פרק ז׳‏

מה אפשר ללמוד על הבורא מתוך ספר?‏

אינך חולק על כך,‏ מן הסתם,‏ שלספר מַחכּים ומעניין יש ערך של ממש.‏ כזה הוא המקרא.‏ יש בו סיפורי חיים מרתקים,‏ המלמדים ערכי מוסר נעלים.‏ תמצא בו גם מְשלים הממחישים אמיתוֹת חשובות בצבעים חיים.‏ אחד מכותביו,‏ שנודע בחוכמתו הרבה,‏ אמר ש”‏ביקש.‏.‏.‏ למצוא דברי חפץ וכָתוּב יושר דברי אמת”‏ (‏קהלת י״ב:‏10‏)‏.‏

הספר שאנו מכנים ”‏המקרא”‏ הוא בעצם אסופה של 66 ספרים קטנים,‏ שכתיבתם השתרעה על פני יותר מ־500,‏1 שנה.‏ בין השנים 1513 ו־1473 לפה״ס כתב משה את חמשת הספרים הראשונים,‏ החל מבראשית.‏ יוחנן,‏ אחד משליחי ישוע,‏ היה אחרון כותבי המקרא.‏ הוא העלה על הכתב את דברי ימי ישוע (‏הבשורה על־פי יוחנן)‏,‏ כתב איגרות קצרות וחיבר את ספר ההתגלות,‏ שהוא הספר האחרון ברוב תרגומי המקרא.‏

כ־40 איש השתתפו בכתיבת המקרא ב־500,‏1 השנים שבין משה ליוחנן.‏ הם היו גברים ישרי לב ונאמנים,‏ שכל חפצם היה לעזור לזולתם ללמוד על הבורא.‏ מכתביהם אנו מכירים את אישיותו של אלוהים לעומק ולומדים להשביע את רצונו.‏ המקרא גם מבהיר לנו מדוע הרֶשע פורח וכיצד  יבוא קצו.‏ כותבי המקרא כתבו על תקופה שבה שלטון אלוהים יפרוש כנפיו ישירות על האנושות.‏ הם תיארו חלק מהתנאים המרגשים שמהם נוכל ליהנות אז (‏תהלים ל״ז:‏10,‏ 11;‏ ישעיהו ב׳:‏2–4;‏ ס״ה:‏17–25;‏ ההתגלות כ״א:‏3–5‏)‏.‏

ודאי ידוע לך שרבים מבטלים את המקרא כספר עתיק,‏ פרי חוכמת אדם.‏ אולם,‏ מיליונים משוכנעים שאלוהים הוא מחברו האמיתי,‏ שהנחה את מחשבות הכותבים (‏פטרוס ב׳.‏ א׳:‏20,‏ 21‏)‏.‏ כיצד תדע אם הכתוב במקרא מקורו באלוהים?‏

ובכן,‏ קיימים,‏ לבדיקתך,‏ כמה קווי ראיות החוברים יחדיו.‏ רבים נתנו עליהם את הדעת והסיקו שהמקרא אינו עוד יצירה מיצירות האדם,‏ אלא ספר ממקור על־אנושי.‏ להמחשת הנקודה נבחן רק קו ראיות אחד.‏ תוך כדי כך נרחיב את ידיעותינו על בורא היקום,‏ מקור חיינו.‏

נבואות שהתגשמו

לא מעט כותבי מקרא כתבו נבואות.‏ הם לא טענו,‏ ולוּ ברמז,‏ שניבאו את העתיד בכוחות עצמם,‏ אלא זקפו זאת לזכות הבורא.‏ ישעיהו,‏ למשל,‏ אמר שאלוהים הוא ה”‏מגיד מראשית אחרית”‏ (‏ישעיהו א׳:‏1;‏ מ״ב:‏8,‏ 9;‏ מ״ו:‏8–11‏)‏.‏ היכולת לחזות מאורעות עשרות ואפילו מאות שנים לפני התרחשותם מייחדת את אלוהי ישעיהו;‏ אין הוא אליל כאלילי העבר או האלילים שסוגדים להם בימינו.‏ הנבואות הן עדות משכנעת לכך שהמקרא אינו פרי רוחו של האדם.‏ הבה נראה כיצד מחזק ספר ישעיהו מסקנה זו.‏

 מהשוואה בין התוכן של ישעיהו לנתונים היסטוריים עולה,‏ שהספר נכתב ב־732 לפה״ס בערך.‏ ישעיהו חזה ששואה תבוא על ראשם של יושבי ירושלים ויהודה,‏ על שום אשמת הדמים שרבצה עליהם ועבודת האלילים שטימאו בה ידיהם.‏ הוא ניבא שהארץ תהיה שוממה,‏ שירושלים ומקדשה ייחרבו ושהניצולים יילקחו בשבי בבלה.‏ עם זאת,‏ ישעיהו ניבא שאלוהים לא ישכח את העם הגולה.‏ הספר חוזה שמלך נוכרי בשם כורש,‏ יכבוש את בבל וירשה ליהודים לחזור לארצם.‏ ישעיהו כתב על אלוהים:‏ ”‏האומר לכורש,‏ ’‏רועי,‏ וכל חפצי ישלים’‏;‏ ולאמור לירושלים ’‏תיבָּנה’‏,‏ והיכל ’‏תיווסד’‏”‏ (‏ישעיהו ב׳:‏8;‏ כ״ד:‏1;‏ ל״ט:‏5–7;‏ מ״ג:‏14;‏ מ״ד:‏24–28;‏ מ״ה:‏1‏)‏.‏

בימי ישעיהו,‏ במאה השמינית לפה״ס,‏ תחזיות אלה נשמעו אולי כדבר בל ייאמן.‏ בבל לא היתה אז אפילו מעצמה צבאית ראויה לשמה.‏ היא היתה כפופה לאשור,‏ מעצמת עולם במלוא מובן המילה באותם ימים.‏ מוזר לא פחות היה הרעיון שעַם מנוצח,‏ שהוגלה למרחקים,‏ ישוחרר ויחזור לארצו.‏ ”‏מי שמע כזאת?‏”‏ כתב ישעיהו (‏ישעיהו ס״ו:‏8‏)‏.‏

ובכל זאת,‏ מה קרה כעבור מאתיים שנה?‏ ההיסטוריה של עם ישראל באותם ימים מוכיחה שנבואת ישעיהו התגשמה לפרטיה.‏ בבל היתה למעצמה חזקה והחריבה את ירושלים.‏ שמו של מלך פרס (‏כורש)‏,‏ נפילת בבל בידיו ושיבת ציון הם  עובדות היסטוריות שאין עליהן עוררין.‏ הנבואות דייקו לפרטי פרטים,‏ עד כדי כך שמבקרים טענו במאה ה־19 כי ספר ישעיהו אינו אלא מעשה הונאה;‏ טענתם היתה:‏ ’‏ישעיהו כתב אולי את הפרקים הראשונים,‏ אבל כותב מתקופה מאוחרת יותר,‏ מימי המלך כורש,‏ המשיך את הספר,‏ כך שייראה כנבואה’‏.‏ לעתים,‏ יש שמשמיעים טענות מזלזלות כאלה,‏ אך מה הן העובדות?‏

נבואות אמת?‏

נבואות ישעיהו אינן עוסקות רק בכורש ובגולים היהודים.‏ ישעיהו התנבא גם על אחריתה של בבל,‏ ויש בספרו פרטים רבים על המשיח,‏ או המושיע,‏ שאמור היה לסבול בבואו ולאחר מכן לזכות לכבוד וליקר.‏ הניתן לדעת בוודאות אם תחזיות אלה נכתבו זמן רב מראש,‏ כנבואות העתידות להתגשם?‏

חשוב על כך.‏ ישעיהו כתב על סופה של בבל את המילים האלה:‏ ”‏והיתה בבל,‏ צבי ממלכות,‏ תפארת גאון כשדים,‏ כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה.‏ לא תשב [‏כלומר,‏ לא תיושב]‏ לנצח,‏ ולא תשכון עד דור ודור”‏ (‏ישעיהו י״ג:‏19,‏ 20;‏ פרק מ״ז‏)‏.‏ כיצד השתלשלו העניינים?‏

העובדות הן שבבל היתה תלויה שנים ארוכות במערכת השקיה מורכבת של סכרים ותעלות בין החידקל והפרת.‏ נראה שב־140 לפה״ס בערך ניזוקה מערכת המים בכיבוש  הפרתי ההרסני וקרסה.‏ למה זה הוביל?‏ אנציקלופדיה אמריקנה מסבירה:‏ ”‏האדמה היתה ספוגה מלחים מינרליים,‏ ונוצרה על פניה שכבה אלקאלית.‏ אדמה כזו לא תִצלח לחקלאות”‏.‏ כעבור כ־200 שנה היתה העיר בבל עדיין מיושבת,‏ אך לא לזמן רב.‏ (‏השווה פטרוס א׳.‏ ה׳:‏13‏.‏)‏ בסביבות המאה השלישית לספירה כתב ההיסטוריון דִיוֹ קַסיוּס (‏בערך 150 עד 235)‏ על אדם שביקר בבבל ולא מצא בה אלא ”‏תילי חורבות,‏ אבנים ועִיים”‏ (‏ס״ח,‏ 30)‏.‏ חשוב לציין שאז ישעיהו כבר לא היה בין החיים,‏ וספרו השלם היה קיים זה מאות שנים.‏ אם תבקר בבבל היום,‏ תראה רק את חורבות העיר המפוארת.‏ ערים קדומות כמו רומא,‏ ירושלים  ואתונה מיושבות עד עצם ימינו,‏ ואילו בבל חרבה ולא מיושבת,‏ שוממה;‏ כך ניבא ישעיהו וכך היה.‏

עתה נתמקד בתיאור בואו של המשיח לפי ישעיהו.‏ בישעיהו נ״ב:‏13 כתוב שעבד אלוהים מיוחד זה ’‏יָרוּם ויגבה מאוד’‏.‏ אלא שהפרק הבא (‏ישעיהו נ״ג‏)‏ מנבא שהמשיח,‏ בטרם ירומם,‏ יעבור התנסות שונה עד להדהים.‏ ייתכן שהפרטים הכתובים בפרק זה,‏ הנחשב בעיני רבים לנבואה משיחית,‏ יפליאו אותך.‏

תוכל לקרוא בפרק שבני עמו יבוזו לו,‏ למשיח.‏ ישעיהו כתב בלשון עבר,‏ מתוך ביטחון שדבריו יתגשמו:‏ ”‏נבזה וחדל אישים”‏ [‏כלומר,‏ שאנשים התרחקו ממנו]‏ (‏ישעיהו נ״ג פסוק 3‏)‏.‏ יחס משפיל זה לא יהיה מוצדק לחלוטין,‏ שכן המשיח יפעל למען העם.‏ ”‏חוליינו הוא נשא”‏,‏ אומר ישעיהו על מעשי הריפוי של המשיח (‏ישעיהו נ״ג פסוק 4‏)‏.‏ למרות זאת,‏ המשיח יישפט ויורשע על לא עוול בכפו,‏ ויחריש מול מאשימיו (‏ישעיהו נ״ג פסוקים 7,‏ 8‏)‏.‏ הוא ירשה שימסרוהו למות לצד פושעים;‏ ידקרו את גופו בהוצאה להורג (‏ישעיהו נ״ג פסוקים 5,‏ 12‏)‏.‏ אף שיומת כפושע,‏ ייקבר כעשיר (‏ישעיהו נ״ג פסוק 9‏)‏.‏ ישעיהו חוזר ואומר שמותו הלא צודק של המשיח הוא מות כפרה על חטאי האנושות (‏ישעיהו נ״ג פסוקים 5,‏ 8,‏ 11,‏ 12‏)‏.‏

הכל התגשם.‏ ההיסטוריה שתועדה על־ידי בני דורו של ישוע — מתי,‏ מרקוס,‏ לוקס ויוחנן — מאשרת שנבואת ישעיהו התגשמה.‏ חלק מהמאורעות התרחשו אחרי מות  ישוע,‏ כך שלא היה באפשרותו לכוון את מהלך העניינים (‏מתי ח׳:‏16,‏ 17;‏ כ״ו:‏67;‏ כ״ז:‏14,‏ 39–44,‏ 57–60;‏ יוחנן י״ט:‏1,‏ 34‏)‏.‏ ההתגשמות הסופית של נבואת ישעיהו על המשיח הטביעה חותמה על קוראי מקרא כנים במהלך הדורות,‏ וביניהם כאלה שלא תמיד האמינו בישוע.‏ החוקר ויליאם אורוויק ציין:‏ ”‏יהודים מומרים רבים,‏ שכתבו מה הסיבה להתנצרותם,‏ הודו שקריאה מדוקדקת של פרק זה [‏ישעיהו נ״ג‏]‏ ערערה את אמונתם בעיקרי דתם וברבנים”‏ (‏עבד יהוה [‏The Servant of Jehovah]‏)‏.‏ *

אורוויק כתב את הדברים בסוף המאה ה־19.‏ בימיו אולי לא הכל היו בטוחים שישעיהו נ״ג נכתב מאות שנים לפני הולדת ישוע.‏ אך תגליות מאוחרות יותר הסירו כל יסוד לספק.‏ רועה בדואי מצא ב־1947 ליד ים המלח מגילה עתיקה של ספר ישעיהו כולו.‏ מומחים לכתבי־יד עתיקים תיארכו את המגילה ל־125 עד 100 לפה״ס.‏ וב־1990 התגלה בבדיקת פחמן־14 שהמגילה נכתבה בין 202 ל־107 לפה״ס.‏ מכאן שמגילה מפורסמת זו של ישעיהו היתה די ישנה כשישוע נולד.‏ מה העלתה השוואתה עם ספרי מקרא מתקופתנו?‏

קטעים ממגילות ים המלח מוצגים לקהל הרחב בירושלים.‏ בקלטת של הפרופסור לארכיאולוגיה יגאל ידין מוסבר:‏ ”‏עברו לא יותר מחמש מאות או שש מאות שנה מן המועד שבו נאמרו דברי ישעיהו לבין העתקת מגילה זו  במאה השנייה לספירה.‏ הרי זה מפליא,‏ שלמרות שהמגילה המקורית שבמוזיאון היא בת למעלה מאלפיים שנה,‏ היא זהה כמעט לחלוטין לתנ״ך שאנו קוראים כיום בעברית,‏ או לתרגומים שנעשו מן העברית המקורית”‏.‏

ללא ספק,‏ יש בזה כדי להשפיע על השקפתנו.‏ באיזה עניין?‏ ובכן,‏ עובדות אלה יכולות לשכנע אותנו להניח לספקות ולביקורת בעניין הסברה שספר ישעיהו הוא נבואה מזויפת.‏ קיימת הוכחה מדעית שעותק של כתבי ישעיהו  הוכן יותר ממאה שנה לפני שישוע נולד וזמן רב לפני שבבל הפכה לשממה.‏ לכן,‏ היכן יש מקום לספק שכתבי ישעיהו חזו את סופה של בבל,‏ את סבלותיו של המשיח על לא עוול בכפו,‏ את אופן הוצאתו להורג ואת השפלתו?‏ העובדות ההיסטוריות אינן מותירות מקום לוויכוח.‏ ישעיהו ניבא במדויק את גלות היהודים ושחרורם מבבל.‏ נבואות שהתגשמו הן רק אחד מאפיקי הראיות הרבים,‏ המוכיחים שמחברו האמיתי של המקרא הוא הבורא ושהמקרא ”‏נכתב ברוח אלוהים”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏)‏.‏

יש עוד סימנים רבים המעידים שאלוהים הוא מחבר המקרא.‏ להלן כמה מהם:‏ הדיוק של המקרא באסטרונומיה,‏ בגיאולוגיה וברפואה;‏ ההרמוניה הפנימית בין ספריו,‏ שנכתבו בידי כותבים רבים במשך מאות שנים;‏ ההתאמה עם עובדות היסטוריות וארכיאולוגיות רבות;‏ ותורת המוסר שבו,‏ שעלתה על זו של העמים הקדומים שמסביב ושעד היום אין שווה לה.‏ אפיקי ראיות אלה ואחרים שכנעו אין־ספור אנשים שקדנים וישרים,‏ שהמקרא הוא ספר אותנטי מאת הבורא.‏ *

הדבר יכול גם לעזור לנו להסיק כמה מסקנות הגיוניות על הבורא ולהבחין בתכונותיו.‏ יכולתו לִצְפות את העתיד מעידה על כושר תפישה על־אנושי,‏ לא כן?‏ בני־אדם אינם יודעים מה יקרה בעתיד הרחוק ואין להם שליטה על  מאורעות עתידיים.‏ לבורא יש.‏ בכוחו לראות את הנולד ולכוון את השתלשלות המאורעות כך שרצונו ייעשה.‏ צָדק ישעיהו כשאמר על הבורא:‏ ”‏מגיד מראשית אחרית,‏ ומקדם אשר לא נעשו;‏ אומר:‏ ’‏עצתי תקום,‏ וכל חפצי אעשה’‏”‏ (‏ישעיהו מ״ו:‏10;‏ נ״ה:‏11‏)‏.‏

הכר את המחבר

אנחנו מכירים אדם משיחות איתו ומתגובותיו למצבים שונים.‏ שתי הדרכים יפות להכרת בני־אדם,‏ אך מה לגבי הכרת הבורא?‏ אי־אפשר לנהל איתו דו־שיח ישיר.‏ אולם,‏ כפי שראינו הוא מגלה רבות על עצמו במקרא — בדבריו ובמעשיו.‏ זאת ועוד,‏ ספר ייחודי זה מזמיננו לרקום קשרי ידידות עם הבורא.‏ הוא קורא לנו:‏ ”‏קירבו לאלוהים ויקרב אליכם”‏ (‏יעקב ב׳:‏23;‏ ד׳:‏8‏)‏.‏

תן דעתך לאחד הצעדים הראשונים בהיכרות:‏ כדי להתיידד עם פלוני,‏ תבקש לדעת את שמו.‏ אם כן,‏ מה שמו של הבורא,‏ ומה מלמדנו שמו על אישיותו?‏

החלק העברי של המקרא (‏התנ״ך)‏ מציג את שמו הייחודי של הבורא.‏ ארבע אותיותיו — י׳ ה׳ ו׳ ה׳ — מופיעות בכתבי־יד עתיקים.‏ שֵם הבורא מופיע במקרא כ־000,‏7 פעם,‏ הרבה יותר מתאריו אלוהים,‏ אדנָי ודומיהם.‏ מאות שנים הגו קוראיו העברים של המקרא שם זה.‏ עם הזמן התפתח אצל רבים מהיהודים חשש,‏ שמקורו באמונות תפלות,‏ לבטא את שם אלוהים,‏ ולכן איננו יודעים כיום מהי הגייתו המדויקת.‏

 ‏”‏ההגייה המקורית נשכחה מלב בסופו של דבר;‏ ניסיונות שחזור מודרניים הם בבחינת השערות בלבד”‏,‏ מציינת פרשנות יהודית לספר שמות.‏ למען האמת,‏ איננו יודעים בוודאות כיצד הגה משה את שם אלוהים,‏ המופיע בשמות ג׳:‏16 וכן ו׳:‏3‏.‏ אך בעצם,‏ מי מאיתנו יראה חובה לעצמו לנסות להגות את שמו של משה או של ישוע באותו מבטא ובאותה הטעמה שהיו מקובלים בימיהם?‏ בכל מקרה,‏ איננו נרתעים לנקוב בשמם של משה וישוע,‏ איש איש כמקובל בשפתו.‏ העניין הוא שבמקום לדקדק יתר על המידה בדרך שבה הגו אנשי קדם את שם אלוהים,‏ מדוע לא לבטאו כפי שמקובל כיום בשפתנו?‏ ההיגוי המוכר זה מאות שנים בעברית הוא יְהוָה.‏

הגיית השם אינה העיקר.‏ משמעותו חשובה יותר.‏ השם גזור מהפועל הוה,‏ שמשמעו ”‏להיות”‏,‏ בבניין הגורם,‏ הוא בניין הִפְעיל (‏בראשית כ״ז:‏29;‏ קהלת י״א:‏3‏)‏.‏ מלון התנ״ך מאת י.‏ שטיינברג מסביר שהוא ’‏מַהְוֶה או יַהְוֶה’‏ כל דבר ברצונו.‏ ניתן לומר אפוא שמשמעותו המילולית של שמו האישי של הבורא היא ”‏גורם להיות”‏.‏ הדגש אינו בפעלי הבורא בעבר הרחוק,‏ כפי שמשתמע,‏ לדעת רבים,‏ מן המונח ”‏הסיבה הראשונה”‏.‏ מדוע לא?‏

משום ששם אלוהים קשור למטרתו לעתיד.‏ ביסודו של דבר,‏ יש רק שני זמני־פועל בעברית המקראית,‏ ושם אלוהים קשור לזמן־הפועל ”‏המציין עשייה.‏.‏.‏ שמתקדמת  בהדרגה.‏ הוא אינו מביע רק המשכיות פעולה.‏.‏.‏ אלא גם את התפתחותה מתחילתה ועד סופה”‏ (‏תקציר זמני־הפועל העבריים [‏A Short Account of the Hebrew Tenses]‏)‏.‏ יהוה מעיד על עצמו באמצעות שמו שהוא מגשים מטרות פעיל.‏ אנו למדים מכך שהוא מגשים — בפעולה הדרגתית — את הבטחותיו.‏ הידיעה שהבורא מגשים תמיד את מטרותיו נוסכת ברבים שביעות רצון ותחושת ביטחון.‏

מטרתו — מטרתך

שם אלוהים רומז על מטרה.‏ רבים מתקשים למצוא מטרה אמיתית בחייהם.‏ הם רואים את האנושות מוֹעדת וכושלת ממשבר למשבר — מלחמות,‏ אסונות טבע,‏ מגיפות,‏ עוני ופשע.‏ גם המעטים שבעיות אלה פסחו עליהם,‏ לאושרם,‏ מודים לא אחת שתחושת האי־ודאות לגבי העתיד ולגבי משמעות החיים אינה מרפה מהם.‏

המקרא אומר:‏ ”‏הבריאה הגשמית הוכנעה לתסכול,‏ לא מרצונה,‏ אלא ברצון הבורא,‏ אשר בעשותו כן הושיט לה תקווה להיגאל ביום מן הימים.‏.‏.‏ ולזכות לכבוד ולחירות של בני אלוהים”‏ (‏רומים ח׳:‏20,‏ 21‏,‏ איגרות הברית החדשה [‏The New Testament Letters]‏,‏ מאת J. W. C. Wand)‏.‏ ספר בראשית מראה שהיו ימים שבני־האדם נהנו מיחסי שלום עם הבורא.‏ בתגובה למעשיו הפסולים של האדם,‏ הכניע אלוהים,‏ ובצדק,‏ את האנושות למצב שהוליד,‏ במובן מסוים,‏ תסכול.‏  הבה נראה כיצד התפתח מצב זה,‏ מה מלמדנו הדבר על הבורא ומה צופן העתיד.‏

לפי היסטוריה כתובה זו,‏ אשר ניתנת לאימות בדרכים רבות,‏ הזוג הראשון שנברא היה אדם וחוה.‏ המקרא מלמד שהם לא הצטרכו לגשש את דרכם באפילה,‏ ללא תכלית וללא הוראות בנוגע לרצון אלוהים.‏ הבורא נתן לאנושות הנחיות מעשיות,‏ כשם שכל אב אנושי אוהב ומתחשב יעשה למען צאצאיו.‏ הוא אמר להם:‏ ”‏פרו ורבו ומילאו את הארץ וכיבשוה,‏ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ”‏ (‏בראשית א׳:‏28‏)‏.‏

לפיכך,‏ לחייהם של הזוג הראשון היתה תכלית רבת־משמעות.‏ היא כללה דאגה לאקולוגיה של כדור־הארץ ואִכלוס הארץ בתושבים בעלי חוש אחריות.‏ (‏השווה ישעיהו  י״א:‏9‏.‏)‏ אי־אפשר להאשים את הבורא במצבו הנוכחי של כדור־הארץ המזוהם ולטעון שהוא נתן צידוק לבני־האדם לנצל ולהרוס את עולמנו.‏ המילה ’‏כיבשו’‏ אין בה משום הֵיתר לניצול לרעה.‏ עניינה בטיפוח הארץ שהופקדה בידי האדם ובשמירתה (‏בראשית ב׳:‏15‏)‏.‏ לפניהם נפרש עתיד נצחי להגשמת מטרה ראויה זו.‏ תוחלתם הנצחית תואמת את העובדה שמוח האדם ניחן ביכולת שלא ניתן לנצל,‏ ולוּ מעט מזער ממנה,‏ ב־70,‏ 80 ואפילו 100 שנות חיים.‏ המוח נועד לתפקד לזמן בלתי מוגבל.‏

יהוה אלוהים,‏ בתור יוצר הבריאה והמשגיח עליה,‏ נתן לאדם מרחב תמרון בקשר לדרך הגשמת מטרתו עבור הארץ והאנושות.‏ הוא לא היה תובעני מדי או מחמיר שלא לצורך.‏ לדוגמה,‏ הוא הטיל על אדם משימה,‏ שהיא משאת נפשו של כל זואולוג — להכיר את בעלי־החיים ולתת להם שמות.‏ לאחר שהבחין במאפייניהם נתן להם אדם שמות,‏ רבים מהם שמות תיאוריים (‏בראשית ב׳:‏19‏)‏.‏ זו רק דוגמה אחת המראה כיצד יכלו בני־האדם להשתמש בכישוריהם למימוש מטרת אלוהים.‏

נהיר לך שבורא היקום החכם לא יאבד בשום מקרה שליטה על המתרחש בכדור־הארץ,‏ גם אם יבחרו בני־האדם בדרך טיפשית או רעה.‏ ההיסטוריה הכתובה מוסרת שאלוהים נתן רק צו מגביל אחד לאדם:‏ ”‏מכל עץ הגן אכול תאכל.‏ ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו,‏ כי ביום אֲכָלך ממנו מות תמות”‏ (‏בראשית ב׳:‏16,‏ 17‏)‏.‏

 הצו חִייב הכרה בזכותו של אלוהים לדרוש ציות.‏ מימי אדם ועד ימינו חייבים הכל להכיר בחוק כוח הכבידה ולהיכנע לו;‏ טיפשי ומסוכן להתעלם ממנו.‏ אם כן,‏ למה לסרב לפעול לפי חוק,‏ או צו,‏ אחר שקבע הבורא הטוב והמיטיב?‏ הוא הבהיר מה יהיו תוצאות אי־ציות לחוק מחד,‏ אך לא כפה על אדם וחוה לציית לו מאידך.‏ לא קשה להבין מתיעוד שחר ימי האדם,‏ שהבורא חנן את האנושות בבחירה חופשית.‏ הוא מעוניין שברואיו יהיו מאושרים ככל שרק ניתן,‏ ואושר עילאי זה הוא פועל יוצא של ניהול חיים בהתאם לחוקיו הטובים.‏

בפרק הקודם נאמר שהבורא ברא יצורים תבוניים בלתי נראים — יצורים רוחניים.‏ ההיסטוריה של שחר ימי האדם מלמדת,‏ שאחד היצורים האלה היה להוט לתפוס את מקומו של אלוהים.‏ (‏השווה יחזקאל כ״ח:‏13–15‏.‏)‏ הוא ניצל לרעה את חופש הבחירה שהעניק לו אלוהים ופיתה את אדם וחוה למה שנחשב,‏ אם נקרא לילד בשמו,‏ מרד גלוי.‏ בעשותו מעשה מתריס של אי־ציות בוטה — אכילה מ”‏עץ הדעת טוב ורע”‏ — תבע הזוג הראשון עצמאות משלטון אלוהים.‏ ולא  עוד,‏ אלא שדרכם העידה שהם מצדדים בטענה שהבורא מונע טוב מהאדם.‏ אדם וחוה ביקשו בעצם להחליט מה טוב ומה רע,‏ בלי להתחשב בדעתו של הבורא בנידון.‏

הרי זה אווילי להחליט שחוק כוח הכבידה אינו מוצא חן בעינינו ולפעול בניגוד לו!‏ התעלמותם של אדם וחוה מערכי המוסר שקבע אלוהים היתה חסרת היגיון באותה מידה.‏ הפרת חוק בסיסי של אלוהים,‏ המחייב ציות,‏ תגרור בהכרח תוצאות שליליות,‏ כשם שמי שמזלזל בחוק כוח הכבידה צפוי להינזק.‏

ההיסטוריה מספרת שיהוה נקט אז פעולה.‏ בו ב”‏יום”‏ שאדם וחוה הִמרו את פי הבורא,‏ החלה הידרדרותם אלי מוות,‏ כפי שהזהיר אלוהים.‏ (‏השווה פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏8‏.‏)‏ וכאן נחשף פן נוסף באישיות הבורא.‏ הוא אל של צדק,‏ אשר אינו מתעלם,‏ בחוסר אונים,‏ מאי־ציות בוטה.‏ יש לו אמות מידה חכמות וצודקות,‏ והוא עומד בהן.‏

ברוב רחמיו לא שם אלוהים קץ לחיי האדם מייד,‏ עובדה המתיישבת יפה עם תכונותיו הנפלאות.‏ מדוע חיכה?‏ בגלל דאגתו לצאצאי אדם וחוה,‏ בטרם התהוותם,‏ שלא היו אשמים בחטא הוריהם.‏ דאגת אלוהים לצאצאים לעתיד מלמדת משהו על אישיותו.‏ הוא אינו שופט אכזר וחסר רגש.‏ אדרבה,‏ הוא הוגן,‏ הוא מוכן לתת הזדמנות לכל אדם,‏ והוא מכבד את קדושת החיים.‏

אין בזה לומר שהדורות הבאים היו אמורים ליהנות  מאותם תנאים נעימים כזוג הראשון.‏ כשאיפשר אלוהים ליוצאי חלציו של אדם לצאת לאוויר העולם,‏ ”‏הבריאה הגשמית הוכנעה לתסכול”‏.‏ אך אין מדובר בתסכול ובחוסר תקווה מוחלטים.‏ זכור שברומים ח׳:‏20,‏ 21 נאמר גם שהבורא ”‏הושיט לה תקווה להיגאל ביום מן הימים”‏.‏ ועל זה נרצה לדעת עוד.‏

התוכל למוצאו?‏

האויב שהמריד את אדם וחוה מכונה במקרא שטן,‏ כלומר ”‏מתנגד”‏,‏ ומלשין.‏ במשפט שנחרץ על המסית הראשי למרד,‏ הגדירו אלוהים כאויב והניח בסיס לתקווה לבני־האדם שייוולדו.‏ הוא אמר:‏ ”‏ואיבה אשית בינך [‏השטן]‏ ובין האשה,‏ ובין זרעֲך ובין זרעה.‏ הוא ישופך ראש,‏ ואתה תשופֶנו עָקב”‏ (‏בראשית ג׳:‏15‏)‏.‏ מובן שזו לשון ציורית,‏ לשון סמלית.‏ מה כוונת הכתוב באומרו שיבוא ’‏זרע’‏?‏

המקרא שופך אור על פסוק מעניין זה בפסוקים אחרים.‏ מהם אנו למדים שהעניין קשור לנאמנותו של יהוה למשמעות שמו ול’‏היותו’‏ כל מה שדרוש להגשמת מטרתו עבור בני־האדם.‏ לשם כך השתמש בעם מסוים,‏ וההיסטוריה של מגעיו עם אותו עם קדום מהווה חלק לא מבוטל מהמקרא.‏ הבה נבחן בקצרה היסטוריה חשובה זו.‏ אגב כך נלמד עוד על תכונות הבורא.‏ ללא ספק,‏ ניתן לרכוש מידע יקר מפז על הבורא מעיון נוסף בספר שנתן לאנושות,‏ המקרא.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 107]‏

בבל האדירה הפכה לעיי חורבות מאות שנים לאחר שניבא זאת המקרא,‏ וזה מצבה עד עצם היום הזה

‏[‏תמונות בעמוד 110]‏

מגילה זו של ישעיהו הועתקה במאה השנייה לפה״ס ונמצאה במערה ליד ים המלח.‏ מנובאים בה בדייקנות מאורעות שהתרחשו מאות שנים לאחר כתיבתה

‏[‏תמונה בעמוד 115]‏

מכתב זה נכתב בעברית עתיקה על גבי חרס שהתגלה בחפירות לכיש.‏ שם אלוהים (‏ראה חצים)‏ מופיע בו פעמיים,‏ מה שמלמד ששֵם הבורא היה ידוע ושגור בפי הבריות

‏[‏תמונה בעמוד 117]‏

אייזק ניוטון ניסח את חוק כוח הכבידה.‏ חוקי הבורא הגיוניים,‏ וכדאי לציית להם