מעטים הדברים הגורמים לנו כאב עמוק יותר מאשר נידויו של קרוב משפחה או של חבר קרוב מן הקהילה בעוון ביצוע חטא ואי־הבעת חרטה אמיתית מצידם. תגובתנו להנחיות המקרא בנידון יכולה לגלות את עומק אהבתנו לאלוהים ואת מידת נאמנותנו לסידור שהוא קבע.‏ * תן דעתך למספר שאלות העולות בהקשר לכך.‏

כיצד עלינו להתייחס למנודה? המקרא אומר: ’אל תתערבו עם מי שנקרא ”אח” והוא זונה או חומד את אשר לזולת, או עובד אלילים או מגדף או סובא או חומס; אף אל תסבו לאכול עם איש כזה’ (‏קורינתים א’. ה’:11‏). באשר לכל מי ש”אינו עומד בתורת המשיח” כתוב: ”אל תקבלו אותו הביתה ואל תאמרו לו ’שלום’; כי המברך אותו בברכת שלום משתתף במעשיו הרעים” (‏יוחנן ב’. 9–11‏). אנו נמנעים מכל התרועעות רוחנית או חברתית עם מנודים. בנספח של חוברת המצפה מנובמבר 1981, עמוד 13, נאמר: ”אמירת ’שלום’ למישהו עלולה להיות הצעד הראשון לשיחה ואולי אפילו לידידות. האם נרצה לנקוט צעד ראשון זה כלפי אדם מנודה?”‏

האם ההתרחקות המוחלטת אכן הכרחית? כן, מכמה סיבות. ראשית, הדבר מעיד על נאמנות לאלוהים ולדברו. אין אנו מצייתים לאלוהים רק כשנוח לנו, אלא גם כשקשה לנו לעשות כן. אהבתנו את אלוהים מניעה אותנו לשמור את כל מצוותיו, בידיעה שהוא אל צודק ואוהב ושחוקיו מצמיחים את מרב התועלת (‏ישעיהו מ”ח:17;‏ יוחנן א’. ה’:3‏). שנית, ההתרחקות מן החוטא חסר החרטה מגינה עלינו ועל יתר הקהילה מטומאה רוחנית ומוסרית ומעלה על נס את שמה הטוב של הקהילה  ‏(‏קורינתים א’. ה’:6, 7‏). שלישית, דבקותנו האיתנה בעקרונות המקרא עשויה אף להועיל למנודה. אם נתמוך בהחלטתה של הוועדה השיפוטית, אולי נשפיע על ליבו של החוטא אשר עד כה לא הגיב בחיוב לנסיונות העזרה של זקני־הקהילה. אובדן החברות היקרה עם אהוביו עשוי לעזור לו ’לעשות חשבון נפש’, לעמוד על חומרת חטאו ולנקוט צעדים על מנת לשוב אל יהוה (‏לוקס ט”ו:17‏).‏

מה אם מנדים קרוב משפחה? במקרה כזה, הקשרים ההדוקים הנרקמים מטבע הדברים בין קרובי משפחה עלולים להעמיד את הנוגעים בדבר במבחן נאמנות קשה. כיצד עלינו להתייחס לקרוב משפחה מנודה? תקצר היריעה מלדון בכל מצב אפשרי, אבל נתמקד בשני מצבים בסיסיים.‏

בחלק מן המקרים המנודה עדיין גר יחד עם בני משפחתו מדרגה ראשונה. הואיל ונידויו אינו מוביל לביטול קשרי המשפחה, ניתן להמשיך לבוא עימו במגע בפעילויות ובעניינים משפחתיים יומיומיים. עם זאת, המנודה בחר בדרך החטא ובכך ניתק את קשריו הרוחניים עם בני משפחתו המאמינים. על כן, בני משפחה נאמנים חדלים לשתף אותו בפעילויותיהם הרוחניות. למשל, אם המשפחה תתאסף יחדיו ללימוד המקרא בנוכחות המנודה, הוא לא יטול חלק פעיל בשיעור. אולם, אם המנודה קטין, עדיין מוטלת על הוריו האחריות להדריכו ולחנכו. מכאן שהורים אוהבים יכולים ללמד את בנם במתכונת של שיעורי מקרא * (‏משלי ו’:20–22; כ”ט:17‏).‏

במצבים אחרים המנודה אינו מתגורר עם קרובי משפחתו מדרגה ראשונה. גם אם יתעורר לעיתים נדירות הצורך לקיים עימו קשר מצומצם לטיפול בעניין משפחתי הכרחי, יש לוודא  שהקשר יהיה מינימלי ככל האפשר. בני משפחה משיחיים נאמנים אינם מחפשים אמתלות מאמתלות שונות לבוא במגע עם קרוב משפחה מנודה שאינו מתגורר איתם. נאמנותם ליהוה ולארגונו מניעה אותם לתמוך בנידוי כסידור מקראי. עמדתם הנאמנה היא לטובתו המרבית של החוטא ועשויה לעזור לו להפיק תועלת מן המוסר שקיבל * (‏עברים י”ב:11‏).‏