בילדותי עברה משפחתנו לעיירה רודפורט בדרום אפריקה,‏ וכעבור מספר שנים נפטר אבי.‏ בשנת 1947,‏ כשהייתי בת 16,‏ עבדתי במשרה מלאה בחברה ממשלתית לשירותי טלפון כדי לעזור בפרנסת המשפחה.‏ יום אחד כשהייתי בבית דפק על דלתנו אדם קשיש שהציע לנו לעשות מינוי לכתב העת המצפה,‏ ורק מתוך נימוס הסכמנו.‏

 אולם מהר מאוד התעוררה סקרנותנו ורצינו לדעת עוד על המקרא.‏ אימי,‏ אשר השתייכה בצעירותה לכנסייה הרפורמית ההולנדית,‏ ראתה את ההבדל בין מה שהמקרא מלמד ובין מה שהכנסייה לימדה.‏ הסכמנו ללמוד את המקרא כמשפחה,‏ ותוך זמן קצר התחלנו גם לנכוח באסיפות.‏ נטבלתי בשנת 1949,‏ והייתי הראשונה במשפחתי שנקטה את הצעד הזה.‏ באותן שנים המשכתי לעבוד כרגיל,‏ אך בער בי הרצון לעשות יותר בשירות יהוה.‏

 בשנת 1954 התחלתי לשרת כחלוצה רגילה.‏ התייעצתי עם סניף דרום אפריקה כדי לדעת היכן לדעתם יהוה יוכל להשתמש בי בדרך הטובה ביותר.‏ האחים המליצו לי להתחיל לבשר בעיר פרטוריה ודאגו לצרף אליי חלוצה נוספת.‏ הבית שחלקנו היה די נוח,‏ ואני עדיין זוכרת את טעמן הנפלא של סופגניות הקוקסיסטרס שנמכרו באזור — צמות בצק מטוגנות בשמן עמוק וטבולות בסירופ.‏

 לאחר ששותפתי לחלוציות התחתנה,‏ שאל אותי משגיח הסניף,‏ אח ג׳ורג׳ פיליפס,‏ אם אהיה מוכנה לשרת כחלוצה מיוחדת.‏ נעניתי להצעתו בשמחה רבה.‏

 בשנת 1955 התחלתי את שירותי כחלוצה מיוחדת בעיר האריסמית׳.‏ שותפתי החדשה ואני התקשינו מאוד למצוא מקום מגורים נאות וקבוע.‏ למשל,‏ כשהכנסייה המקומית גילתה מי אנחנו,‏ הופעלו לחצים על בעלת הבית שלנו לגרש אותנו.‏

 כעבור זמן מה נשלחתי לפארקהרסט,‏ יוהנסבורג,‏ שם הצטרפתי לשתי שליחות.‏ בהמשך אחת מהן התחתנה,‏ והשנייה נשלחה למקום אחר.‏ אחות יקרה בשם איילין פורטר הזמינה אותי לגור איתה ועם משפחתה,‏ אף שביתם לא היה גדול דיו כדי להכיל את כולנו יחד.‏ ישנתי בכוך קטן,‏ שהופרד משאר חלקי הבית רק על־ידי וילון.‏ איילין הייתה כל כך אדיבה.‏ היא תמיד עודדה אותי וגרמה לי להרגיש בנוח.‏ הרשימה אותי מאוד קנאותה לאמת,‏ שלא נחלשה ולו לרגע למרות שידיה היו תמיד עמוסות בשל הדאגה למשפחה ולמשק הבית.‏

 לא חלף זמן רב ונשלחתי לשרת בעיירה אליוואל נורת׳,‏ בפרובינציית הכף המזרחי,‏ יחד עם אחות ששמה מרלין (‏מרל)‏ לורנס.‏ שתינו היינו אז בשנות ה־20 לחיינו,‏ ופגשנו שם אחות קשישה בשם דורותי,‏ שאותה כינינו דודה דוט.‏ דוגמתה השפיעה עלינו עמוקות.‏ בצעירותה היא הותקפה קשות בידי כלבים בזמן שבישרה,‏ ולמרות החוויה הטראומטית הזו,‏ התלהבותה בשירות לא דעכה.‏

 בשנת 1956 מרל הוזמנה ללמוד במחזור ה־28 של בית־הספר גלעד.‏ כמה רציתי להצטרף אליה!‏ אך דודה דוט לקחה אותי תחת חסותה בשעה לא פשוטה זו,‏ ונרקמה בינינו ידידות אמיצה למרות פער הגילים בינינו.‏

 כעבור זמן מה גם אני הוזמנתי ללמוד בגלעד!‏ אין לי מילים לתאר עד כמה התרגשתי.‏ לפני הלימודים המשכתי לשרת בדרום אפריקה במשך כשמונה חודשים בעיירה נייג׳ל,‏ יחד עם בוגרת גלעד בשם קת׳י קוק.‏ היא סיפרה לי הרבה על גלעד ועוררה עוד יותר את התלהבותי לקראת הלימודים,‏ ובינואר 1958 שמתי פעמיי לניו יורק.‏

 שתי השותפות שלי לחדר בגלעד היו טִיה אלוּני,‏ אחות מסמואה,‏ ואייבי קאווה,‏ אחות מאורית (‏תושבת ילידית של ניו זילנד)‏.‏ בדרום אפריקה,‏ ממשלת האפרטהייד הפרידה את הלבנים מבני הגזעים האחרים.‏ לכן המגורים המשותפים עם האחיות האלה היו חוויה חדשה לגמרי עבורי.‏ מהר מאוד צמחה בינינו חברות נפלאה.‏ כמה שמחתי להיות חלק מקבוצת תלמידים כל כך מגוונת.‏

 אחד המורים שלנו בגלעד היה אח מקסוול פרנד.‏ לפעמים שיטות ההוראה שלו היו לא הכי קונבנציונליות.‏ בכיתה שלו היו שלוש נורות שסומנו כ”‏גובה קול”‏,‏ ”‏קצב”‏ ו”‏עוצמה”‏.‏ כשאחד התלמידים הגיש נאום או הציג הדגמה,‏ אח פרנד היה מדליק את אחת הנורות אם צורת ההגשה לקתה בחסר בהיבט כלשהו.‏ אני קצת ביישנית מטבעי,‏ ולכן לא פעם האורות האיומים נדלקו וגרמו לי לפרוץ בבכי.‏ למרות זאת,‏ מאוד חיבבתי את אח פרנד.‏ לפעמים הוא אפילו היה מביא לי כוס קפה בזמן שביצעתי את מטלות הניקיון שלי בין השיעורים.‏

 ככל שחלפו החודשים תהיתי לאן ישלחו אותי.‏ מרל,‏ שותפתי הקודמת לחלוציות,‏ כבר סיימה את לימודיה בגלעד ונשלחה לפרו.‏ היא הציעה שאשאל את אח נתן נור,‏ שעמד בראש הפעילות באותה תקופה,‏ אם אוכל להצטרף אליה במקום השותפה הנוכחית שלה,‏ שעמדה להתחתן.‏ מכיוון שאח נור ביקר בבית־הספר מדי כמה שבועות,‏ היה קל למצוא הזדמנות לדבר איתו.‏ ואכן,‏ כשסיימתי את לימודיי,‏ נשלחתי לפרו.‏

 כמה שמחנו מרל ואני להתאחד מחדש בעיר לימה,‏ בירת פרו.‏ כבר מההתחלה היו לי תלמידות שהתקדמו יפה מבחינה רוחנית,‏ אף שעדיין לא שלטתי בשפה הספרדית.‏ מאוחר יותר מרל ואני נשלחנו לאייקוצ׳ו,‏ שנמצאת בערי האנדים.‏ זו הייתה משימה לא פשוטה.‏ אומנם כבר דיברתי קצת ספרדית,‏ אבל רוב האנשים באזור דיברו רק קצ׳ואה.‏ מלבד זאת,‏ לקח לנו הרבה זמן להתרגל לאוויר ההרים הדליל.‏

 הרגשתי ששירותי באייקוצ׳ו אינו נושא פרי,‏ ושאלתי את עצמי אם אי פעם האמת תצליח להכות שורש באזור הזה.‏ אולם כיום,‏ לשמחתי הרבה,‏ יש באייקוצ׳ו למעלה מ־700 מבשרים,‏ ואפילו משרד תרגום לניב הקצ׳ואה המקומי.‏

 מרל התחתנה עם משגיח נפה בשם רמון קאסטיו,‏ ובשנת 1964 הוא השתתף בקורס בן עשרה חודשים בגלעד.‏ אחד מחבריו לכיתה היה אח פו־לונג ליאנג,‏ אשר למד יחד איתי בגלעד כמה שנים קודם לכן.‏ כעת הוא שירת בהונג קונג ונשלח חזרה לגלעד כדי לקבל הכשרה נוספת למילוי תפקידים שונים בסניף.‏ a פו־לונג שאל את רמון לשלומי ואיך אני מסתדרת בפרו,‏ ובעקבות זאת התחלנו להתכתב.‏

 למן ההתחלה פו־לונג הבהיר שההתכתבות שלנו נועדה לבדוק אם אנחנו מתאימים זה לזה.‏ את המכתבים הוא שלח באמצעות אח הרולד קינג,‏ שהיה שליח בהונג קונג ונהג ללכת לסניף הדואר באופן קבוע.‏ אח קינג היה מצייר ציורים קטנים על המעטפות וכותב הערות קצרות,‏ כמו ”‏אני אזכיר לו לכתוב לך לעיתים קרובות יותר”‏.‏

 פו־לונג ואני התכתבנו במשך כשנה וחצי,‏ ואז החלטנו להתחתן.‏ עזבתי את פרו לאחר ששירתי שם שבע שנים והייתי מוכנה להתחיל פרק חדש בחיי.‏

 פו־לונג ואני נישאנו ב־17 בנובמבר 1965.‏ אהבתי את חיי החדשים בהונג קונג.‏ התגוררנו בסניף עם שני זוגות נוספים.‏ פו־לונג שירת במחלקת התרגום,‏ ואני שירתי בשטח.‏ לא היה לי קל ללמוד סינית קנטונזית,‏ אבל אני כל כך מעריכה את העזרה והסבלנות של בעלי ושאר השליחות ששירתו איתי.‏

 אחרי כמה שנים קיבל פו־לונג משימה חדשה:‏ ללמד שליחים שמגיעים למדינה סינית קנטונזית.‏ לשם כך עברנו לבית שליחים באזור אחר בהונג קונג שנקרא קוון טונג.‏ b כל כך נהניתי לבשר באזור ההוא,‏ שהיו ימים שלא רציתי לחזור הביתה!‏

 עד היום אני זוכרת את הרגע המאושר ב־1968,‏ כשיצא לאור ספר לימודי חדש — האמת המובילה לחיי־נצח.‏ הוא היה פשוט יותר מהספר הקודם ‏”‏יהי האל נאמן”‏,‏ במיוחד עבור אנשים שלא ידעו הרבה על המקרא ועל ישוע.‏

 כשלימדתי את המקרא,‏ הנחתי שאם התלמידים עונים נכונה על השאלות שבספר,‏ סימן שהם מסכימים עם הנאמר.‏ אבל הנחה זו התבררה כטעות.‏ אחת התלמידות שלי סיימה ללמוד את הספר כולו,‏ ורק אז גיליתי שהיא עוד לא מאמינה באלוהים!‏ עם הזמן למדתי להיות קשובה יותר לתלמידים שלי ולדלות את מה שטמון בליבם.‏

 שירתנו בקוון טונג מספר שנים,‏ ואז חזרנו לסניף.‏ פו־לונג הצטרף לוועד הסניף של הונג קונג,‏ ואני עבדתי במשך השנים בניקיון חדרי בית־אל ובדלפק הקבלה.‏ לפעמים הוטלו על פו־לונג משימות תיאוקרטיות בעלות אופי סודי.‏ אף שלא יכולתי להצטרף לנסיעותיו,‏ זו הייתה זכות בשבילי לתמוך בו בלב שלם.‏

 ב־2008 חיי השתנו כליל בן לילה.‏ באחת הנסיעות שלו,‏ זמן קצר לפני ערב הזיכרון למותו של ישוע,‏ פו־לונג מת באופן פתאומי.‏ הרגשתי שחרב עליי עולמי.‏ אבל האחים והאחיות נהרו לתמוך בי.‏ בערב הזיכרון הייתי על סף שבירה,‏ אבל ישבתי ליד מעוניינת ועזרתי לה לפתוח את הפסוקים במהלך הנאום.‏ כך הצלחתי להחזיק מעמד.‏ גם שאבתי כוח מאחד הפסוקים האהובים על בעלי,‏ שאומר:‏ ”‏אני,‏ יהוה אלוהיך,‏ מחזיק ביד ימינך.‏.‏.‏ אני אעזור לך”‏ (‏ישעיהו מ״א:‏13‏)‏.‏

 שבע שנים לאחר מותו של פו־לונג האחים בהונג קונג המליצו לי לעבור לסניף גדול יותר,‏ כדי שאוכל לקבל טיפול הולם לבעיות הבריאות שלי.‏ לכן ב־2015 עברתי לסניף דרום אפריקה,‏ השוכן לא רחוק מהמקום שבו נחשפתי לאמת ב־1947.‏

 זכיתי לשנים מאושרות רבות בשירות יהוה,‏ ואני מרגישה שהוא בירך ביד רחבה את נכונותי להעמיד את עצמי לרשותו.‏ האחים והאחיות שהייתה לי הזכות ללמד אותם את המקרא שומרים איתי על קשר עד היום וממשיכים לשרת את יהוה בנאמנות.‏ ראיתי איך יהוה יכול לברך אפילו את התרומה הקטנה ביותר לפעילות הבישור.‏ הייתי עדה לגידולים עצומים בשטחים שבהם שירתי.‏ למשל,‏ מספר המבשרים בפרו צמח מ־760 בשנת 1958 ל־000,‏133 בשנת 2021,‏ ומספר המבשרים בהונג קונג גדל מ־230 בשנת 1965 ל־565,‏5 בשנת 2021.‏

 בשל גילי המתקדם אני לא יכולה להיות פעילה בשירות יהוה כבעבר.‏ אבל הנכונות עדיין קיימת בליבי.‏ אני מייחלת לעולם החדש,‏ שבו תהיה כל כך הרבה עבודה לבצע,‏ ואז אוכל שוב לומר ליהוה:‏ ’‏אלך לכל אשר תשלח אותי’‏.‏