לאחר שהמלאך גבריאל מבשר למרים הצעירה שהיא תלד בן שייקרא ישוע ואשר ימלוך לעולם,‏ שואלת אותו מרים:‏ ”‏איך יהיה הדבר הזה?‏ הרי אינני יודעת איש”‏ (‏לוקס א׳:‏34‏)‏.‏

‏”‏רוח הקודש תבוא עלייך”‏,‏ משיב גבריאל,‏ ”‏וגבורת האל העליון תסוכך עלייך.‏ לכן קדוש ייקרא היילוד,‏ בן אלוהים‏”‏ (‏לוקס א׳:‏35‏)‏.‏

ייתכן שכדי לעזור למרים לקבל את המסר שבפיו,‏ גבריאל מוסיף:‏ ”‏הנה אלישבע קרובתך — זו שנקראה עקרה — הרתה לעת זקנה;‏ וזהו החודש השישי להריונה,‏ וגם לה ייוולד בן;‏ הרי כל מוצא פי אלוהים יתקיים,‏ ולא ייבצר ממנו דבר”‏ (‏לוקס א׳:‏36,‏ 37‏)‏.‏

מרים מקבלת את דברי גבריאל,‏ כפי שניכר מתגובתה.‏ ”‏הנני שפחת יהוה!‏”‏,‏ היא אומרת.‏ ”‏יהיה לי כדברך”‏ (‏לוקס א׳:‏38‏)‏.‏

לאחר שעוזב גבריאל מתכוננת מרים לבקר את אלישבע,‏ אשר גרה עם בעלה זכריה בהרי יהודה בקרבת ירושלים.‏ המסע לשם מביתה של מרים שבנצרת עשוי לארוך שלושה או ארבעה ימים.‏

מרים מגיעה לבסוף לביתו של זכריה.‏ כאשר היא נכנסת היא מברכת את קרובתה אלישבע.‏ אז מתמלאת אלישבע ברוח הקודש ואומרת למרים:‏ ”‏ברוכה את בנשים,‏ וברוך פרי בטנך!‏ מדוע זכיתי לכבוד הזה שאֵם אדונִי באה אליי?‏ הנה כאשר שמעתי את קול ברכתך,‏ קפץ התינוק שברחמי בשמחה גדולה”‏ (‏לוקס א׳:‏42–44‏)‏.‏

בתגובה אומרת מרים בלב גדוש הערכה:‏ ”‏תרומם נפשי את יהוה,‏ ותשמח רוחי עד מאוד באלוהים מושיעי,‏ כי הביט בשפחתו,‏ אף כי מפשוטי העם היא.‏ והנה מעתה בכל דור ודור יאמרו עליי ’‏אשריה’‏,‏ כי גדולות עשה למעני האל רב־הכוח”‏.‏ שים לב כי למרות החסד שזכתה לו,‏ זוקפת מרים את כל הכבוד לאלוהים.‏ ”‏קדוש שמו”‏,‏ היא אומרת,‏ ”‏ורחמיו על יראיו לדור ודור”‏ (‏לוקס א׳:‏46–50‏)‏.‏

ברוח הקודש מוסיפה מרים להלל את אלוהים בדברי הנבואה הבאים:‏ ”‏עשה גבורות בזרועו,‏ ופיזר לכל עבר את אשר כוונות גאווה בלבם.‏ אנשי שררה הוריד מכיסאם,‏ ושפלים רומם;‏ רעבים השביע בכל טוב,‏ ועשירים שילח ריקם.‏ בא לעזרת עבדו ישראל,‏ כי זכר את ההבטחה שהבטיח לאבותינו לרחם על אברהם וזרעו לעד”‏ (‏לוקס א׳:‏51–55‏)‏.‏

מרים נשארת אצל אלישבע במשך כשלושה חודשים,‏ וככל הנראה עוזרת לה בשבועות האחרונים להריונה.‏ כמה טוב ששתי נשים נאמנות אלו — אשר כל אחת מהן נושאת הודות לאלוהים תינוק ברחמה — יכולות להיות ביחד בתקופה זו בחייהן!‏

ושים לב לכבוד שזכה לו ישוע עוד לפני שנולד.‏ אלישבע קראה לו ”‏אדונִי”‏,‏ והתינוק שברחמה ’‏קפץ בשמחה גדולה’‏ ברגע שנכנסה מרים לביתה.‏ עד כמה שונה תגובה זו מהאופן שבו אחרים התייחסו מאוחר יותר למרים ולבנה,‏ כפי שנראה בהמשך.‏