פרק 86
שובו של הבן האובד
-
המשל על הבן האובד
ישוע סיפר את המשלים על הכבש האובד ועל מטבע הדרכמה שאבד כאשר ככל הנראה עדיין היה באזור פֶּרַיָה, מזרחית לנהר הירדן. מוסר ההשכל משני המשלים הוא שעלינו לשמוח כאשר חוטא מתחרט ושב לאלוהים. הפרושים והסופרים מתחו ביקורת על כך שישוע מקבל בברכה אנשים כאלה. אבל האם מבקריו לומדים משהו משני המשלים שסיפר? האם הם תופסים מה מרגיש אבינו שבשמיים כלפי חוטאים המתחרטים על חטאיהם? ישוע מספר כעת משל נוגע ללב המדגיש את אותו לקח חשוב.
המשל מספר על אב שיש לו שני בנים; הבן הצעיר הוא הדמות הראשית בו. מן הראוי שהפרושים והסופרים, וכן גם אחרים השומעים את המשל שמספר ישוע, יפיקו לקחים ממה שנאמר על הבן הצעיר. עם זאת, אין להתעלם ממה שישוע מספר על האב ועל הבן הגדול, שכן ניתן ללמוד משהו גם מן הגישה שלהם. אם כן, חשוֹב על שלושת הגברים הללו בשעה שישוע מספר את המשל:
”לאיש אחד היו שני בנים”, פותח ישוע בדבריו. ”אמר הצעיר לאביו, ’אבא, תן לי את החלק המגיע לי מרכושך’. ואביהם חילק ביניהם את נכסיו” (לוקס ט״ו:11, 12). שים לב שהסיבה לכך שהצעיר רוצה את חלקו בירושה אינה מותו של האב; האב עדיין בחיים. אבל הבן רוצה את חלקו עכשיו כדי שיוכל להיות עצמאי ולהשתמש בנכסיו כרצונו. ומה הוא עושה בכספו?
”כעבור ימים לא רבים”, מסביר ישוע, ”לקח הבן הצעיר את כל מה שהיה לו ויצא אל ארץ רחוקה, ושם בזבז את רכושו בחיי הוללות” (לוקס ט״ו:13). במקום להישאר בביתו המוגן במחיצת אב שדואג לילדיו ומפרנס אותם, בן זה הולך לו לארץ אחרת. שם הוא מבזבז את כל ירושתו בחיי הפקרות ובסיפוק תאוותיו המיניות. אולם אז הוא נקלע לקשיים, כפי שמספר ישוע בהמשך:
”אחרי שבזבז את הכול פקד רעב קשה את אותה ארץ, והוא החל לסבול מחסור. אז הלך אל אחד מתושבי הארץ ההיא, והוא הסכים להעסיק אותו כשכיר ושלח אותו לרעות חזירים בשדותיו. הוא השתוקק להשביע את רעבונו בחרובים שאכלו החזירים, אלא שאיש לא נתן לו דבר” (לוקס ט״ו:14–16).
החזירים היו טמאים לפי תורת אלוהים, והנה הבן הצעיר נאלץ לעבוד כרועה חזירים. מרוב רעב הוא משתוקק לאכול מזון שבדרך כלל ניתן לבעלי חיים, לחזירים שבהשגחתו. מצוקתו וייאושו גורמים לבן ’להתעשת’. ומה הוא עושה? הוא אומר לעצמו: ”הפועלים השכירים של אבי אוכלים לחם בשפע, ואילו אני גווע כאן ברעב! אקום ואלך אל אבי ואומר לו: ’אבא, חטאתי לשמיים ולך. אינני ראוי עוד להיקרא בנך. קבל נא אותי כאחד משכיריך’”. ואז הוא קם והולך אל אביו (לוקס ט״ו:17–20).
כיצד יגיב האב? האם ישתלח בבנו בכעס ויגער בו על שמלכתחילה נהג בטיפשות ועזב את הבית? האם יהיה אדיש כלפיו ויתייחס אליו בקרירות? אילו היית במקומו, כיצד היית מגיב? מה אם היה מדובר בבנך או בבתך?
הבן האובד נמצא
ישוע מתאר את רגשותיו של האב ואת מה שהוא עושה: ’עוד בהיות בנו רחוק ראה אותו אביו ונתמלא רחמים; הוא רץ אליו, חיבק אותו בחום ונשק לו ברוך’ (לוקס ט״ו:20). גם אם האב שמע על חיי ההוללות שניהל בנו, הוא בכל זאת מקבל אותו בחזרה. האם מנהיגי הדת היהודים, אשר מתיימרים להכיר את יהוה ולעבוד אותו, ילמדו מכך מה מרגיש אבינו שבשמיים כלפי חוטאים החוזרים בתשובה? האם הם גם יבינו שישוע מגלה את אותה חמלה כלפי אנשים כאלה?
סביר להניח שהאב הנבון יכול להסיק מפניו העצובות והנפולות של בנו שיש בלבו חרטה. בכל זאת, כאשר האב מקבל אותו מיוזמתו באהבה, קל יותר לבנו להתוודות על חטאיו. ישוע מספר: ”אמר אליו בנו, ’אבא, חטאתי לשמיים ולך. אינני ראוי עוד להיקרא בנך’” (לוקס ט״ו:21).
האב מצווה על עבדיו: ”הביאו מהר את הגלימה המשובחת ביותר והלבישו אותו בה, ושימו טבעת על ידו וסנדלים לרגליו; הביאו את העגל המפוטם, שַׁחֲטוּ אותו ונאכל ונחגוג, כי בני זה היה מת וחזר לחיים; אבד ונמצא”. ואז ’הם מתחילים לחגוג’ (לוקס ט״ו:22–24).
בנו הגדול של האב נמצא באותה שעה בשדה. ישוע מספר עליו: ”כשבא והתקרב לבית שמע קולות נגינה וריקודים. קרא אליו את אחד המשרתים ושאל אותו לפשר הדבר. השיב לו המשרת, ’אחיך בא, ואביך שחט את העגל המפוטם כי חזר אליו בריא ושלם’. כעס הבן ולא רצה להיכנס. אז יצא אליו אביו והפציר בו לבוא פנימה. אמר הבן לאביו, ’הנה שנים רבות עבדתי קשה בשירותך ואף פעם לא עברתי על מצוותיך, ולי מעולם לא נתת גדי כדי שאחגוג עם חבריי. אבל ברגע שבא בנך זה, אשר בזבז את רכושך עם זונות, לוקס ט״ו:25–30).
שחטת לכבודו את העגל המפוטם’” (מי בדומה לבן הגדול מותחים ביקורת על הרחמים שמגלה ישוע כלפי פשוטי העם והחוטאים ועל תשומת הלב שהוא מעניק להם? אלה הם הסופרים והפרושים. ישוע סיפר את המשל הזה בתגובה לביקורת שלהם על כך שהוא מקבל את החוטאים. כמובן, כל מי שמתלונן על הרחמים שמגלה אלוהים צריך ללמוד מכך לקח.
ישוע מסיים את משלו ומספר כיצד מפציר האב בבנו הגדול: ”בני, אתה תמיד היית אתי, וכל מה ששלי שלך הוא, אבל מן הראוי שנחגוג ונשמח, כי אחיך היה מת וחזר לחיים, אבד ונמצא” (לוקס ט״ו:31, 32).
ישוע אינו מגלה מה בסופו של דבר עושה הבן הגדול. אבל אחרי מותו ותחייתו של ישוע ”המוני כוהנים קיבלו על עצמם את האמונה” (מעשי השליחים ו׳:7). ייתכן שהיו ביניהם כמה ממי ששמעו את ישוע מספר את המשל העוצמתי על הבן האובד. כן, אפילו הם יכלו להתעשת, להתחרט על חטאיהם ולשוב לאלוהים.
מאותה עת ועד היום תלמידי ישוע יכולים וצריכים להפיק את הלקחים העיקריים המודגשים במשל המעולה הזה. לקח אחד הוא שמן התבונה להישאר בתוך המסגרת המגוננת של משרתי אלוהים, תחת השגחתו של אבינו אשר אוהב אותנו ומכלכל אותנו, ולא ללכת אחרי תענוגות מפתים ב”ארץ רחוקה”.
לקח נוסף הוא שאם מישהו מאתנו יסטה מדרכו של אלוהים, עליו לחזור בענווה אל אבינו כדי לזכות שוב לחסדו.
ניתן להפיק עוד לקח מן הניגוד שבין גישתו המקבלת והסלחנית של האב לבין גישתו המרירה והקרירה של הבן הגדול. כאשר אדם שסטה מן הדרך מתחרט בכנות וחוזר אל ’ביתו של האב’, משרתי אלוהים ללא ספק רוצים להיות סלחנים כלפיו ולקבל אותו בברכה. הבה נשמח על כך ש’אחינו שהיה מת חזר לחיים’ ועל כך ש’האובד נמצא’.