שנים עשר השליחים נהנו ממסע הטפה ברחבי הגליל,‏ והם מספרים לישוע ”‏על כל מה שעשו ולימדו”‏.‏ הם כמובן עייפים.‏ אך אין להם פנאי אפילו לאכול,‏ הואיל ואנשים רבים כל כך באים והולכים.‏ לכן ישוע אומר להם:‏ ”‏בואו לבדכם אל מקום שומם ונוחו מעט”‏ (‏מרקוס ו׳:‏30,‏ 31‏)‏.‏

הם עולים לסירה,‏ כנראה ליד כפר נחום,‏ ושטים אל מקום נידח מזרחית לנהר הירדן,‏ אחרי בית צידא.‏ אולם רבים רואים אותם עוזבים,‏ ואחרים שומעים על כך.‏ כולם רצים ביחד לאורך החוף ומגיעים אל המקום לפני הסירה.‏

כשיורד ישוע מן הסירה ורואה את ההמונים,‏ הוא מתמלא רחמים,‏ שכן הם כצאן ללא רועה.‏ לכן הוא מתחיל ”‏ללמד אותם דברים רבים”‏ על המלכות (‏מרקוס ו׳:‏34‏)‏.‏ הוא גם מרפא ”‏את הזקוקים לריפוי”‏ (‏לוקס ט׳:‏11‏)‏.‏ בחלוף השעות אומרים לו התלמידים:‏ ”‏המקום שומם והשעה כבר מאוחרת;‏ שלח את ההמונים כדי שילכו אל הכפרים לקנות לעצמם אוכל”‏ (‏מתי י״ד:‏15‏)‏.‏

ישוע משיב:‏ ”‏הם אינם צריכים ללכת;‏ תנו להם אתם אוכל”‏ (‏מתי י״ד:‏16‏)‏.‏ ישוע אומנם יודע מה בכוונתו לעשות,‏ אך הוא בוחן את פיליפוס ושואל אותו:‏ ”‏היכן נקנה להם כיכרות לחם לאכול?‏”‏ פיליפוס אמור לדעת את התשובה,‏ כי הוא מבית צידא הקרובה.‏ למרות זאת,‏ קניית לחם לא תפתור את הבעיה.‏ יש שם כ־000,‏5 גברים,‏ ואם לוקחים בחשבון גם את הנשים והילדים ייתכן שהמספר המלא של ההמונים הוא כפול!‏ פיליפוס משיב:‏ ”‏אפילו כיכרות לחם במאתיים דינר [‏דינר שווה לשכר יום עבודה]‏ לא יספיקו כדי שכל אחד מהם יקבל ולו מעט לחם”‏ (‏יוחנן ו׳:‏5–7‏)‏.‏

אולי כדי להדגיש שבלתי אפשרי להאכיל את כולם אומר אנדרי:‏ ”‏יש פה ילד ולו חמש כיכרות לחם שעורים ושני דגים.‏ אבל איך אלה יספיקו לכל כך הרבה אנשים?‏”‏ (‏יוחנן ו׳:‏9‏)‏.‏

זוהי עונת האביב,‏ זמן קצר לפני חג הפסח של שנת 32 לספירה,‏ וצלע ההר מכוסה בעשב ירוק.‏ ישוע אומר לתלמידיו להושיב את האנשים על העשב בקבוצות של 50 ושל 100.‏ הוא לוקח את חמש הכיכרות ואת שני הדגים,‏ מודה לאלוהים ואז בוצע את הכיכרות ומחלק את הדגים.‏ הוא נותן אותם לתלמידים כדי שיחלקו לעם.‏ למרבה הפלא,‏ כל האנשים אוכלים לשובע!‏

אחרי כן אומר ישוע לתלמידיו:‏ ”‏אספו את שאריות הלחם כדי שדבר לא יתבזבז”‏ (‏יוחנן ו׳:‏12‏)‏.‏ התלמידים ממלאים 12 סלים בשאריות המזון שאספו!‏