ישוע ותלמידיו עושים כעת את דרכם צפונה לאזור הגליל.‏ זוהי עונת האביב והשדות מכוסים שיבולי חיטה.‏ התלמידים רעבים ולכן מתחילים לקטוף שיבולים ולאכול.‏ אך שבת היום והפרושים רואים את מעשיהם.‏

כזכור,‏ לא מזמן רצו כמה יהודים בירושלים להרוג את ישוע בטענה שחילל את השבת.‏ כעת הפרושים מעלים האשמה המתמקדת במעשיהם של התלמידים.‏ ”‏הנה תלמידיך עושים את מה שאסור לעשות בשבת!‏”‏ (‏מתי י״ב:‏2‏)‏.‏

הפרושים טוענים שאם קוטפים ומוללים בידיים את השיבולים,‏ הדבר שקול לקציר ולדיש (‏שמות ל״ד:‏21‏)‏.‏ הפרשנות המחמירה שלהם למה שנחשב לעבודה הופכת את השבת למעמסה,‏ בעוד שבמקור הייתה השבת אמורה להיות יום משמח ובונה מבחינה רוחנית.‏ ישוע מתקן את השקפתם המוטעית בעזרת דוגמאות המראות שיהוה אלוהים מעולם לא התכוון שמצוות שמירת השבת תובן בדרך זו.‏

אחת הדוגמאות שמזכיר ישוע היא של דוד ואנשיו.‏ כאשר היו רעבים הם עצרו במשכן ואכלו את הלחם המוצג.‏ לחם זה,‏ שכבר הוסר מלפני יהוה והוחלף בלחם חדש,‏ היה בדרך כלל שמור לכוהנים.‏ בכל זאת,‏ בהתחשב בנסיבות,‏ דוד ואנשיו לא היו אשמים על כך שאכלו אותו (‏ויקרא כ״ד:‏5–9;‏ שמואל א׳.‏ כ״א:‏2–7‏)‏.‏

בדוגמה השנייה שמזכיר ישוע הוא אומר:‏ ”‏האם לא קראתם בתורה כי בשבתות עובדים הכוהנים בבית המקדש ואין בהם אשמה?‏”‏ כוונתו של ישוע היא שגם בשבתות שוחטים הכוהנים בעלי חיים כדי להקריב אותם ומבצעים עבודות שונות במקדש.‏ ”‏ואני אומר לכם”‏,‏ מוסיף ישוע,‏ ”‏שגדול מן המקדש נמצא כאן”‏ (‏מתי י״ב:‏5,‏ 6;‏ במדבר כ״ח:‏9‏)‏.‏

ישוע שוב מסתמך על כתבי־הקודש כדי להבהיר את הנקודה:‏ ”‏אילו הבנתם מה משמע,‏ ’‏ברחמים חפץ אני ולא בזבח’‏,‏ לא הייתם מרשיעים את הנקיים מאשמה”‏.‏ הוא מסכם ואומר:‏ ”‏שכן בן האדם הוא אדון השבת”‏.‏ ישוע מתייחס כאן לאלף שנות שלטון מלכותו,‏ שבמהלכן ישרור שלום בכדור הארץ (‏מתי י״ב:‏7,‏ 8;‏ הושע ו׳:‏6‏)‏.‏

האנושות סובלת כבר תקופה ארוכה מעבדות מפרכת בידי השטן,‏ עבדות הגדושה באלימות ובמלחמות.‏ מה שונים יהיו התנאים תחת שלטונו של המשיח,‏ ב”‏שבת”‏ הגדולה אשר תביא עמה את המנוחה שאנו כה כמהים אליה וזקוקים לה!‏