ישוע נלקח אל מקום לא רחוק מן העיר,‏ ושם הוא יוצא להורג ביחד עם שני שודדים.‏ המקום נקרא גולגותא,‏ או מקום הגולגולת,‏ וניתן לראות אותו ”‏מרחוק”‏ (‏מרקוס ט״ו:‏40‏)‏.‏

בגדיהם של שלושת הנידונים למוות מופשטים מעליהם.‏ יין מהול במור ומרורה מובא לשם.‏ ככל הנראה נשות ירושלים הכינו את המשקה,‏ והרומאים אינם מונעים את משכך הכאבים הזה מן המוצאים להורג.‏ אך כשישוע טועם ממנו הוא מסרב לשתות.‏ מדוע?‏ הוא רוצה להיות צלול לגמרי במהלך מבחן גדול זה;‏ הוא רוצה להיות בהכרה מלאה ונאמן עד מוות.‏

גופו של ישוע נמתח על עמוד העץ (‏מרקוס ט״ו:‏25‏)‏.‏ החיילים נועצים בכוח את המסמרים בידיו וברגליו,‏ כשהם מפלחים את בשרו וגידיו וגורמים לו כאבים עזים.‏ כאשר מרימים ומציבים אנכית את עמוד העץ,‏ ישוע מתייסר עוד יותר מכאבים בשעה שפצעיו מתרחבים מכובד משקל גופו.‏ למרות זאת,‏ ישוע אינו גוער בחיילים.‏ הוא מתפלל:‏ ”‏אבי,‏ סלח להם,‏ כי אין הם יודעים מה שהם עושים”‏ (‏לוקס כ״ג:‏34‏)‏.‏

הרומאים נוהגים להציב שלט המציין מה היה פשעו של הנידון למוות.‏ במקרה זה תלה פילטוס לוח שעליו הכתובת:‏ ”‏ישוע הנצרתי מלך היהודים”‏.‏ היא כתובה בעברית,‏ בלטינית וביוונית,‏ ולכן כמעט כולם יכולים לקרוא אותה.‏ מעשהו של פילטוס משקף את הבוז שהוא רוחש ליהודים אשר התעקשו להרוג את ישוע.‏ הכוהנים הראשיים מאוכזבים מכך ומוחים:‏ ”‏אל תכתוב,‏ ’‏מלך היהודים’‏,‏ אלא כתוב שהוא אמר,‏ ’‏אני מלך היהודים’‏”‏.‏ אך פילטוס אינו רוצה שוב לשחק לידיהם.‏ הוא משיב להם:‏ ”‏מה שכתבתי כתבתי”‏ (‏יוחנן י״ט:‏19–22‏)‏.‏

הכוהנים הזועמים חוזרים על עדות השקר שנמסרה קודם לכן במשפטי הסנהדרין.‏ אין זה מפתיע שהעוברים שם מנידים בראשם בבוז ומגדפים אותו באמרם:‏ ”‏אתה האומר שתהרוס את המקדש ותבנה אותו בשלושה ימים,‏ הושע את עצמך ורד מעמוד ההוקעה”‏.‏ בדומה להם,‏ הכוהנים הראשיים והסופרים אומרים זה לזה:‏ ”‏שיֵרד עכשיו המשיח מלך ישראל מעמוד ההוקעה כדי שנראה ונאמין”‏ (‏מרקוס ט״ו:‏29–32‏)‏.‏ אפילו השודדים המוקעים משמאלו ומימינו של ישוע מחרפים אותו,‏ אף שהוא היחיד שם שבאמת חף מפשע.‏

גם ארבעת החיילים הרומים לועגים לישוע.‏ ייתכן שהם שתו יין חמוץ ולכן הם כעת ככל הנראה מושיטים אותו בלגלוג לישוע,‏ אשר מן הסתם אינו יכול להושיט יד ולשתות אותו.‏ החיילים רומזים בלעג על הכתובת שמעל ראשו של ישוע ואומרים:‏ ”‏אם אתה מלך היהודים,‏ הושע את עצמך”‏ (‏לוקס כ״ג:‏36,‏ 37‏)‏.‏ תאר לעצמך!‏ האיש שהוא הדרך,‏ האמת והחיים סובל כעת התעללות ולעג שלא בצדק.‏ אך הוא נחוש בדעתו לסבול הכול,‏ מבלי לחרף לא את היהודים המתבוננים בו,‏ לא את החיילים הרומים הלועגים לו ולא את שני הפושעים התלויים לצדו על עמודי ההוקעה.‏

ארבעת החיילים לקחו את בגדיו של ישוע וחילקו אותם לארבעה חלקים.‏ הם מפילים גורל כדי להחליט איזה חלק יקבל כל אחד.‏ אך כותונתו של ישוע היא באיכות מעולה;‏ היא ”‏ללא תפר אלא ארוגה לכל אורכה,‏ מלמעלה עד למטה”‏.‏ החיילים אומרים זה לזה:‏ ”‏לא נקרע אותה אלא נחליט בהפלת גורל מי יקבל אותה”‏.‏ בזאת הם מגשימים את הכתוב‏:‏ ”‏הם חילקו ביניהם את בגדיי,‏ ועל לבושי הפילו גורל”‏ (‏יוחנן י״ט:‏23,‏ 24;‏ תהלים כ״ב:‏19‏)‏.‏

בחלוף זמן מה אחד הפושעים מגיע למסקנה שישוע הוא אכן מלך.‏ הוא גוער בחברו ואומר לו:‏ ”‏אין בך שמץ של יראת אלוהים?‏ הרי אתה סובל את אותו העונש!‏ אנחנו נענשים בצדק ומקבלים את מה שמגיע לנו על מה שעשינו;‏ אבל האיש הזה לא עשה כל רע”‏.‏ ואז הוא מתחנן אל ישוע:‏ ”‏זכור אותי כאשר תיכנס למלכותך”‏ (‏לוקס כ״ג:‏40–42‏)‏.‏

ישוע משיב לו:‏ ”‏אמן אומר אני לך היום,‏ אתה תהיה אתי‏”‏,‏ לא בַּמלכות אלא ”‏בגן עדן”‏ (‏לוקס כ״ג:‏43‏)‏.‏ הבטחה זו שונה מזו שהבטיח ישוע לשליחיו שהם יֵשבו אתו על כיסאות במלכות (‏מתי י״ט:‏28;‏ לוקס כ״ב:‏29,‏ 30‏)‏.‏ אולם אותו פושע יהודי ודאי שמע על גן העדן הארצי שסיפק יהוה בהתחלה כבית עבור אדם וחוה ועבור צאצאיהם.‏ כעת יכול השודד למות כשתקווה זו לנגד עיניו.‏