומיים ללמוד איך לארגן את הפעילות ולבשר בצורה דיסקרטית.‏ בית השליחים שגרנו בו שימש אותנו לקיום האסיפות בערבית.‏ לאסיפותינו הגיעו לא מעט אשורים,‏ קבוצה אתנית המורכבת ברובה מנוצרים.‏ כמה שמחנו לראות אותם בקרבנו!‏ כשהם ראו את האהבה והאחדות באסיפותינו,‏ רבים מהם הבינו שאנחנו באמת תלמידיו האמיתיים של ישוע (‏יוחנן י״ג:‏35‏)‏.‏

 אחד האנשים שחבקו את האמת ללא כל היסוס היה ניקולס עזיז,‏ ראש משפחה עדין ועניו ממוצא ארמני ואשורי.‏ הוא ואשתו הלן הבינו מהר מאוד שלפי המקרא יהוה וישוע הם שתי ישויות נפרדות (‏קורינתים א׳.‏ ח׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏ אני עדיין זוכר את היום המאושר שבו ניקולס ו־20 אנשים נוספים נטבלו בנהר הפרת.‏

 זמן מה לאחר ההפיכה הצבאית בעיראק,‏ שהובילה למותו של המלך פייסל השני ב־14 ביולי 1958,‏ דוריס ואני גורשנו לאיראן.‏ שם המשכנו לבשר בחשאי לאוכלוסיות של זרים במשך כחצי שנה.‏

 בדיוק כשעמדנו לעזוב את טהראן,‏ בירת איראן,‏ נלקחתי לחקירה בתחנת המשטרה.‏ אז הבנתי שאנחנו נמצאים תחת מעקב.‏ לאחר החקירה יצרתי קשר עם דוריס ואמרתי לה שהמשטרה עוקבת אחרינו.‏ שנינו הסכמנו שלמען ביטחוננו עדיף שלא אשוב הביתה ולא נהיה ביחד עד שנעזוב את המדינה.‏

 דוריס מצאה מקום בטוח להישאר בו עד הטיסה שלנו.‏ אבל איך תצליח להגיע לשדה התעופה מבלי שהמשטרה תבחין בה?‏ היא התפללה על כך ליהוה.‏

 לפתע פתאום החל לרדת גשם זלעפות שאילץ את כולם,‏ כולל השוטרים,‏ לתפוס מחסה.‏ הרחובות התרוקנו מאדם,‏ ודוריס יכלה לנוע בבטחה.‏ דוריס תמיד אומרת שהגשם הזה היה נס אמיתי!‏

 אחרי שעזבנו את איראן נשלחנו לשטח אחר,‏ בו בישרנו לאנשים ממגוון רקעים ודתות.‏ בשנת 1961 שירתנו בשירות הנפתי וביקרנו את אחינו לאמונה באזורים שונים במזרח התיכון.‏

 לאורך כל השירות שלנו במזרח התיכון ראיתי איך רוח הקודש מאחדת בין אנשים.‏ אני עדיין זוכר את השיחות שהיו לי עם שני תלמידי מקרא פלסטינים,‏ אדי וניקולס.‏ שניהם אהבו לבוא לאסיפות,‏ אבל מהר מאוד הפסיקו ללמוד בגלל דעותיהם הפוליטיות המוצקות.‏ התפללתי ליהוה שיפתח את ליבם.‏ אחרי שהבינו שאלוהים עתיד לפתור לא רק את הבעיות של העם הפלסטיני,‏ אלא גם של האנושות כולה,‏ הם חזרו ללמוד את המקרא (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏ הם הסירו מליבם כל גאווה לאומית ולבסוף נטבלו.‏ מאוחר יותר ניקולס נהיה משגיח נפה נלהב.‏

 בכל מדינה שבה שירתנו,‏ דוריס ואני התרשמנו מאוד מהנאמנות שגילו האחים והאחיות בשטחים האלו,‏ למרות נסיבותיהם.‏ לאור הקשיים שלהם,‏ שמתי לעצמי למטרה להיות מקור נחמה במהלך הביקורים שלי כמשגיח נפה (‏רומים א׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏ כדי להשיג את המטרה הזאת,‏ תמיד השתדלתי לראות את עצמי כאחד מהם (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏22‏)‏.‏ הזכות לעודד את האחים והאחיות שלי ולתמוך בהם נתנה לי סיפוק עצום.‏

 זה היה כל כך מרגש לראות איך רבים מתלמידי המקרא שלנו התקדמו והפכו למשרתי יהוה נאמנים.‏ חלקם נאלצו להגר עם משפחותיהם לארצות אחרות בעקבות עימותים צבאיים במדינתם,‏ אבל בזכות כך התאפשר להם לתרום רבות לשטח דוברי הערבית באוסטרליה,‏ קנדה,‏ אירופה וארצות הברית.‏ בשנים האחרונות כמה מילדיהם הבוגרים חזרו למזרח התיכון כדי להכריז שם באומץ את הבשורה הטובה.‏ דוריס ואני מאושרים להיות מוקפים בכל כך הרבה ילדים ונכדים רוחניים!‏

 לאורך כל חיינו הרגשנו את תמיכתו והכוונתו של יהוה בדרכים רבות.‏ אני מודה לו על כך שעזר לי לעקור מליבי את הדעות הקדומות והגאווה הלאומית שהיו טבועות בי בצעירותי.‏ זכיתי לקבל הכשרה מאחים אמיצים ונטולי משוא פנים,‏ ובעזרתם למדתי לחלוק את האמת המקראית עם אנשים מרקעים שונים.‏ כשדוריס ואני עברנו ממדינה למדינה,‏ ניקרו בדרכנו הרבה קשיים וחווינו לא מעט דאגות.‏ אבל תודות לכך למדנו להישען לחלוטין על יהוה אלוהים ולא על עצמנו (‏תהלים ט״ז:‏8‏)‏.‏

 כשאני חושב על עשרות השנים שהקדשתי לשירות יהוה אני מבין כמה אני חייב לאבי השמימי על כל מה שעשה למעני.‏ אשתי היקרה נוהגת לומר שאסור להניח לשום דבר למנוע מאיתנו לשרת את יהוה במלוא המסירות,‏ אפילו לא לסכנת מוות!‏ אני מסכים איתה בכל ליבי.‏ תמיד נהיה אסירי תודה ליהוה על הזכות להכריז בשורת שלום ברחבי המזרח התיכון (‏תהלים מ״ו:‏8,‏ 9‏)‏.‏ דוריס ואני נושאים עינינו אל העתיד בביטחון מלא שיהוה תמיד יכוון את מי שנשענים עליו ויגן עליהם (‏ישעיהו כ״ו:‏3‏)‏.‏