פרק 106
שני משלים על כרמים
מתי כ״א:28–46 מרקוס י״ב:1–12 לוקס כ׳:9–19
-
המשל על שני הבנים
-
המשל על הכורמים
זה עתה הדהים ישוע את הכוהנים הראשיים ואת זקני העם בבית המקדש, אשר ערערו על הסמכות שבאמצעותה הוא פועל. תשובתו משתיקה אותם. לאחר מכן הוא מספר משל שחושף את טבעם האמיתי.
ישוע אומר: ”לאיש אחד היו שני בנים. ניגש אל הראשון ואמר לו, ’בני, לך לעבוד היום בכרם’. השיב הבן ואמר, ’לא אלך’, אבל אחר כך התחרט והלך לכרם. ניגש אל השני וביקש ממנו את אותו הדבר. השיב הבן ואמר, ’כן, אדוני’, אבל לא הלך. מי משניהם עשה את רצון אביו?” (מתי כ״א:28–31, ע״ח, מהדורת 2013) התשובה ברורה — הבן הראשון הוא זה שבסופו של דבר עשה את רצון אביו.
לכן ישוע אומר למתנגדיו: ”אמן אומר אני לכם: המוכסים והזונות הולכים לפניכם למלכות אלוהים”. המוכסים והזונות לא שירתו בתחילה את אלוהים. אך בדומה לבן הראשון הם מאוחר יותר התחרטו וכעת הם עובדים אותו. לעומתם, מנהיגי הדת דומים לבן השני; הם מתיימרים לשרת את אלוהים אך אינם עושים כן. ישוע מציין: ”יוחנן [המטביל] בא והראה לכם את דרך הצדקה ולא האמנתם לו. אולם המוכסים והזונות האמינו לו, ואתם, אף שראיתם זאת, לא התחרטתם ולא האמנתם לו” (מתי כ״א:31, 32).
מייד לאחר מכן מספר ישוע משל נוסף. הפעם הוא מראה שמחדלם של מנהיגי הדת אינו מסתכם אך ורק בעובדה שהם אינם משרתים את אלוהים. הם למעשה אנשים מרושעים. ”איש אחד”, מספר ישוע, ”נטע כרם, גידר אותו מסביב, חצב בו בור לגת ובנה מגדל. אחר כך החכיר אותו לְכורמים, ונסע למקום רחוק. בעת הבציר שלח את אחד מעבדיו אל הכורמים כדי לקבל מהם מפרי הכרם. אך הם תפסו אותו, היכו אותו ושלחו אותו בידיים ריקות. שלח אליהם עבד נוסף, והם פצעו אותו בראשו וביזו אותו. אז שלח אחר, והם הרגו אותו, וגם רבים אחרים שלח אליהם — את חלקם היכו ואת חלקם הרגו” (מרקוס י״ב:1–5).
האם מאזיניו של ישוע יבינו את המשל? ובכן, ייתכן שהם זוכרים את דברי הגינוי שאמר ישעיהו: ”כרם יהוה צבאות בית ישראל; ואיש יהודה נְטַע שעשועיו. וַיְקַו למשפט, והנה מִשְׂפָּח [עוול]” (ישעיהו ה׳:7). משלו של ישוע דומה. בעל הכרם הוא יהוה, והכרם הוא האומה היהודית, המוקפת בגדר המגוננת של תורת אלוהים. יהוה שלח נביאים כדי להדריך את עמו ולעזור להם להניב פרי טוב.
אולם ”הכורמים” התעללו ב’עבדים’ שנשלחו אליהם והרגו אותם. ישוע מסביר: ’לבעל הכרם נותר אחד, בנו אהובו. שלח אותו אליהם אחרון בחשבו לעצמו, ”את בני הם יכבדו”. אלא שהכורמים אמרו איש אל רעהו, ”זה היורש. בואו נהרוג אותו והנחלה תהיה שלנו”. הם תפסו אותו והרגו אותו’ (מרקוס י״ב:6–8).
כעת שואל ישוע: ”מה יעשה בעל הכרם?” (מרקוס י״ב:9) מנהיגי הדת משיבים: ”בשל רשעתם יביא עליהם השמדה נוראית, ואת הכרם יחכיר לכורמים אחרים אשר ייתנו לו את הפרי במועדו” (מתי כ״א:41).
שלא במתכוון, הם חורצים בזאת את דינם שלהם, שהרי הם נמנים עם ”הכורמים” ב”כרם” יהוה, כלומר האומה היהודית. הפרי שיהוה מצפה בצדק לקבל מן הכורמים הללו כולל אמונה בבנו, המשיח. ישוע מביט ישירות במנהיגי הדת ואומר: ”האם מעולם לא קראתם את הכתוב: ’האבן שמאסו הבונים הייתה לראש פינה. מאת יהוה הייתה זאת, ופלאית היא בעינינו’?” (מרקוס י״ב:10, 11) אז מבהיר ישוע את הנקודה: ”על כן אומר אני לכם: מלכות אלוהים תילקח מכם ותינתן לעם המניב את פרייה” (מתי כ״א:43).
הסופרים והכוהנים הראשיים מבינים ש”עליהם סיפר [ישוע] את המשל הזה” (לוקס כ׳:19). כעת יותר מאי פעם הם רוצים להרוג אותו, את ”היורש” החוקי. אך הם פוחדים מן ההמונים, המחשיבים את ישוע לנביא, ולכן הם אינם מנסים להרגו באותו הרגע.